במבט מרפרף, אפשר להבין שמי שרע לו ימני ומי שטוב לו שמאלני. מי שטוב לו, ליברלי ומי שרע לו, פשיסט. אבל יש לי מלא חברים שרע להם והם שמאלנים… למה ככה? לחברים שלי שרע להם, יש תחושת אשמה. כלומר הם מאמינים שהרע שלהם זה אשמתם הבלעדית והם פשוט פגומים וטיפשים ועצלנים ולכן לא מצליחים לסדר לעצמם טוב. מצד שני יש אנשים שרע להם והם מאמינים שזה בגלל תנאים חיצוניים. אפליה, נחיתות גנטית, פערים תרבותיים, גזענות, ניצול של בעלי שררה ועוד מלא אופציות שונות ומשונות, ואלו משתייכים לרוב לימין הפשיסטי. 

החברים שלי טועים. הסיבה לכישלון שלהם היא לא פגם בהם אלא הרבה נסיבות ילדות שהובילו לאופי לא יציב שאין להם את הכישורים לפענח. לעומתם, חסרי האונים הכרוניים טועים כשהם מניחים שאם מישהו מבחוץ לא יציל אותם אז הם נידונו לחיי סבל. תמיד יש לאדם הבודד דרך לשפר את המצב שלו במידה ניכרת. שתי צורות המחשבה מוטעות וכשאנשים מהמחנות השונים נפגשים הם רק מתחפרים בעמדות שלהם יותר. 

ההורים שמביאים את הילדים שלהם לגן במרכז תל אביב לא מדמיינים לעצמם שהנשים החמודות שמלטפות את הילדים שלהם ברוך, שונאות את ההורים בלב ובנפש. למה? כי הם עשירים מנוכרים ואליטיסטים. זה מה שאתמול אמרה לי הסייעת מבת ים כשאמרתי לה שפחדתי שהיא תאחר לעבודה כי היו היום מלא חסימות כבישים. היא אמרה שבאמת היו חסימות. ושכל העשירים האלו שרק מפחדים שיקחו להם את הכסף החליטו לא לתת לה להגיע לעבודה ובכלל לא איכפת להם מי יפגע בגלל רדיפת הבצע שלהם. מצידם שלא תגיע לעבודה בכלל, העיקר שלא יפגעו להם בכיס. 

אני הייתי בהלם. עלה לי הדופק ל 200 והמוח שלי התחיל לצלות את עצמו. אמרתי לה שאני הייתי אחת מאלו שחסמו את הכבישים היום כי אני מאמינה שזה חשוב להתנגד. היא אמרה לי שאני לא מבינה בכלל על מה אני מפגינה. שאף אחד מהם לא מבין. אמרו להם שזה ״לא דמוקרטי״ והם הולכים כמו כבשים. הם בכלל לא מבינים שום דבר במדעי המדינה. אבא שלה למד מדע המדינה ובשום מדינה בעולם זה לא כמו אצלנו… 

פה היא לקחה פנייה לא נכונה. אני אמרתי לה שאני יודעת בדיוק על מה ההפגנה. היא שאלה אותי: 

״כן? את למדת מדע המדינה?!״ 

ואני עניתי לה: 

״כן. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה ואני יודעת על מה ההפגנה ואני מסכימה איתם.״ 

היא זרקה את הסמרטוט על הכיור לידי והלכה לסדר צלחות פלסטיק בשולחנות של הילדים ככה שהן כמעט נמסו תחת החום של העצבים שלה. אחר כך היא הטביעה את עצמה בעבודה עם הילדים וניקיונות ולא אמרה לי מילה עד סוף היום. אני בהתחלה חשבתי שהלב שלי עוד שנייה קופץ לי מהחזה אז התחלתי ישר להוריד דופק ולהרפות שרירים אחרת שום דבר נחמד לא היה יוצא מהיום הזה. מזלנו שילדים הם חוצץ מצוין. היה מלא עבודה. ילדים כל הזמן השתוללו, החליפו תחפושות כי פורים, חירבנו על עצמם ובעיקר היו עסוקים בלהציק אחד לשני בגלל שלילד אחד יש את מה שהשני רוצה. 

