לאט לאט. הפעם בהוסטל בית הזונות לשעבר, השירותים מתוקנים ואין ריח של שתן. זה נחמד. גם נראה שהם שמו דשא סינטטי חדש. והבעלים פה עובר ומסדר את הסירים והצלחות ממתקן הייבוש וזה כנראה למה כל כך מסודר ונקי פה יחסית לאברהם הוסטל. פשוט יש מישהו שאכפת לו על אמת. יש פה איזה חמישה אנשים מפוזרים ממש טוב בין המושבים השונים בחצר המקורה שלהם והמוזיקה ממש עדינה ובינתיים עוד לא היה שיר בסגנון ״הכוס שלי כל כך רטוב שאתה צריך להביא דלי ומגב…״ בינתיים רק רוק ישן. יש שתי גיטרות שמונחות פה לצד הספה. אולי אלמד לנגן. אולי מחר צונאמי. מה זה אומר שבא לי לעשות עכשיו? 

אם מחר צונאמי האם הייתי עדיין יושבת ואוכלת שוקולד אוורירי עם תה מליסה וכותבת מכתב לווילסון? יש מצב שכן. זה די כיף. אכלתי מלא חסה ועגבניות וטיגנתי תפוא״דים אורגנים עם הקליפה ברוטב עגבניות. מנסה לבדוק אולי במקרה תפוא״דים אני יכולה לעכל… אולי. עכשיו מעכלת שוקולד וממש נעים לי. כבר שמונה בערב ואני עייפה. אני חושבת שהברזל טיפות שקניתי לי ממש לא עושה את העבודה. אולי צריך לקחת מנות משולשות שלו. הקייס שקניתי ב 20 ש״ח למשקפיים הצהובות שלי, מושלם להחזיק את הטלפון בזמן שאני כותבת. היום הייתי בגן חמוד. הכל היה ממש נוח ונעים והיו מרוצים ממני. עכשיו קיבלתי הודעה לגבי הליהוק לניצבות באופרה. מסתבר שהם לא שכחו ששלחתי להם מייל. אולי בא לי. זה מצחיק כמה החיים נוחים פתאום. בדקתי מנוי לחדר כושר באזור של רוב הגנים שאני עובדת בהם ומסתבר שיש להם עכשיו מבצע של מנוי ב 100 ש״ח שכולל כניסות לכל הסניפים שלהם בכל רחבי ת״א ואפילו בכפר סבא. אני יכולה אשכרה לעשות מנוי ולעבור בדרך לגן כל פעם לחצי שעה להרים קצת משקולות ולעשות ריצה קלה כדי לעשות לעצמי מצב רוח טוב. או אולי אחרי הגן… או בשש בבוקר או בעשר בלילה אם אני לא מצליחה להירדם… 

הבנים בכפר סבא מצחיקים. הבחור שישן על הספה שלהם נסע איתי הבוקר לתל אביב. אמר שיש לו ראיון עבודה אצל מישהו שרוצה שהוא יחלק כרטיסי ביקור שלו. זה עבודה לילדים בני 14. שאלתי למה הוא לא משיג עבודה שדורשת כישורים כלשהם. והוא נתן לי את אותה התשובה שאני הייתי נותנת אם לא הייתי מודעת לעצמי. הוא אמר שבשביל עבודה בתכנות הוא צריך תואר או ניסיון וכל מה שהוא יודע הוא למד לבד אז הוא לא מועמד טוב. שאלתי אותו, אם הוא יודע כל כך הרבה אז למה הוא לא מלמד? הוא אמר שדווקא לימד פעם והלך לו טוב אבל הוא פחד שמס הכנסה יעלו עליו אז הפסיק. אמרתי שזה לא בעיה לפתוח תיק במס הכנסה ופשוט להגיש דוחות. והוא גמגם משהו. ואני אמרתי שאני מבינה. זה סטרס. הוא הנהן. הוא כמוני. הוא לא מסוגל להתמודד עם החרדות שבמצבים לא מוכרים וחשיפה. בצבא הם כמעט שכחו שהוא קיים ובסוף יצא שנתנו לו תפקיד של איש קבע כי לא היה להם מישהו אחר לתקן ואז יצא גם שהוא עשה את התפקיד בצורה יוצאת מן הכלל וחסך לצבא כמה מאות אלפי שקלים בגלל ניהול יעיל. שאלתי אם פירגנו לו על זה והוא אמר שלא ממש. המפקד שלו היה טיפוס מוזר שלא אהב אף אחד. אני תוהה אם זה באמת נכון או שפשוט הבחור שלנו עד כמה שהוא כשרוני וטוב לב, למעשה לחלוטין חסר יכולות השתלבות חברתית. יתכן. הוא שמן ונמוך ומזיע כל הזמן וזחוח כמו שיכולים להיות רק אנשים שהיכולות האנליטיות שלהם עולות על אלו של רוב האוכלוסייה במאות אחוזים, ואם זאת חסר ביטחון ברמה כמעט כואבת. 

