קמח זה דבר קשוח. ביליתי שלושה ימים בלי קמח ולא היה חסר, עכשיו קניתי גבינית בארומה של בית החולים ואחרי זה הייתי חייבת עוד גבינית… מה נהייה?

אז יש לי דלקת בסינוסים. בערב התחיל לכאוב לי הראש ואני שיחקתי את המשחק. אמרתי לסבתא. היא עשתה פרצוף של צער עמוק שהיה הרבה יותר חמור מהכאב עצמו וזה אילץ אותי להגיע לשלב הבא של המשחק. התקשרתי לאמא. היא הסבירה לי איזו משחה למרוח איפה וכמובן אחרי שעה הכאב עבר. אמא שלי גאון. וביאפין יציל ממוות. אני נושמת מהאף והמוח שלי לא נזרק מצד לצד בתוך הגולגולת יותר. 

אתמול אצל סבתא היה ״פול האוס״. אח שלי הגיע לישון אצל סבתא כי אצלם בבית עושים שיפוצים והוא אלרגי לריח של צבע. אבא שלי הגיע גם לסדר לעצמו את הפינה של המחשב לעבוד בה למחרת כי הוא טכנית עובד מהבית אבל אין ממש בית כי יש שיפוצים אז הוא עובד מהבית של סבתא. את בן דודה שלי ראיתי לראשונה אתמול אחרי שלא ראיתי אותו שבועיים. וזה למרות שהייתי אצל סבתא בשבוע שעבר. הוא פשוט לא יצא כל הזמן הזה מהחדר. פעם קודמת הגעתי והלכתי לנוח לכמה שעות וכשקמתי הוא כבר פרש לחדר שלו ולא יצא עד שהלכתי לישון… והפעם שוב הייתה לו איזו פגישה באינטרנט כשהגעתי שלשלום מאילת, ואתמול הוא ישן כשיצאתי והיה בחדר שלו כשחזרתי ורק מאוחר בערב הוא יצא ועשה לעצמו כוס שוקו. 

כנראה כבר נגמר לו מה לעשות בחדר. הוא ניסה לשבת כמה דקות בשולחן אוכל במטבח בזמן שאני וסבתא שלי מפטפטות. אני מצידי עשיתי את המאמץ המינימלי ושאלתי אותו איך היה ללכת בתוך ההפגנה בז'בוטינסקי ביום חמישי. ניסיתי לדבר עם סבתא שלי על דברים שהוא אולי יכול להתחבר אליהם אבל הוא לא אמר מילה ואחרי שתי דקות קם והלך חזרה לחדר. 

עכשיו אני שוב מתחילה לנקר לתוך המקלדת. נראה לי שני הקרואסונים ברצף אתמול ושתי הגביניות ברצף היום אולי קשורות לזה איכשהו. למרות שאני לא מרגישה מפוצצת כי זה בערך כל מה שאכלתי היום. 

בזמן שדיברתי עם אמא שלי בטלפון הוא יצא מהחדר, ניגש למטבח לקחת איזה משהו ואז עשה לי נפנוף ילדותי עם היד כשיצא מהמטבח. אני הייתי כל כך מוחמאת שנופפתי לו כמו מפגרת. זה הקסם של מי שמשחק אותה קשה להשגה. אני עוד לא מספיק מאסטר זן כדי לא להרגיש שום אי נוחות מזה שאדם מתעלם ממני. זה לא כיף. 

להרגיש שאני לא מוערכת ולא מעניינת ולא נחוצה ולא טובה מספיק… זה קטע. זה בדיוק מה שאבא שלי גורם לי להרגיש. ממש מיוחד. ואבא שלי עוד ממש משתדל למצוא משהו להגיד לי אבל פשוט אין לו. ממש אין לנו מה להגיד אחד לשני. אבל מה, זה ממש ברור לי למה. אני בדיוק ככה גם. יש כמה גורמים. אחד הוא שבאמת הרבה פעמים אנשים לא מעניינים אותי ואני צריכה למצוא בעצמי כוחות להתעניין ולהקשיב מתוך נימוס מייגע והרבה פעמים אין לי כוח לזה. דבר שני הוא שמחשבות באמת חשובות עדיף לא להגיד בקול רם. 