״חמוד, אתה אמרת לו שאתה רוצה לשחק בזה? לא? אז איך הוא יכול לדעת? עכשיו תגיד לו שאתה רוצה להיות הבא בתור…״ 

משום מה זה עובד יופי. זה הקסם החדש שלי ״הבא בתור״ זה כאילו ניצחת אבל הניצחון שלך בהשהיה. אולי ככה חשבו על השיטה הדמוקרטית. כל 4 שנים מחליפים תורות וככה כולם זוכים ללבוש את התחפושת של ספיידרמן. זה למה דיקטטורה זה לא שוס. בכל אופן לא כשיש אזרחים בעלי דעה ומשאבים. כשיש לך אוסף של נרקומנים או חקלאים בורים ומפוזרים אולי זה קל יותר… מי יודע. אבל לבחורה מבת ים אי אפשר להסביר את זה. ניסיתי לנסח בראש שלי דרך להסביר לה את העמדה שלי. אולי לתת דגש על זה שזה בכלל לא משנה אם ה״רפורמה״ נכונה או לא כי העיקר הוא שאסור לממשלה לעשות משהו בכפייה כאשר יש חלק כל כך גדול בעם שמתנגד… אולי זה משהו שהיא הייתה יכולה להבין. כמו שלא תופסים ילד, סותמים לו את האף ודוחפים לו בכוח קציצה לתוך הפה כי לאכול קציצות זה בריא. אולי היא הייתה מבינה ואולי לא. אולי היא הייתה מביאה את הטענה שלא הכל אפשר לעשות בהסכמה וזה משהו שאי אפשר להסכים עליו ולמדינה פשוט יש את החובה לעשות את העבודה שלה בלי לבקש רשות. 

אם היה לנו כמה שעות ואם היה לה אינטרס להקשיב ואם היה לה הרצון ללמוד אז הייתי יכולה לזהות את המקום בו השקפת העולם שלנו מתפצלת ולהביא אותה להבנה שיש תוקף להשקפות שונות משלה אבל זה לא המצב וגם אם כן, כמוה יש עוד כ 4 מיליון… ואני רק אחת. כל שאר השמאלנים המניאקים האלו לא רואים מעבר לאף שלהם ולא מבינים מה זה הקיפוח הזה שכל הזמן מדברים עליו הרי הם לא מפריעים לאף אחד להיות עובד הייטק אם הוא רוצה… 

אני לא ממש מבינה למה אבל מים נורא טעימים לי … אני לא צמאה בכלל פשוט ממש נהנית מהטעם של מים. יותר מקפה… חבל שאי אפשר לשבת שעתיים בבית קפה על כוס מים ועלה חסה. 

אולי הייתי יכולה לדבר על ליבה ולהסביר לה שאני יודעת איך היא מרגישה. שאני הייתי ילדה רוסיה מסריחה מבית הרוס ועני והלכתי לבית ספר ״דמוקרטי״ של אליטה שמאלנית עשירה שאבא שלי שנא. וגם אני. אני שנאתי אותם על זה שהם כאלו טיפשים וחמודים ושמחים וצוחקים ורדודים ולא מבינים שהעולם לא מצופה דבש ושנאתי אותם על זה שההורים שלהם חושבים שהם מלאכים משמיים ושנאתי אותם על זה שיש להם דמי כיס ומכנסיים חדשות מהחנות ולא משקית של נדבות. אבל ביליתי שם 8 שנים מהחיים שלי ובסופו של דבר הבנתי שהם לא אשמים בזה שטוב להם. הם לא אשמים בסבל שלי שבנוי מקנאה. הם אמנם טיפשים ורדודים והניסיונות שלהם להסביר לי שאני לא חייבת לסבול ושאני צריכה פשוט לחייך יותר, גרמו לי בעיקר הזדהות יתרה עם וונסדי אדמס וכל דמות מורבידית מופנמת, מורדת אחרת על גבול חוסר המוסר. אבל הם לא אנשים רעים. הם חיים את החיים שלהם והם די סבבה. אולי הפשע העיקרי שלהם היה לקבל אותי לבית הספר שבו אני כל כך שונה חברתית וכלכלית. אבל אם הם לא היו מקבלים אותי אז היו מאשימים אותם באפליה. 

אני עדיין חושבת שיש להורים שלי חוב לבית הספר על איזו שנה שבה לא היה כסף לשלם אבל לא היה לאליטה לב להעיף אותי. לקח מלא זמן להעיף אותי ואת אחותי מההסעה למרות שפשוט הפסקנו לשלם עליה. ובשנה האחרונה של הלימודים שלי הייתי מגיעה לבית הספר בטרמפים מגן שמואל אחרי הליכה של חצי שעה דרך השדות. אבל אז כבר הרגשתי שייכת. בשנה האחרונה שלי אני הייתי ערה ופעילה ולא חסרת אונים. היה לי מעמד בקהילה שנלחמתי עליו. דיברתי בפרלמנט למרות שעמדתי להקיא מרוב סטרס ונבחרתי לוועדות וניהלתי שיחות עם מורים ותלמידים לגבי נושאים שהיו חשובים בעיני ועשיתי חזרות להצגת סוף השנה עם כל השכבה שלי וכל יום יצאתי למלחמה על הקיום שלי. וככה באמת נהייתי שמאלנית, אליטיסטית, מעורבת ומשפיעה. אבל זה לא תהליך שאנשים נורמליים מסוגלים לעבור אותו ואני הייתי מסוגלת רק בגלל נסיבות חיצוניות. 

