חיכיתי רבע שעה בתור בסופר פארם והמספרים על המסך הקטן לא זזו. חשבתי אולי עדיף ללכת בכלל לסניף אחר… למה בכלל נראה לי הגיוני להגיע לסניף של בית החולים איכילוב, זה מתכון לאסון… כולם פה חולים!

והמספרים לא זזים. האנשים כבר מתייאשים ומשאירים את המספרים שלהם למי שהגיע אחריהם והולכים. ואני רק רציתי להפסיק לקנח את האף. נראה לי שרוב המים שלקחתי איתי לטיול במדבר יצאו לי דרך האף והכאב ראש שיש לי הוא לא סינוסיטיס אלא התייבשות. לקחתי אקמול כדי לישון ועוד אחד בבוקר כדי שהמוח יפסיק להגיש כאילו הוא התכווץ לי בתוך הגולגולת ועכשיו נזרק בחוזקה מצד לצד כל פעם שאני עושה תנועה קלה. אבל אני עקשנית. לא הלכתי לסניף אחר. לא היה לי כוח. ניגשתי להסתכל על הבקבוקונים שעומדים ליד הקופות של בית המרקחת והרגשתי איך השערות על הגב של שאר המחכים סומרות. אסור לגשת לקופה בלי שזה התור שלך. זה חוק. אם אתה עובר עליו אתה מומת בסליקה. הם בטח חשבו שאני עוד אשלוף איזה ״אני רק שאלה…״ ואתקע את הקופאית/רוקחת לעוד איזה עשר דקות. אבל הם לא נאלצו לקפוץ עלי באגרופים כי על המדף היה מונח תרסיס אף מלח ואקליפטוס. זה עלה 29 ש״ח. עכשיו אני נושמת. זה נחמד. וזה אפילו דרך האף. והשפתיים שלי סגורות. ממש נחמד. 

יום רגוע. אני לא ממהרת. אני רק פתאום ממש רוצה לישון. לא חושבת שזה המלח עם האקליפטוס. אולי יותר העובדה שאני שוב מופצצת גירויים ולא אכלתי הבוקר מספיק סוכר. ננסה להשלים את הכמות עכשיו בבית קפה של עורכי הדין. במדבר לא היו לי גירויים בכלל. במדבר פשוט הלכתי איזה 20 קילומטר ביום בעליות של מטפסי הרים – רק בירידה (הברכיים שלי… אוי הברכיים שלי…). זה הכל כי אני מטומטמת ולא קוראת סיפורי דרך אלא בוחרת שביל לפי האם הצבע שלו מוצא חן בעיניי. ירוק זה צבע יפה… ממש מקסים. כל כך מקסים שאת התיק שלי עם ה 9 ליטר מים זרקתי לפחות ארבע פעמים מטה לפני כי אם שנינו היינו מנסים לרדת את המקטע יחד, שנינו היינו מתגלגלים במורד ה״מפל״ ולא ידוע רק האם הברזלים שנועדו לאפשר למטיילים לטפס למעלה היו נתקעים לי בגב או שוברים לי את השיניים. אז הוא התגלגל בלעדי. עדיף הוא ולא אני. 

״תעשו את זה לג׳וליה!״ (1984 ג׳ורג׳ אורוול)

הוא עמד בזה יפה. רק התנפץ לי בקבוק מים אחד. לא אבדה נוראית. היה לי מספיק. אבל אחלה תיק באמת, אף לא אבזם אחד נשבר. אף לא תפר אחד נפתח. הכי קרוב לסוס/ גמל נאמן שיש לי בחיים. סליחה חבר. ואתה אפילו לא דורש מזון… ואני ככה מתייחסת אליך… 

יש בזה דווקא משהו מפקס לראות את התיק מתגלגל מטה כשהוא פוגע בכל הפינות ומנתר לכל מיני כיוונים ונוחת בכלל לא איפה שחשבתי שהוא ינחת. זה נותן הבנה יותר ברורה של למה כדאי לי בהחלט להחזיק ממש חזק בלי לרחם על אף שריר ולהיות מאוד בתשומת לב של איזה חלק סלע אני תופסת עם היד שלי ואיפה אני מניחה את הנעל שלי. בלי הנחות. בלי ״נראה לי שזה מקום סביר… יהיה בסדר..״ ואני עדיין פה. אני הולכת עקום כאילו אנסו אותי שבוע ובבוקר באוטובוס כמעט ביקשתי מזקנה שתעזור לי לקום מהמושב אבל חוץ מזה הכל שלם ותקין. 

