יש לי בחילה. אני שותה כוס שנייה של קפה. היה תור ללחם הבוקר אז לקחתי 4 חתיכות של חלבה. אחר כך התפנה הלחם אז אכלתי גם שתי חתיכות לחם. אני מתחילה להבין למה נשים בולמיות. זה ממש רגשי. משהו להתנחם בו ואחרי שהנחמה סוג של הושגה מגיעים רגשות האשמה. מרתק. כל כך חשוב לנו להתנחם. אתמול התנחמתי בגלידה וכיף כף אחרי ההפגנה. הפעם בכלל לא עברתי בקפלן. הלכתי מסביב לקריה והגעתי לעזריאלי מהצד השני. היו פשוט יותר מידי אנשים. והם היו הרבה יותר רועשים. אם בהפגנה הקודמת התלוננתי שהם היו פסיביים מידי, הפעם זו לא הייתה הבעיה. הפעם הם היו לוחמניים. גם המפגינים וגם הארסיות המבוגרות שהתחילו לצעוק עליהם מהאוטו ״שייקח אתכם האופל״ אבל המפגינים לא שמעו. יש איזו בועה שמגנה על השמאלנים מלשמוע את הביקורת המופנית כלפיהם. ואז הם ממש מופתעים שמנסים לדרוס אותם. בתל אביב היו להערכת החברה להערכות 170 אלף איש. להערכתי היו שם בערך 250 אלף כי הייתי בהפגנות על יוקר המחייה שנחשבו לגדולות במיוחד והן היו קומץ יחסית למה שהיה שם אתמול. 

ועושה רושם שאף אחד מאותם רבע מיליון איש לא מודע לזה ששונאים אותו בדם. ממש חיים בבועה אבל ברמה לא סבירה לחלוטין. ממש במימד אחד. עולם מקביל. לא, הם חיים במצב של נראה ואינו רואה. כל פעם שהם מסתכלים החוצה לתוך שאר הארץ, כל מה שהם רואים זה שדות. כמו שאני הצלחתי לפתח לעצמי יכולת להתנייד בתוך אברהם הוסטל בלי לראות אנשים. האנשים פה הם כמו הציורים על הקירות רק שהם זזים ואני צריכה לא להתנגש בהם. 

אבל זה תמיד ככה… בכל מדינה בה יש מעמדות. האליטה אף פעם לא רואה את מי שמתחתיה ועלו שלמטה לא יכולים להפסיק לחשוב על מי שמעליהם. כמו שאני לא זוכרת את הילדים שהיו בשכבה מתחתי בבית הספר אבל את אלו שהיו מעלי אזכור כל החיים בתור מודל לחיקוי/ מושא קנאה וכו'. אולי הבעיה היא בי? אולי הבעיה נוצרת כשמישהו לא מצליח להשתייך לצד אחד או אחר בצורה מספיק טובה? 

אולי אסור לראות את שני הצדדים? זה יוצר חוסר איזון קוסמי, פריצה בין המימדים ומלחמות. אולי הם עיוורים מסיבה טובה ואני רק הורסת. אולי אני המלחמה. אני ושכמותי. אלו שמנסים לגרום לאנשים להיות מודעים למה שהם לא מודעים עליו. 

אולי זה הכל עניין של מנגנוני נחמה. אנשים מצליחים הם אלו שמנגנוני הנחמה הטבעיים כמו ״קשרים בין בני אדם״, לא מתפקדים אצלם ולכן הם סיגלו לעצמם מנגנוני נחמה אחרים כמו הצלחה, צבירת רכוש ומעמד. כשאלו מנגנוני הנחמה, המוטיבציה להצלחה היא חסרת גבול. ומי שמתנחם בחיק משפחתו, לעולם לא יהיה בעל מוטיבציה מספיק חזקה כדי להצליח כלכלית, בוודאי שלא בצורה שתגרום לו לבלוט מעל חברי הקהילה שלו, כי זה יפגע במנגנון הנחמה העיקרי של ״קשרים בין בני אדם״. 