רוב החברות שלי סיימו את הלימודים לפני ואת החברה הכי טובה שלי חתכתי מהחיים שלי בגלל שהבנתי שהיא מתעללת בי נפשית. אז הייתי לבד. וידעתי שזו השנה האחרונה שיהיה לי בית. אחרי שמסיימים בצפר ב״דמוקרטי״, החיים נגמרים. אז לא תהיה הזדמנות שנייה. הייתי בנאדם שהגרוע מכל כבר קרה לו אז לא באמת היה לי מה להפסיד. 

אנשים לרוב לא מגיעים למעמד הנחשק מתוך עצמם. הם או נולדים למצב הזה או שנסיבות חייהם מאלצות אותם להילחם ולהגיע לשם. ואם לא, אז אין להם גישה. לבוא אליהם בטענות שהם לא מתאמצים מספיק ולא מחייכים מספיק זה כמו לתת לחולה סרטן למות בלי טיפול רפואי כי סרטן זה פסיכוסומטי. 

לא יודעת אם כל זה היה קונה את הסייעת מבת ים. הבעיה העיקרית שלי היא שגם אם כן… אז מה? יש עוד מיליונים. ואני אחת. אם אהפוך את החיים שלהם לטובים יותר הם יהיו שמאלנים? לא בטוח. נראה לי הם יהיו שמאלנים רק אם אראה להם שהם אחראים לחיים שלהם בעצמם אבל האם זה באמת כדאי? האם המצב של החברים שלי טוב יותר מהמצב של הסייעת מבת ים? ומה אם זה גם לא ההבדל? 

מה אם בין החברים האומללים השמאלנים שלי גם אפשר למצוא את אלו שמחכים שמישהו יבוא להציל אותם. מה אם הם משייכים את עצמם לשמאל רק כי הם לא רוצים לחוות רגשי נחיתות, אז הם מזדהים עם האליטה כמו שאנשים לובשים חולצות של מסי כדי להרגיש חלק מההצלחה. אולי הימנים הם דווקא בעלי המוסר שלא מתפשרים על ההגדרה העצמית שלהם כדי להרגיש חלק מה״שווים יותר״. אולי הם רואים, אם כי בצורה מעוותת מה, את העיוורון של השמאל כלפי הזוועות שהוא אחראי להן. 

שזה מביא אותי שוב לאותה טענה בסיסית שכפייה זה לא טוב. לא צריך להיות בעל תואר במדע המדינה כדי להבין שרע לך ושעומדים לעשות לך רע יותר. המאבקים בין שני המחנות לוקחים המון משאבים כלכליים ונפשיים מאזרחי ישראל ואין עוד מאיפה לקחת אז יש פיצוץ. השמאלנים יוצרים את המשבר הכלכלי. בזה אין לי ספק. הם לא חוזים אותו. הם יוצרים אותו. אבל זה הכלי שיש להם. הם אלו שמביאים את הכסף והם אלו שיכולים לקחת אותו מכאן. 

אתמול בסוף היום הסייעת זרקה איזו בדיחה קטנה כדי להקל על האווירה כי נשים לא אוהבות קונפליקטים גלויים. תכלס סיימנו בטוב ובלי שום מילים קשות. אבל היום בגן אחר באותו האשכול הסייעת שאתמול פגשתי במסדרון וחייכה אלי חיוך ענק והתעניינה בשלומי, לא דיברה איתי מעבר ל״תעשי שירותים…״ מעניין. הבעיה בלהימנע מקונפליקט גלוי זה התעצמות של קונפליקט סמוי. נזכרתי בתחושה שהייתה לי בגן שלי בבריה״מ. תחושה שכולם שונאים אותי ואין לי מושג למה. חוסר האונים הכי גדול שאני יכולה לדמיין. כמו להיקבר בחיים. להיות הקורבן לצייד מכשפות. 

אני מגיעה לגן תמיד בדקה האחרונה אבל לרוב סייעות מגיעות קודם ויושבות בלובי ומדברות. בעיקר על סייעות אחרות. אז יכול להיות שהיום לסייעת שעבדתי איתה היה פשוט יום מפרך והיא לא הרגישה רצון לפטפט וזה למה לא אמרה לי כלום. או שאולי דווקא היה לה רצון לפטפט. אולי הן ישבו ודיברו קצת לפני המשמרת ובקלות היה יכול להיאמר משהו בסגנון של: 

״היא זאתי שנראית ממש חמודה, היא סתם עושה את עצמה. בטח יש לה כסף מההורים וזה סתם תחביב בשבילה. היא אתמול חסמה לי את האוטובוס בדרך לעבודה ונראה לה הגיוני כי היא לא רוצה שייקחו לה את הכסף של אבא.״ 

והם צודקים. אני לא רוצה שיקחו את הכסף של אבא. אבא שלי עובד הייטק. אף אחד לא רוצה שיקחו את הכסף של אבא שלו. אבל אני למדתי שאסור להגיב. אין שום דרך טובה להגיב. בעיקר להאשמות שלא נאמרו במפורש. כל תגובה היא הודאה באשמה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להגן על עצמי זה לעשות את מה שאני רוצה לעשות בלי שום התייחסות למה שאני חושבת שחושבים עלי. לא להיות נחמדה יותר או תקיפה יותר או להסביר יותר או להתעניין יותר. לעשות הכל כאילו הכל בסדר. להציב את המציאות שלי כעובדה. המציאות שלי היא שאני בסדר. וזו עובדה. 