לא משנה איך אני מסובבת את זה, התוצאה היא אותה תוצאה. ברגע שאני עושה משהו משמעותי, אני נסחפת לתוך אור הזרקורים ובסוף מוציאים אותי להורג. יש לי תסביך Teal Swan. אני חשבתי בהתחלה לחלק את הפליירים אישית אבל בהמשך של הפנטזיה הזו, אני מוצאת את עצמי מתראיינת ל BBC על כל דעותיי הפוליטיות ואז לעוד כמה תוכניות ובסוף אומרת ״כושי״ בשידור חי על כל העולם ומנסה להסביר שיש לי זכות להגיד איזה מילים שאני רוצה כי מילים לא שייכות לאף גזע ומישהו מהקהל פוגש אותי בחנייה ושם זה נגמר. 

אז חשבתי שאולי עדיף לחלק לתיבות הדואר. וככה אף אחד לא ידע שזו אני ולא אצטרך לעמוד בפיתוי של תהילה כלל עולמית ומוות בטוח. אבל אז המחשבה המשיכה והנחתי שאם האנשים בבני ברק באמת יפנימו את המסר והרב/גורו הראשי שלהם יגיד שהם מפסיקים עם החקיקה של הרפורמה, אז בטוח ראש הממשלה שלנו יתעצבן ויחפש אותי וכנראה גם ימצא אותי. ואז אני מדמיינת מכונית עם חלונות שחורים חונה מתחת לגן הילדים איזה יום ובחורים חסונים עם אוזנייה שמחוברת לכבל קפיצי שהולך להם למתחת לצווארון יבקשו ממני להתלוות אליהם ושם זה נגמר. 

ולמה זה? כי חשיפה זה מוות. זה מה שהבנתי כשהלכתי קדימה ואחורה בחניון לינת לילה נטפים. הגעתי לשם ב 12:00 בצהריים וביליתי שם את כל המשך היום. ישבתי קצת ובהיתי לתוך ההרים, נרדמתי לאיזו שעה קלה מתחת לשמש הנעימה על המזרן פקפקים שלי. התעוררתי ועדיין היה צהרים. אז התהלכתי. וסוף סוף התחלתי לחשוב. יש משהו בהליכה מתונה של בריטים שמפעילה אצלי את התאים במוח. ללכת בין ההרים בקצב של טיול רגיל לא עושה את אותה הפעולה. רק הליכה איטית של זקנים בפארק ביום חמים, עושה את זה. לזוז אבל בקושי לזוז. רק להתנדנד קדימה. 

אז שאלתי את עצמי:

״למה אני לא מצליחה כלום?״ 

ועניתי לעצמי:

״כי את מפחדת שיראו אותך.״ 

בשביל להצליח בחברה צריך לתת להם משהו שהם צריכים וכל מה שאני נהנית לעשות יכול לתת משהו לחברה רק אם אני עומדת במרכז תשומת הלב. וזה מבחינתי שווה למוות. אני כל החיים מתכתבת עם הקונספט של חשיפה. אדם יוצא דופן בצורה קיצונית תמיד נמצא במרכז תשומת הלב. רק בצורה שלילית. התיקון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו לפצע הזה הוא להיות במרכז תשומת הלב בצורה חיובית אבל אני לא מצליחה להאמין בזה.

לימדו אותי שאני שונה מידי ולא ראויה לייצג אף אחד. אני שתלטנית ודורסנית. את הדעות ההרסניות שלי אסור להגיד בקול רם כי יש לי את היכולת לסחוף אחרי אנשים ואני אוביל אותם לאבדון. ומה אם אני אחלק את הפליירים שלי ואנשים באמת יפנימו אותם ויעצרו את ההפיכה, ואז מדינת ישראל תאבד את ההזדמנות שלה לממשלת שמאל אמיתית שתקום פה עוד 4 שנים? אולי המלחמה שעומדת לבוא היא מלחמה חיונית? אולי אין התפתחות לישראל ואולי אין התפתחות למין האנושי אם עוד פעם נרגיע את הרוחות ונחזיר דברים ל״איזון״, ושוב כל הנהגה תמשיך לטפטף את המונולוג שלה לקהל הבוחרים שלה. 