זה לא כמה אתה חכם אלא כמה שאתה מוערך. וזהו. תתפוצץ מחוכמה ולאף אחד לא אכפת. אבל הוא ישב איתי במשך איזה ארבע שעות והתווכח איתי על הסוגייה הפלסטינית ברמת עומק שאני זוכרת אולי שלוש פעמים בחיים שלי וגם זה היה רק בתיכון. אנחנו לא הסכמנו על כלום והמשכנו לנסות לעבוד ולחפור לקראת העמק השווה. אני התעקשתי להמשיך לדון ולא להגיד ״נסכים לא להסכים״ והוא חסר עמוד שדרה ולא היה יכול לסרב לי. אני מקווה שזה השתלם לו. אני סיימתי את הוויכוח באופוריה. יש מצב שזו הדרך הכי טובה שלי לקבל אנרגיה מאינטראקציה אנושית. הגענו ממצב בו הוא מבטל לחלוטין את השקפת העולם של המתנחלים ומקדש את המאבק של הפלסטינים על אדמתם, למצב בו הוא מבין שיש ערך לרגשות הכמיהה של הימין למושג ״ארץ ישראל״ ושיתכן וההיאחזות של הפלסטינים באדמה, מבוססת יותר על פגיעה בכבוד מאשר רצון ליצור מדינה ריבונית על חלקת האדמה הספציפית הזו, וזה בעצם משאיר לנו אפשרות ליצור פתרון בו אין פשרה אלא רווח של שני הצדדים. זה היה לו הכי קשה לקבל. 

זה למעשה מה שתקע את הוויכוח שלנו לשעות. אני נתתי דוגמא שאולי יכולה לפתור את המצב והוא התעקש להחזיר אותנו לטענה של: 

״אי אפשר לקבל את מה שרוצים וחייבים להתפשר.״ 

אפילו כשאני הצעתי לו אופציה בה שני הצדדים יוצאים מורווחים הוא לא יכול היה לקבל את זה כי בתפיסת העולם שלו, אין דבר כזה. הלכנו בשישי לטייל בשדות. טיילנו כל היום ובדרך חזרה כבר היה חושך ובערך 10 מעלות ועדיין היה לו חם. איך הוא חיי בארץ? הוא סובל. למה הוא חיי בארץ? כי אמא שלו פה והוא מרגיש מחויב אליה. יש לו אזרחות אירופאית וידע בהייטק אבל הוא מקווה לקבל עבודה בלחלק כרטיסי ביקור. הוא ישן על הספה של חברים ולצד הקיר בסלון עומדות בערך 10 שקיות ניילון בגדלים שונים עם כל הרכוש שלו. את רוב הזמן שלו הוא מבלה בלשחק שחמט בטלפון. קם בשבע בבוקר ומדליק את הדוד כי הוא הזיע כל הלילה למרות שקפוא. מתקלח, מקפל את המצעים שלו ומתיישב לשתות מים עם סירופ משמש שהוא מכין לעצמו בבקבוק של פאנטה דיאט ואז אוכל שוקולדים. כשהבנים מתעוררים הם כולם מפטפטים וצוחקים. הוא מאוד טוב בלצחוק. יש לו פרצוף עגול והוא מאדים תוך שנייה כשהוא צוחק ואז מנסה לרסן את הצחוק שלו מתוך מבוכה ורק מאדים יותר ומתפקע בסוף וסוחף איתו בצחוק את כל מי שבסביבה שלו. אמרנו לו שהוא צריך להיות סמוי בקהל לסטנדאפיסטים. כסף טוב. אבל כמובן שזה הרבה מחוץ לאזור הנוחות שלו. ולפי הניסיון שלי, לצאת מאזור הנוחות שלך לא באמת מגדיל את שטח המחייה אלא פשוט אומר שעברת מחדר קטן אחד לחדר קטן אחר.

״תן לי את המילים שאומרות לי שום דבר…״ (Nouvelle Vague) 

עכשיו יש פה בלאונג של ההוסטל בית זונות  מישהו שמעשן מריחואנה וילדה קטנה שמשחקת שחמט עם אבא שלה ושני בחורים שמשחקים פינג פונג שולחן ועוד איזה שניים שיושבים ואוכלים. שלושה גברים יושבים בחלק האחורי מפטפטים בצורה מעגלית על שום דבר חדש תוך כדי שהם מורידים שוטים של וודקה. בחדר שלי ראיתי שיש בחורה שוכבת מהורהרת בחושך. היא אמרה שאני יכולה להדליק את האור אם אני רוצה. חוץ מזה יש דברים על שתי המיטות האחרות. מעניין אם הבנות האלו יהיו בחדר בלילה או שאני אשמע אותן מגיעות רק לקראת הבוקר… 

בכפר סבא הלב שלי נשבר. הידיד הבלונדי הארוך שלי, שאותו אני מכירה כבר עשור התיישב על הכיסא לפרום את השרוכים של הנעליים שלו שאיכשהו הפכו לקשר מכוער ואני בצורה אינטואיטיבית באתי ללטף לו את הראש ולקחת את הנעל ממנו כדי לפרום לו אותה תוך כדי שאני אומרת ״בוא חמודי אני אעזור לך״ אבל לא עשיתי את זה. הוא לא בן 4. איך אני אמורה ללכת לאן שאני צריכה ללכת כשזה אומר להתרחק מהאנשים המתוקים האלו למרחק ממנו הם לא יזהו אותי יותר? 

