(א)

היום קצת יותר טוב. ממש התאמצתי. הלכתי ברוטשילד ורטנתי לעצמי. ניהלתי כל מיני ריבים קטנים לגבי חינוך ופוליטיקה עם דמויות דמיוניות ואז הבנתי שזה לא משרת את המטרה. ניסיתי להסתכל על העצים והבניינים שאני כל כך אוהבת והיה לי ממש קשה לראות בהם יופי מבעד לכל הרטינות. אבל התעקשתי. לאט לאט משהו התחיל להשתחרר. בכוח הכרחתי את עצמי לנסות לעשות תוכניות למקום לציור בו והמוח לא רצה לשתף פעולה. אחר כך חשבתי מה בא לי לאכול. זה חשוב. ממש העסיק אותי יופי עד שהגעתי לאזור של בית המשפט. בבית הקפה שישבתי בו אתמול לא רציתי לשבת מכמה סיבות משונות. אחת והמשנית ביותר היא העובדה שיורד גשם וכל השולחנות שלהם בחוץ. שנייה היא שהפחזניה שהם מוכרים ב 10 ש״ח נהייתה קטנה יותר ועכשיו נראית יותר כמו פחזניה של 7 ש״ח. ושלישית היא שאתמול ישבו שם שלושה בחורים ודיברו על פוליטיקה והיה לי עצוב. הם היו משפטנים שניהלו ויכוח על למה ביבי ולמה לא ביבי עם חוסר הבנה מוחלט לגבי המהות של המאבק. 

״אתם, העיקר שאתם רוצים שלא ביבי יהיה ולא אכפת לכם מכלום.״ 

״אבל הוא מושחת וקיבל תקציבים במרמה ושם פושעים בתור שרים…״ 

״העם בחר בו… ואני רוצה שראש הממשלה שלי שמייצג אותי בעולם יטוס במטוסים הכי יוקרתיים.״

״הוא סתם מנסה להתחמק ממשפט והם מנצלים אותו.״ 

אם המשפטנים לא מצליחים להבין שהסוגייה היא שזה לא הגיוני שהממשלה תקבע את השופטים של בג״ץ אז מה יגידו סייעות מבת ים? 

תוך כדי הוויכוח יוצאת מהבניין מרב מיכאלי ושני הבחורים עושים איתה סלפי. התחככות עם מפורסמים היא מעל פוליטיקה. 

מתחילה להיגמר לי הסבלנות לטמטום.

ורביעית, אחד הגברים באותה חבורה תוססת התלונן על כאבים ברגליים שנובעים מעצב תפוס ושום דבר לא עוזר והוא לא רוצה לנתח. אני לא הצלחתי להתאפק. ניגשתי אליו ואמרתי שאני כמו כל הישראלים החצופים הולכת לתת לו עצה כי עברתי משהו דומה. אמרתי לו שאת רוב הבעיות שלי פטרתי על ידי שינוי במזרון. ישנתי על פוף מקלקר כדי להיפטר מכאבי גב וכשלא היה קלקר אז חתכתי את המזרון ספוג שלי לשניים והפרדתי ליצירת שקע באזורים שהמזרן לחץ עליהם וזה מאוד משמעותי לעצבים תפוסים. הוא אמר שבדיוק הוציא 10 אלף ש״ח על מזרן חדש וזה רק החמיר את הבעיה. ובכלל אמרו לו לישון על משהו קשיח. 

אני אמרתי שאני לא יודעת לגבי זה. קשיח רק מחמיר אצלי את הבעיה. לגבי זה שאני חופרת תעלה באזור עצם הזנב בחול כשאני ישנה בטבע וזה גורם לי להרגיש כאילו אני ישנה על מזרן סופר אורטופדי, לא אמרתי. יותר מדי מידע… אני אוטיסטית אבל יש גבול. 

אז לא בא לי עוד פעם לשבת בגשם מתחת לשמשייה רעועה, לאכול פחזניה מוקטנת ולשמוע דעות ״פוליטיות״ של אנשים שאמורים להיות משכילים אבל בעצם נשמעים כמו ריב בין אוהדי כדורגל. לא בא לי לפגוש את הבחור הזה שוב ושהוא יגיד לי משהו כמו:

״קראתי קצת וזה חד משמעי שצריך לישון על משטחים קשיחים כשיש בעיות בגב.״ 

ואפילו לא בא לי לראות את מירב מיכאלי למרות שאם כל הפאסון העוין המתלהם שלה מסתבר שדווקא יש לה עיניים טובות. 