אולי מה שעומד לבוא הוא התיקון ואני עם החולשה הנשית שלי לא נותנת לילד להסתכן בליפול וללמוד להיות עצמאי? אני הרי לא חלק מהם. אני לא ילד. אני רואה דברים כל כך מהצד שאין לי שום הבנה אמיתית לגבי הכאן ועכשיו. זה לא אישה שמאלנית שיצאה בקריאה לאיחוד העם, אלא יצור מהחלל שמנסה לכפות את הערכים חסרי האינטרס שלו על האנושות. מי אני שאגיד להם להפסיק להילחם על מה שנותן משמעות לחיים? לי אין משמעות. ומה אני אכתוב על הפלייר? ״אנחנו השמאל?״ פחחח אני הרי חושבת שלהוריד את מסגד אל קצה ברעידת אדמה זו דרך לגיטימית לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני… 

אני חייבת שהכל יהיה על פני השטח, שהכל יהיה גלוי וטוענת שההסתרה של כוונות ממשלות ישראל לדורותיהן, הופכות את החברה הישראלית לחולה. זה מה שרואים מהצד. זה למה מתגברת האנטישמיות. כי אנחנו צבועים ועיוורים ותעבי כוח כי אנחנו מפחדים שאנחנו לבד בעולם ורק כוח רב יוכל להגן עלינו אם אין לנו באמת תמיכה משאר קהילות כדור הארץ. יש לנו הסכמים של מניפולציות ואינטרסים. אבל אין לנו תחושת ביטחון כי הכל מתחת לשולחן. 

מעל השולחן אנחנו לא מקובלים. כמו פוטין. איזו עוד סיבה יש לו להיות כל כך פגוע מנט״ו? הוא פשוט לא אוהב להיות הילד המוחרם. אבל הוא לא משחק לפי החוקים של שאר הילדים אז אין מה לעשות. אבל אנחנו לא ככה. אנחנו חכמים יש לנו את הראש היהודי הפרנואיד הכרוני שמוצא את הטריגר הנכון כדי ללחוץ על ממשלת הונגריה להעביר את השגרירות לירושלים למרות שהיא לא באמת רוצה בזה. אבל אנחנו נכריח אותה. כי זה צודק. כי הם אנטישמים ויש לכפות עליהם לאהוב אותנו כי מרצונם החופשי הם לעולם לא יעשו זאת. אבל אם נצליח איתם אז יהיה יותר סיכוי שנצליח עם עוד מדינות ובסוף זה יקבע כעובדה. אנחנו ניצחנו. ויש לנו את הכוח לכפות עליהם נישואים. אין לנו את היכולת לגרום להם להתאהב. 

אבל מי אני שאשפוט? הרי אני לא באמת חייה פה את החיים. אני לא מגדלת ילדים ועובדת במשרה מלאה ועוברת את היומיום הישראלי. אני רגישה מדי ועדינה מדי ושקטה מדי ובכלל לא ישראלית. ובכלל הערבים שונאים אותנו והאירופאים ניסו להרוג אותנו אז ממי אני רוצה האהבה? 

אז אולי כוח זו הדרך. הרי יש מקום גם לגננת שפשוט לוקחת ילד ומחליפה לו מכנסיים למרות שהוא בוכה ולא רוצה כי הוא כולו רטוב ואי אפשר להמשיך להסתובב כל היום עם מכנסים ספוגות שתן. 