זה למה לא ניגשתי לסייעת אתמול כדי לנסות להסביר לה את דעתי. למרות שממש רציתי. ממש רציתי להצליח לשכנע אותה שאני בסדר כי קשה כשחושבים עלי שאני לא. אבל אסור. אם אני מנסה לשכנע זה כאילו קיבלתי את המציאות הזו שבה אני לא בסדר. אבל אני בסדר. אמרתי מה דעתי והתעקשתי שיש לי הזכות לדעה הזו ואז הלכתי להגיש לילדים אורז עם ״קציצות כוח״ ולהסביר לילד שניסה להמריד את השולחן שלו לא לאכול ירקות, שאני חתכתי אותם בכוונה שלילדים יהיה טעים ובריא ולא מתאים לי שהוא אומר להם שמי שאוכל מלפפון אז הוא לא מדבר איתו יותר. הילד השתתק אבל אחרי כמה דקות ניסה שוב. השולחן לידם סיים את כל הירקות והם קיבלו על זה מחמאות ומדבקות. הוא אמר שהשולחן שלו לא צריכים מדבקות ושאף אחד לא יוכל מהירקות אחרת הוא לא יהיה חבר שלהם. אני אמרתי לו שאולי הילדים האחרים רוצים לקבל מדבקה וזה שהוא מאיים אליהם ימנע מהם לקבל מדבקה. הוא אמר שהוא לא רוצה מדבקה. אני אמרתי לו שכשהם יקבלו את המדבקות שלהם הוא מוזמן לתרום את שלו, ולקחתי מלפפון מהקערה שלהם ואמרתי לילדים שהנה אני עוזרת להם. הם ישר הושיטו ידיים לקערה וסיימו את הירקות וקיבלו מדבקות. גם הילד המורד. מנצח מי שמתעקש. ואני עקשנית. 

אבל לילד לא אמרתי מילה. לי אין צורך להזכיר לו שהוא הפסיד. בעיקר כי זו הסיבה בגללה הוא החליט למרוד מראש. אף אחד לא אוהב להרגיש חוסר אונים ולפעמים למנוע מעצמך מחמאות זו הדרך היחידה לזכות בשליטה כלשהי. אז מבחינתי הוא ניצח. הוא הצליח להתמודד עם זה שנתנו לו מדבקה למרות שהוא היה מוכן לחיות בלעדיה וכל הכבוד לו. 

אבל אני עדיין לא האליטה. אני יושבת פה בבית הקפה של האליטה בדיזנגוף ושילמתי 50 ש״ח על עוגה וקפה ואני יודעת שזה בלוף. אני יודעת שאני לא כמו השכנים שלי בשולחן ליד. אני רגישה לכאב של אחרים והם לא. זה לא עניין של שמאל או ימין. זה בעיקר עניין של ההיפותלמוס. כשאדם עובר סטרס שהוא לא יכול להירגע ממנו משהו במוח משתנה. אני תמיד אהיה כנועה ומוחלשת לא משנה כמה כסף יהיה לי וכמה מעמד יהיה לי. אני תמיד אהיה ״היפר ויג'ילנט״. תמיד ארגיש קצת בסכנה והאליטה תמיד תראה לי שאננה. אני תמיד אזהה את הסכנות מראש והאליטה תמיד תיפול לתוכן. אני אראה בחושך בצידי השביל מתחת לספסל את המטבע של ה 10 ש״ח והם לא ישימו לב שהשאירו את הטלפון על הספסל בפארק. אני אדע שאני עובדת עם מישהי שחושבת שאני טיפשה ופושעת והם לא יכלו לעלות בדעתם שגננת שחייבת לעבוד בשתי עבודות כדי לכלכל את עצמה, בסתר שונאת את הילדים שלהם כי היא רואה שיש להם תחפושת יקרה לכל יום בשבוע בחג פורים. 

אבל זה לא אשמתם שטוב להם! 

אבל זה לא מעניין את מי שרע לו! 

ולכן זו אחריות של האליטה לטפל בזה אם הם לא רוצים שייקחו להם. באסה. החיים לא הוגנים. האצילות מחייבת.