זה למה תל אביב מלאה בלא תל-אביבים. הם כל אלו שלא הצליחו למצוא חיבור רגשי עם בני המשפחה שלהם מסיבות כלשהן. הם הגיעו לכאן ומנסים למצוא נחמה. אלכוהול, סקס, תהילה, כסף וכו'. בעיר החטאים. זה למה כל כך קל לעשות פיגוע בדיזנגוף, הם גם ככה פגועים. וכן זו באמת סטייה. ומהצד מתבלבלים בין סיבה ותוצאה וקל לחשוב שאם להעלים את הסוטים, הסטייה תיעלם. 

אבל הסטייה הזו נוצרת מחדש אחת ל 5 או 10 או 20 משפחות כשנולד ילד שלא חווה את החיבור להורים כמקום בטוח ומנחם. וזה גם מה שמאפשר את ההתפתחות של האנושות. זה מה שמאפשר לנו להתאקלם מחדש לשינויים לפתור מצוקות, להתמודד עם בצורת, להגיע לירח וליצור אמנות. הסטיות האלו נותנות את הצבע לחיים האנושיים. בלעדיהם היינו שימפנזים. 

אבל מהצד נראה כאילו הם הבעיה. כי הם מנוכרים ובעלי הרכוש ולא חולקים עם החברה כמו שאר השימפנזים. אבל אולי זה כמו שריפה ביער. אולי אחת לכמה עשורים פשוט צריכה להיות מלחמה בין שני המחנות כדי לגרום לפרץ צמיחה מחודש. אולי אין לי מה לנסות לגרום להם להבין אחד את השני כי זה יהיה לחבל בטבע. הרי יש סיבה למה הם עברו ליד הגברות החמודות שצרחו קללות מתוך האוטו שלהם ולא שמעו כלום. כמו זוגות נשואים שמבחינתי צריכים להתגרש כי הם מאמללים אחד את השני ואין שום הגיון בנישואין שלהם, אבל הזמן מראה דווקא שהגיהינום שהם יצרו אחד עבור השני הוא מה שגרם להם לצמוח בתור בני אדם, ואני הייתי עלולה להרוס להם את זה… 

אבל אז איך נהיים בן גוריון? איך יוצרים שינויים בצורה מכוונת שמשנים את העולם מקצה לקצה? בא לי. אבל אני לא בן גוריון. אין לי שום יכולת להתפקס על משהו לטווח ארוך. אני בכלל חשבתי אתמול ללמוד לנגן על תופים ברימון, ושלשלום רציתי לעבור לגור בווילס. ומה? היום אני רוצה לנהל את העולם? לא יודעת.

מה שכן, נראה שהצוואר שלי פחות תפוס אחרי שישנתי לילה שני על שמיכה ככה שלכתף יש מקום. מצד שני הגב התחתון שלי כואב בבוקר כי משהו בשמיכה לא מגיע לאיפה שצריך להגיע ונוצר שם לחץ. בסוף נצליח. עכשיו אלך לחרבן ואז לאכול מלא חסה. 

עכשיו ערב ואפשר שוב לכתוב.

אני חושבת שהיום הייתי בלתי נראית. אולי אני לא אמורה להיות פה. כמו בתקופה שהייתי פוגשת אנשים וכולם היו מופתעים שאני בארץ כי משום מה היו בטוחים שאני בחו״ל. רק הילדים ראו אותי. אבל גם זה בקושי. הגננת והסייעת שאיתן עבדתי כל שבוע שעבר עברו היום כמעט דרכי והמשיכו ללכת. במדרגות בסוף היום ראיתי את הילדה הסוררת משבוע שעבר והיא חייכה אלי. אז אני קיימת. קצת. 