אי אפשר להסביר לציבור בארץ את מדיניות החוץ של ישראל כי אז אתה צריך להסביר להם המון דברים על הטבע האנושי ועל הפוליטיקה עולמית שאין להם את הכישורים והבינה להבין. אז אתה עושה את מה שטוב בשבילם ומוכר להם אתה זה עטוף באריזה של משהו אחר. ואז לתקשורת זרה אתה מוכר את זה בעוד איזו צורת אריזה שהם מסוגלים להבין וככה אתה שורד. אין דרך אחרת. אם משהו במנגנון העדין הזה יופר והמוצר יגיע ליעדו באריזה הלא נכונה, כל המדינה בסכנה. 

ואני רוצה לחלק פליירים בבני ברק שעליהם כתובה האמת. אבל זו לא האריזה הנכונה. פה אנחנו לא מדברים ככה. זה מביך ומקומם. וכל בר דעת עם יצר הישרדות בסיסי יזרוק את זה לפח ישר כי יזהה את האמיתיות שבזה כמו שהוא מזהה את האמיתיות שבאבסורד שעון שבת. אם הוא יתחיל לזהות אבסורדים, כל הלכידות החברתית שלו תלך לכל הרוחות, החברה תתפרק ותשקע ביגון פוסט מודרניסטי כמו העולם החילוני שכבר בקושי מתרבה מרוב אמת. 

לחלק פליירים בבני ברק זה להפר את כללי המשחק. זה לתת לפרש לאכול את המלכה באלכסון. החייזר לא מבין מה הוא עשה לא בסדר. הרי רציתם לאכול את המלכה, לא? ומנסים להסביר לו שלא ככה משחקים והוא פשוט לא מבין. מה, אתם לא רוצים להיות שמחים ומאושרים? מה, אתם לא רוצים שכל אוכלוסיית בני ברק תפיל את הסירים מהידיים ותרוץ בציר ז׳בוטינסקי לחבק את אהוביהם הטרנסג'נדרים מתל אביב? אני אישית בהחלט רוצה. ותוך כדי, שלא ישכחו גם לצעוק את השם שלי באותה התלהבות שהשמאלנים צועקים דה – מו – קרה – טיה!!! 

מה הבעיה? מה לא טוב? אז הבעיה שניסחתי כל כך יפה בחניון נטפים בזמן שאני נפרדת מהשמש היא שאני לא רוצה למות. אני לא מסוגלת להיות מנודה חברתית. הדרך הכי יפה להימנע מזה זה לנדות את עצמי מראש. כלומר לפרוש. יש משהו שאני לא מסוגלת לעשות. יש רוגע מסוים שאני לא יודעת איך מגיעים אליו. האדם מגיע לרוגע אמיתי כשהוא מוקף אנשים ויודע שהם בעדו. בלי להצטרך להתבודד כדי לאסוף כוחות ולעלות מופע שיזכה אותו במספר מוגבל של נקודות וביטחון רגעי. בלי לצבור כוח והשפעה בשביל להכפיף את החברה תחתיו שוב בשביל ביטחון שברירי שעליו יש להילחם כל החיים. 

אדם מגיע לרוגע כשהוא מסתובב בעולם ויודע שיוכל לפנות לכל אחד ולבקש ממנו מצית מתנה ולקבל אותה. כי יש בינו ובין החברה הסכם של ערבות הדדית. אם לי יש, ולך אין, ואתה צריך, אז אני אתן. 

וככה הדלקתי את ערמת הקרשים שסידרתי לעצמי ללילה. כי את המצית שלי השארתי על השולחן אצל סבתא בפתח תקווה כי החלטתי שהיא משקל עודף. מה בכלל יש לשרוף במדבר, חשבתי לעצמי… אז יש. מלא. קרשים יפהפיים חינם לחלוטין. אני בדמדומי היום חרשתי את כל החניון בחיפושים אחר מצית שאולי מישהו הפיל פה פעם מתישהו. אין. המניאקים האלו הצליחו לטנף את החניון בכל דבר שרק אפשר לדמיין, רק לא מצית. כל כך עצובה הייתה המחשבה שאני אבלה עוד לילה קפוא בזמן שיש לי ערמת קרשים מדהימים שרק מחכים שישרפו אותם ואין לי איך. אפילו חשבתי לנסות להדליק אש עם שני מקלות כיאה למי שטוענת שהחברה האנושית היא עול. ואז איזה ״עול״ תימני חמוד שנסע לטיול עם הכלבים שלו הגיע מתוך ההרים ואני רצתי אליו ונופפתי בידיים כמו אדם נטוש על אי בודד. ולא היה לי הספק הקל שבקלים שאני עומדת לקבל מצית מתנה. 