אני יושבת בארומה איכילוב. אכלתי גבינית וחבל. מיותר. ממש מרגישה כבר את העודף קמח בבטן. אפילו בוויטרינה הגבינית לא קסמה לי. גם לא שום דבר אחר. אבל אי אפשר פשוט לשבת שעתיים עם כוס קפה ושוקולד מהסופר… או שבעצם… למי איכפת? 

אבל המרגש השתפר אחרי שעברתי את בית הקפה של הפחזניה ויצאתי גם מבית הקפה של עורכי הדין כי לא הרגיש לי טוב ואחר כך נכנסתי לרגע לתוך רולדין שנמצאת ממש בתוך בניין הלב של איכילוב וממש לא היה לי הגיוני שם. יותר מדי אנשים בכיסאות גלגלים וקטטר. אבל בחרתי. זה מחזק. בחרתי לא את זה ולא את זה ולא את זה וכן את זה. וזה ממש עוזר להרגיש טוב. 

״אני לא יודעת אם יצא לך לעבור על מה ששלחתי אבל מה שהיה חשוב לי להעביר זה שלפי דעתי הילדה חווה סוג של התקף חרדה כאשר דורשים ממנה משהו בתקיפות. זה משתק אותה ולא מאפשר לה לענות לדרישה. ממש כמו ילד מגמגם שהגמגום שלו מחמיר כשהוא לחוץ. כלומר במצב כזה כבר אין משמעות להסביר לה שהיא מתנהגת לא בסדר כי היא כבר לא מסוגלת להפסיק וזה רק מחמיר. 

לפי דעתי יש ערך דווקא בלהעצים אותה ולתת לה תחושה של בחירה ושליטה. לא להיכנע לדרישות שלה בכלל. אלא להפנות את תשומת ליבה לדברים עליהם היא כן שולטת. אפילו אולי ליצור לה תפקידים ולתת לה יותר אחריות.

למשל:

לשים לה במפגש שני כסאות שהיא יכולה לבחור באיזה מהם לשבת. או לתת לה משחק מסוים ומוגדר שהיא יכולה לשחק איתו אם היא לא מצליחה לשבת במפגש בכלל. לתת לה את האחריות על לפזר את הבקבוקים. אני חושבת שדברים כאלו לא צריכים להיות מותנים בהתנהגות טובה אלא משהו שהוא שלה קבוע והיא יכולה לסמוך עליו. כמובן גם הכללים צריכים להיות קבועים כדי לתת לה מסגרת יציבה שחסרה לה בבית. למשל אם היא לא יכולה לשבת במפגש באף כיסא ולא יכולה לשבת לשחק במשחק שלה ורק מפריעה אז היא לא יורדת לשחק בחצר וכו'. 

מאוד חשוב לי גם להגיד שהמצבים בהם את מפנה את תשומת הלב של הילדים בגן להתנהגות שלה, לפי דעתי פוגעת בה מאוד. זה מבייש אותה ומכניס אותה למצב ריגשי מאוד קשה בשלב בו היא כבר לא מסוגלת להפסיק ונראה לי שזה ממש מתפרש אצלה כפגיעה קיצונית שהיא חסרת אונים מולה. 

אני מאוד מעריכה את העבודה שלך ואני חושבת שזו מתנה שאת הגננת שלה כי היא באמת צריכה דמות סמכותית ויציבה שמשקיעה בה אבל אני חושבת שבניגוד לרוב הילדים איתם עבדת, אצלה המוח פשוט בנוי אחרת (בלי קשר לאבחונים והגדרות) וזה אומר שהיא לא ״עושה דווקא״ אלא נמצאת במצוקה שנראית כמו ״דווקא״ ועדיף לקבוע את אותם הכללים עם יותר חמלה והבנה.״ 