כשנכנסתי לבית של סבתא אחרי שחזרתי מאילת, סיפרתי לה הכל. ממש עם המון פרטים ובדיחות והתלהבות. וכשהמשכתי לשבת לכתוב את זה בטקסט פה, כבר לא היה לי שום עניין בזה. זה כבר יצא. זה למה תוכניות רציניות כבר ממש אסור להגיד בכל רם. ויש בזה משהו מעליב וממדר כלפי הצד השני אבל המציאות היא שנדרש סדר עדיפויות. אם הייתי סופרת אז הייתי חייבת לחיות באמת לבד ולא לספר לאף אחד שום דבר כדי לשמור את האנרגיה והראשוניות לקהל הקוראים. אם בטעות היה יוצא שאני נשואה אז החצי השני שלי היה כנראה משתגע מבדידות ומפתח קנאה מדומיינת בכל דבר שזז בלי להבין שאני ממדרת אותו למען אנשים שבכלל עוד לא קיימים. 

הפעמים היחידות בהן כדאי לספר את מה שיש בראש זה כשזה משתלם. אם זה מזכה אותי בהערכה של מישהו שלי יש הערכה כלפיו, אז זה הגיוני. אם זה מאפשר לי לקבל מידע בעל ערך ממישהו, זה הגיוני. אם זה מאפשר לי לנסח את המחשבות שלי בצורה יותר מסודרת אז זה גם משתלם. אבל לחלוק בשביל לחלוק זה דימום. זה איבוד אנרגיה. זה משהו שילדים קטנים יכולים להרשות לעצמם כי יש להם עודפים של אנרגיה וזה מזכה אותם בחיבוקים אבל בגיל מסוים הילד כבר לא פקעת אנרגיה אלא מתבגר שחייב 20 שעות שינה ביום אחרת הוא רוצה להרוג מישהו ואז לשתף מישהו ולדבר על המחשבות שלך כשאין בזה רווח חברתי או אישי כלשהו זה ממש התאבדות. 

אבל הנשים שיושבות במטבחים ברחבי העולם ומחכות שילדים הקטנים שלהן יבואו וידווחו להן מה עבר עליהם היום, חייבות את המזון הזה ולא מבינות שזה כבר לא אותו הילד. הוא הפך לגבר ועכשיו הוא אפילו יותר מעניין. אבל הוא לא מעוניין.

״אבל למה הוא לא מדבר איתי? מה אתה עשית היום? ומה אכלת? ומה עם המבחן שהיה? ומתי אתה מסתפר ויש כרובית מוכנה במחבת, אתה רוצה? מה יש? רק שאלתי אם אתה רוצה לאכול? אתה לא רוצה שאעשה אוכל? לא לשאול אותך? הרי לא היית יודע לבד שיש כרובית, ואתה אוהב כרובית. הנה רואה, אתה אוכל עכשיו כרובית. ומה אם לא הייתי אומרת לך…?״

ואם אני אגיד לסבתא שלי שהיא לא באמת אוהבת את הנכד שלה אלא היא אוהבת את תשומת הלב הילדותית שלו וזה לא מי שהוא עכשיו והוא לעולם לא יהיה הבנאדם הזה שוב, היא תשקע בדיכאון. אבל עדיין כואב. ההורמונים של הגננת שבי ממש מחלישים את היכולת שלי להתנגד ליצרים הנשיים האלו. אני ממש סמרטוט. כמעט שאלתי את הגבר/ילד אם הוא רוצה שאני אספר אותו. וזה מגעיל. לבחור צעיר שטובע בהורמונים של סבתא שלו, עוד אישה במטבח זה כבר ממש לא כוחות. הוא גדל בבית עם שתי נשים והמורות שלו בבצפר הן נשים וכנראה שבגיל 18 הוא כבר במצב של רוויה. מה לעשות. זה לא תלוי בי. או שכן? מה שבאמת בא לי זה לצרוח מתוך הצינוק ההורמונלי שלי: 

״אני לא באמת כזאת!!!״ 

אבל מה שיוצא לי במקום זה:

״אז איך עבר עליך היום?״ 

וככה אמא שלי יודעת איזו משחה למרוח איפה כשיש דלקת בסינוסים. היא אמא. ואמהות יודעות. זה המקצוע שלהן. והטבע דוחף אותי לתהום הזו בכל הכוח בזמן שהעקבים שלי חורצים בקרקע. 

אם אני אלך לפזר את אהבת החינם שלי בבני ברק זה יהיה הנשיות העודפת שלי שתעשה זאת וזה למה הם כנראה יקשיבו. קשה להתעלם מאישה שאומרת שהיא סובלת מצער בגלל הכאב שלך. זה מפיל את הכועסים ביותר. אבל מה יהיה עלי? מה ישאר ממני אם אני אעשה את זה? איזה יצור אנושי אני אהפוך להיות? 