אני ממש עייפה. אכלתי קרואסון שקדים ואחריו קרואסון שוקולד ואני עדיין ממש עייפה. בואו נראה סתם למען הניסוי המדעי אם אני יכולה התעורר עם קצת מים עם גלוקוז…

כנראה שהרוגע האמיתי מגיע לאנשים שאמא שלהם תמיד הרימה אותם כשהם רצו. הם היו באמת אהובים ונחשקים וככה הם רואים את עצמם בעולם. זה למה אנחנו רוצים שאנשים בטוחים ינהיגו אותנו בלי קשר למדיניות שלהם כי מי מאיתנו באמת מבין במדיניות… אולי האינטואיציה האנושית היא טובה אבל יותר מדי קל לעשות עלינו מניפולציות. כמו החיפושית שמעדיפה להזדווג עם פקק של בירה כי הוא הכי עגול והכי נוצץ. ככה הקולטנים שלנו גם, לא מצליחים לזהות זיוף. אנחנו הולכים אחרי מי שמשדר רוגע וביטחון ולא מבינים למה שופטים אותנו, הרי זה הכי טבעי ונכון בעולם. ובטוח שמי שחושב אחרת הוא אדם רע שרק רוצה להסיט אותנו מהדרך הנכונה. 

אבל אנחנו לא מזהים שאפשר לשדר ביטחון בלי באמת להיות רגוע ובטוח. ואנשים שמצליחים להשיג את הביטחון הרגעי הזה על ידי מניפולציות וכוח לא מתארים לעצמם שיש דרך אחרת. הם לא מבינים שהם הזיוף. ונראה לי שיותר מכל דבר אחר אני לא רוצה להיות זיוף. לחלק פליירים בבני ברק זה ניסיון שלי להשיג כוח. 

אם כל הכוונות הטובות שאולי אני יכולה לקשור לזה, השורה התחתונה היא שזה נועד להרים אותי מעל ההמון המאיים להשמיד אותי. זה עוד ג׳וקר לצרף לתיבת הקלפים שיש לי לשלוף למקרה שיבואו עם לפידים וקלשונים. אז אוכל להגיד, זוכרים את מלחמת האזרחים שכמעט פרצה בישראל? אז אני מנעתי אותה. ברוב חוכמתי. ואז יתנו לי עוד כמה נקודות ועוד כמה ימי חסד. אבל זה לא מספיק טוב. אני רוצה להיות מעל זה. מעל הכוח והשוחד ושיטת הנקודות. נראה לי שזה להיות ראשון בין שווים. כלומר קודם כל צריך להיות בינם. צריך באמת להשתייך. ואז כשהם יזהו את היכולות שלי כמועילות להם, הם יקדמו אותי להוביל אותם. אם ארצה. וכנראה שלא ארצה כי אין לי באמת רצון להוביל. רק רצון בביטחון. 

בלילה לפני חניון נטפים, ישנתי בשמורה. למרות שאסור. עברתי את השלט שעליו היה כתוב ״הלינה אסורה״ והמשכתי הלאה. בחניון הלינה הקרוב העמידו עמודי חשמל מפלצתיים שזמזמו כמו נחיל דבורים ואני לא יצאתי לישון במדבר בשביל לקום בבוקר עם ראש מפוצץ מקרינה. אז עברתי את הכביש. ראיתי את השלט ועמדתי לציית. חשבתי אולי אמצא פינה מהצד הנכון של השלט כדי לא להפר את הכלל. אבל לא באמת היה מקום סביר. הכל היה הררי ולא מזמין והמקום היחיד שבו הייתי יכולה להניח שק״ש בלי להתגלגל למטה, היה מתחת לבטונדה שמאפשרת מעבר לחיות הבר מתחת לכביש. אבל זה מוגזם. כמה אפשר להתכלב בשביל לא להפר כלל שאף אחד לא ידע לעולם שהפרתי? אז ירדתי מהגבעה עליה ישבתי וחשבתי בזמן שהשמש שקעה, ונכנסתי לשמורה בדמדומים. מצאתי פינת חמד שבה הרוח של הוואדי נושבת חלש ופרסתי שק״ש. להירדם מתחת לכוכבים זה משהו שלא ברור לי איך ויתרנו עליו. כל כך בסיסי. 