הילדה הקטנה מתרוצצת ומשחקת עם הכלב המקומי שנעמד ליד השולחן של השתיינים אולי מתוך ידיעה שיש שם דברים טעימים בשבילו. הילדה עומדת לידו ומנסה ללמוד איך מלטפים. קצת מסתבכת ולא יודעת איך מלטפים זנב. כדור הפינג פונג בורח לשחקנים והכלב כמעט תופס אותו בביס. בעל הבית עומד מאחורי חוצץ הבמבוקים הדקים שתוחמים את אזור המטבח ואדים עולים מולו בזמן שהוא עושה רעש עם משהו שנשמע כמו בלנדר. אולי זה המרק שהם מוכרים בסיר חימום בקבלה. אני לא ראיתי מישהו קונה את המרק הזה. אבל אני גם לא מכירה מישהו שקרא את הטקסטים שלי… 

יש פה משפחה מדרום אמריקה. אינדיאנים למראה שמדברים ספרדית. נראה כמו אמא בשנות ה 40 ובן ובת בשנות ה 20. מחייכים הרבה ומדברים עם מישהו בטלפון בשיחת וידאו. 

לי יש חשק לשכוח את כל מה שאני יודעת על העולם ולהתחיל מחדש. ללמוד ללטף כלב. 

יש להם פלייליסט קצר שכבר בסיבוב השלישי שלו. יש להם פה בצד השני של הרחבה המקורה אופני כושר, מכשיר ריצה, משקולות, מכשיר לכפיפות בטן רק חסר איפה לעשות מתח אבל את זה אני בכל מקרה לא מסוגלת לעשות. למה אני רוצה לשלם על מנוי לחדר כושר? כי זה יותר קל לעשות משהו מתוך תנועה מאשר מתוך מנוחה ופה נחים. בדרך חזרה מהסיבוב קניות שבו קניתי תפוא״דים אורגנים וביררתי מחיר לחדר כושר, הלכתי על אוויר. נעים עכשיו. לא חם ולא קר ואין רוח ואין גשם ושום דבר לא דחוף וכולם נחמדים. עין הסערה. 

אתמול בערב הם חסמו את איילון בעזרת מדורה שהם הדליקו באמצע הכביש אחרי ההפגנה השבועית. איך אפשר להסביר לאנשים שהם יכולים לקבל את מה שהם רוצים וגם היריב שלהם יכול. איך אפשר להסביר לאנשים שזה לא בהכרח משחק סכום אפס? זה מה שהגננות לרוב לא יודעות ללמד… שני ילדים רבים על צעצוע אז הגננת באה ולוקחת להם. אבל לפעמים יש גם מי שיודעת להגיד משהו בסגנון: 

״אתה חושב שאולי אתה יכול לשחק עם הצעצוע הזה אחרי ארוחת צהרים ושהוא ישחק בו עכשיו? לא? אז אולי אתה רוצה משהו אחר לשחק בו? לא? מה אתה אוהב בצעצוע הזה? כן, אני מבינה שאתה לקחת אותו ראשון והוא חטף לך. וזה באמת לא יפה מצידו. אנחנו לא חוטפים צעצועים בגן. והוא צריך לבקש סליחה על זה. עכשיו בואו נראה במה אתם רוצים לשחק. אתה רוצה עדיין רוצה לשחק בצעצוע הזה? כי אני פותחת עכשיו שולחן ציור ויש לי ציורים של ספיידרמן…״ 

לא באמת אכפת להם מהצעצוע. איכפת להם מהכבוד שלהם. ואז כשהגננת באה ואומרת שאם הם לא יכולים לשחק ביחד אז היא תיקח להם את הצעצוע, היא מפספסת את העיקר. היא רומסת את הכבוד של שניהם והם לומדים שרק ככה אפשר. או שאני מנצח אותך או שאתה אותי או ששנינו מפסידים. המחשבה ששנינו יכולים לנצח היא מופרכת מבחינתם. אבל אני יודעת שפשרה זו ההמצאה הכי גרועה בתולדות האנושות. זה בעצם אומר שאני נרגע לא בגלל שאני קיבלתי את מה שרציתי אלא כי אני לא, אבל גם אתה לא. נחמה בסבל של האחר. 

איך מוחקים את התוכנה הזו מהדיסק של האנושות? ושאלה יותר חשובה, איך מקבלים את האדרנלין שבניצחון אם לא מגיעים למצבים של מאבק? הרי לריב זה כיף. רק זה לא כיף אם אתה כל הזמן מפסיד… אבל אם אתה מנצח הרבה או לפחות פעם בכמה זמן… אז אולי זה מספיק טוב לרוב האנשים כי האופציה השנייה היא לא לריב בכלל וזה מסרס. אז איך רבים בטוב? אולי הם יודעים בוונואטו…