היום בבוקר כבר נהיה לי נעים. אבא שלי הגיע לעבוד על המחשב. אח שלי עדיין היה מכורבל במזרן שלו על הרצפה ונתנו לו לישון עד מאוחר כי יש לו משמרת לילה בצבא, בן דודה שלי כבר יצא מוקדם בבוקר וסבתא שלי עשתה כל מיני בישולים במטבח. כמעט אמרתי לעצמי שככה זה מושלם. למה אי אפשר לחיות ככה. בהרמוניה עם אנשים שאני יכולה לדאוג להם. כשסבתא שלי סיפרה לי על הדלקת שלה בתעלה הקרפלית ושיש לה ניתוח בעוד שבוע. אני קצת נבהלתי כי ממה שהרופא אמר לי לפני 20 שנה, אין לניתוח הזה אחוזי הצלחה גבוהים ולכן הוא לא ממליץ לי עליו ועדיף לי פשוט להפסיק לכתוב ביד ולעבוד להקליד במחשב. קניתי מחשב. אז אולי אוכל למצוא דרך לתקן את הידיים של סבתא שלי בלי שהיא תצטרך לעבור ניתוח מסוכן? אולי אוכל לתקן את בעיות העיכול של אבא שלי והוא יהיה שמח? אולי אוכל לפתור את הבעיות החברתיות של אח שלי בכמה עצות מעולות ואולי אוכל לתפור לעצמי את השפתיים צמודות אחת לשנייה כל פעם שבן של דודה שלי נכנס למטבח וככה לא אציק לו עם הנשיות המתפרצת שלי. 

והחיים שלי יהיו מושלמים. רק שזה לא יהיו החיים שלי. איך אני יכולה להביע את הדעה שלי ולהשפיע על מהלך העניינים בלי להיסחף לנרקיסיזם ושכרון כוח ומצד שני בלי לטבוע בדאגה נשית מסרסת? מה דרך האמצע? מה יכול להיות הקול השפוי? הרי הקול הנשי המחליש, מעורר עוינות בדיוק כמו הקול הגברי ההרסני. 

אולי בסופ״ש אסע לחדרה. יש שם איזה סטודיו אמנות מאולתר וחוץ מזה אין לי רעיונות. נהייה די יקר פה כל העסק הזה ומגיע הקיץ אז המחירים של ההוסטלים רק יעלו. הבעיה היא שמי שמארגנת את העניין  הזה בחדרה היא בחורה ובהודעה הקולית שהיא שלחה לי היא אמרה ש״הבנות האחרות בסטודיו…״ וכל מיני משפטים בסגנון הזה שמבהירים לי שזו יוזמה פמיניסטית. איכס. לעולם לא אבין את הרצון של נשים להתאגד בקבוצות של נשים. זה ממש כמו לאהוב את הטעם ״מגעיל״. 

הפעמים היחידות בהן זה מועיל זה על חוף הים באילת כשבחורות מתיישבות צפוף אחת ליד השנייה ככה שבחורים מתוסכלים מינית מרגישים לא בנוח לגשת. אבל אי אפשר לחיות ככה… בחלק שבו דגו כמה רוסים לצד אוהל של הערבים, לא הייתי שוקלת אפילו להוריד חולצה. אבל ליד שתי הנשים ששכבו מהצד השני של החוף של הדוסים, לא הייתה לי בעיה לשכב על מזרן הפקפקים שטח שלי בתחתונים וחזייה. נשרפתי. 

מחשבה מעניינת עברה לי בראש כשדיברתי עם אמא שלי אתמול – כמה קל זה לדבר איתה… וההמשך שלה עכשיו הוא שכנראה אין ממש משהו שהיא עשתה לא בסדר, פשוט בתקופות שאני ניסיתי ליצור לעצמי עתיד אסור היה לי לגור איתה. המומנטום האבוד של כל התוכניות והשאיפות שלי, נמצא עדיין איפשהו במטבח שלה. ככה זה כשאנחנו יכולות להתיישב לכוס תה בעשר בבוקר ולקום מהשולחן בעשר בלילה. היא הייתה מרגישה ממש טוב בסוף השיחה ואני כבר לא הייתי רוצה יותר כלום מהחיים שלי. אבל קשה מאוד להפסיק. אני יותר מידי מתוכנתת מילדות לבלות איתה זמן. זה פשוט נוח וקל ולא מאתגר. אנחנו צוחקות מבדיחות שרק אנחנו מבינות, מדברות על העולם ועל בני אדם. היא מספרת לי את כל מה שקרה לה במהלך היום ואני הייתי משתפת אותה בכל המחשבות הפילוסופיות העמוקות שלי וככה בלילה הולכים לישון שבעים ומרוצים וביום למחרת המחשבות כבר לא בוערות לי ואפשר לעשות עוד כוס תה. ושום דבר מעבר לזה.