ואת הקטע הזה כרגע שלחתי לגננת ואולי זה יעשה משהו. ואולי לא. מי יודע…

וזה כנראה התאפשר בגלל שאתמול בין שמונה וחצי בערב לאחת עשרה וחצי בלילה, ביליתי בלעמוד באותו מקום כמעט בלי לזוז מול מפת העולם הגדולה בלובי הקטן של סלינה, ולדבר עם סטודנט יפני לפוליטיקה וכלכלה על המצב באוקראינה ואיך זה משפיע על התוכניות של סין לפלוש לטאיוואן. אני אשכרה זכיתי להשמיע את כל הרעיונות שלי לגבי משמעות הפלישה של רוסיה, והמאזין שלי האזין. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא היה יפני מנומס או שהוא היה עסוק בלנסות לנסח את הטענות שלו ולכן לא קטע את שלי או שאולי המוח הצעיר והנתון להשפעה שלו פשוט קיטלג אותי כאדם מבוגר שיש להקשיב לו, אבל אני גם הקשבתי והרגשתי שמה שאני אומרת בעל ערך. זה נדיר. נדיר גם המצב בו אני אומרת ״תודה על השיחה אני אלך לישון עכשיו״ כי אני מסופקת. הבחור אמר שהוא מעולם לא הרגיש שייך. כל הילדים בבצפר היו מקשיבים והוא לא היה יכול. הוא היה מצייר. יש מצב שפשוט עשינו אתמול מפגש תמיכה לאוטיסטים. מקווה שהבחור יצא מזה מחוזק כמוני. אולי שנינו הרווחנו מי היה מאמין… 

אבל הכל הרי מתחבר… אתמול שאלתי את הבחור היפני איך לפי דעתו אפשר לגרום לשליטים של סין ורוסיה להרגיש פחות מאוימים מהמערב? הרי הם חושבים שהמערב מנסה להשתלט על המדינות שלהם באמצעים עקיפים כמו השפעה על דעת קהל בעזרת מדיה חברתית והוליווד. אם מספיק רעיונות מערביים יכנסו למדינה, אנשים יתחילו לדרוש דמוקרטיה ובכלל לא בטוח שדמוקרטיה במדינות כל כך גדולות ומורכבות היא הדרך הנכונה. יכול להיות שזה רק יגרום לפירוק המדינה ומלחמות פנימיות. ואיך אפשר לגרום למערב להבין שאולי יש מדינות שלא צריכות להיות דמוקרטיות ושזה בסדר? ובכלל האם השלטון בארה״ב הוא באמת מה שהוא נראה? אולי כל הנשיאים המתחלפים אמריקאים הם רק מסיכה מאחוריה נמצאים אנשים שהם בעלי הכוח האמיתי שהמניעים שלהם הם התרחבות כלכלית והם למעשה לא שונים מהדיקטטורים של המעצמות הגדולות? ובכלל מה הוא החופש הזה שאנחנו במדינות הדמוקרטיות כל כך מתגאים בו? החופש לעבוד 9 שעות ביום ולבלות עוד 3 שעות בנסיעות ולא לראות את המשפחה כדי להאכיל את הכלכלה הדמוקרטית? כל זה בזמן שלרוסי או סיני שחי בדיקטטורה הכפרית יש בכיף כמה שעות ביום בהם הוא יכול פשוט להסתכל על השמיים. את סרטוני היוטיוב של צעירים יפים שמבלים בטבע, עושים במערב חברה מהמעמד הגבוה שיש להם זמן ואמצעים. ברוסיה את הסרטונים האלו עושים פועלים פשוטים שמקבלים מספיק חופשים מעבודה שלהם כדי לצאת לכמה ימים לחיות בבקתה ביער, לדוג דגים ולצלות אותם על המדורה יחד עם כל החברים. זה פשוט חיים רגילים של רוסים. מה יקרה אם איזה אמריקאי שמאמין בזה שהוא אמור להגיד תודה על זה שהוא חיי בדמוקרטיה למרות שהוא שמן חולה סכרת שעובד 10 שעות בשלוש עבודות כדי לממן את הטיפול הרפואי שהמדינה לא מספקת, יראה איך חי מעמד הפועלים בדיקטטורה? אלו כמובן היו לא ממש שאלות. והבחור לא ממש ענה. כי גם לי אין תשובות. אבל עכשיו הן גם השאלות שלו וזה מרגיש נכון.

הזיה ישראלית טיפוסית:

הברמנית של ארומה לובשת חולצה עם סמל בסגנון צבאי כמו צנחנים שמעליו כתוב ״מה שהורג אתכם, מחשל אותנו״. מהמטבח יוצא השוטף האריתראי והבחורה מסתובבת עליו מתחילה להתנצל על משהו שהיא השאירה במטבח לא במקום ושואלת את הבחור ערבי שעובד איתה איך אומרים סליחה בערבית וממשיכה את מונולוג ההתנצלות שלה עם המילה הערבית תוך כדי שהיא מצמידה כפות ידיים וקדה לכיוונו. רמדאן כרים לכל בית ישראל.