אחרי כמה שעות אני מתעוררת מרעשים של החצץ נרמס סביבי. מתוך השק״ש שהתחפרתי בתוכו לא יכולתי ישר לראות מה זה בדיוק. מי זה. כמה זה? צעדים. אבל של מי? כמה רגליים? שתיים, ארבע? יותר? הצצתי בחוסר חשק מתחת לכיסוי של הראש וראיתי פרצוף. הוא לא נבהל ממני ואני ברגעים כאלו משום מה ממש לא מחסירה פעימה. זה היה סוג מוזר של כלב ממש ממש גדול עם זנב פרוותי. הוא היה לבד. מוזר שלא נבהל. אז נעמדתי. זה בטוח יבהיל אותו. הוא ראה אותי נעמדת מולו בכל הגובה שלי, נתן בי מבט חצי מתעניין והתיישב. מעניין. לא הייתי בטוחה אם הוא מנסה להתחנף אלי או לצוד אותי. אני לא מבינה מספיק במימיקה של זאבים. נזכרתי שחזירי בר הברחתי פעם עם האור של הטלפון אז התכופפתי לתיק שלי להוציא את המכשיר למרות שהסוללה שלו הייתה כמעט ריקה. כנראה שלבחור הזה היה ניסיון לא נעים עם משהו שמישהו הוציא מהתיק כי הוא קם והלך הליכה מהירה חזרה לוואדי. לא יכולה להגיד שהוא ממש ברח. זה היה יותר ״ טוב, אז לא משנה״. 

אחרי המקרה הזה פשוט חזרתי לישון. בהתחלה. עוד התרוממתי כמה פעמים מהשק״ש כדי להסתכל לוודא שהוא לא פשוט הלך לקרוא לחברים שלו אבל אחרי כמה דקות הורדתי את הדופק שלי שעלה כל פעם שהרוח הזיזה לי את השק״ש, ונרדמתי. בסופו של דבר, פה אני בטוחה. פה אני יודעת את הכוח שלי. זאבים אני יכולה להבריח עם טלפון או אם אזרוק עליהם אבנים. אין סיבה שיתקפו אותי באלימות כי אין עלי אוכל ואני לא איום על הילדים שלהם. לעומת זאת כשיומיים אחרי זה ישנתי על החוף באילת, לא היה פשוט למצוא רוגע כזה. 

בין המשטרה שהזמינו לחבורה של ארסים במתקני הכושר, ובין האבא שניסה להתחרמן עלי כשהוא הכריז בקול רם ליד המשפחה שלו שהוא משתין על החוף מאחורי הקיאק כשהוא מבין שאני יושבת לצידו ואצליח לא לראות לו את הבולבול רק אם ממש אתאמץ. או המציל של החוף המופרד שחצי מהגוף שלו היה תלוי מהחלון בזמן שבחורה התקלחה באזור של הנשים. או הבחור השיכור שבא מאחורי בחוף, פתח לי פחית בירה על הרגל ונשף לי עשן לפרצוף כי הוא החליט שאנחנו נדבר עכשיו. אצל בני אדם יש יותר מידי כללים שונים ומשונים ואני לא מצליחה ללמוד את כולם. אבל אני עובדת על זה. בגדול אני די מסתדרת. רק מתעייפת בשעתיים עם בני אדם יותר ממה שאני מתעייפת בטיול בהרי אילת עם 9 ליטר מים על הגב.

לא בטוח שהניסוי של המים עם הגלוקוז עבד. אני עדיין קצת טיפשה (בדקתי כמה זה ליטר וחצי כפול 6 במחשבון…) ועדיין די עייפה. אולי צריך עוד זמן, אבל כבר כדאי שאתחיל ללכת לכיוון הגן. או לפחות לשירותים.