בטיב טעם בכיכר רבין חיכיתי בתור לקנות פיינט גלידה כדי לנחם את עצמי ובתור לפני עמדה האחראית של האשכול שבמיוחד ביקשה שאהיה באשכול שלה בשבועיים הקרובים. היא הסתכלה לכיוון שלי ולא ראתה אותי. ואני יצור שקשה לפספס עם המבט החולמני והחוסר גבות שלי. ממש הייתי צריכה לגשת עד אליה ולהגיד לה שלום וגם אז היא הרימה את המבט וכאילו לא ממש הייתה בטוחה מי אני. לרגע הרגשתי כמו מלך קליפורניה (המומינים).

בגן היום היו ילדים גדולים, חלקם כבר בני שש שלא צריכים ממני כלום ובילו את כל היום עם עצמם ונהנו. הסתכלתי עליהם וראיתי בבירור כמה רחוקה הייתי בגיל שלהם מלהבין דינמיקה חברתית ברמה בה הם מתקשרים. עשיתי את הטעות ושמתי יותר מדי צלחות על השולחנות למרות שידעתי שהם קבוצה קטנה. כל הילדים הצטופפו בשלושה שולחנות ובשולחן הרביעי ישב הילד עם בעיות תקשורת שלא מפסיק להרביץ ולהזיל ריר על עצמו והילדה שהולכת בלי לגעת עם העקבים ברצפה שממש רוצה לשחק עם אחרים אבל פשוט לא מבינה מה הם עושים, אז היא לוקחת להם מהשולחן את הצעצוע כדי ליצור אינטראקציה והם רק מתעצבנים עליה ואומרים שהם רוצים לשחק לבד. 

הם כבר ממש כמעט נערים. מוזר. כנראה היו להם גננות מעולות שדיברו אליהם הרבה. הם מאוד פוליטיים. זה גם גן עם דומיננטיות נשית. הגנן שלהם, בחור ערבי דומיננטי שאני מכירה כבר כמה שנים, איכשהו תמיד מוצא את עצמו מוקף בגן בילדים גדולים ונשיים. כאלו שלא עושים הרבה שטויות ובעיקר מעסיקים את עצמם ומבררים מערכות יחסים ובונים היררכיות בדיבור. הילדה שהולכת על קצות האצבעות ניגשה אלי ונתנה לי לאכול גלידה דמיונית מתוך גביע קידוש צעצוע. אני העמדתי פנים שאכלתי והיא חייכה מבסוטה. היא בערך בת 2.5 ברמת ההתפתחות שלה רק גבוהה מרוב הילדים לפחות בראש. בגיל שלה לא היה לי סיכויי. למרות שהבנתי מורכבויות לוגיות ברמה של מבוגר, לא הייתי יכולה להבין למה מישהו לא רוצה לשחק בקוביות בדממה מוחלטת. לא הבנתי למה הם לא רוצים לדקלם איתי שירים של פושקין ומה הקסם שצריך להפעיל כדי לגשת לקבוצת ילדים ופשוט להתחיל לשחק. 

עכשיו אני יודעת. עכשיו אני הגעתי לגיל החברתי בו נמצא ילד בן 6. עוד לא הגעתי לגיל 6 של ילדה. זה אולי ישאר לעולם מחוץ להישג ידי. אני פשוט יותר מדי אוהבת שכיף לי וממש לא כיף לי להגיד לאנשים אחרים מה לעשות סתם כי זה מה שמקובל חברתית מבחינתי וזה חוק ברזל וכולם צריכים לעשות את זה. אמרתי לגנן שבלי כוונה יצרתי שולחן מנודים והוא עשה בדיוק את מה שלא הייתי עושה.

״מי מתנדב לשבת בשולחן של תמר ורועי?״

זה המקביל של לצעוק ״מי ברח לו?״ כשיש ריח של קקי בגן ולא ברור מאיזה ילד זה כי הילד מתבייש לומר שהוא מרוח קקי וסתם ממשיך לשחק, מקווה שאף אחד לא יעלה עליו. 

אף אחד לא התנדב, אז הגנן לקח את שתי הילדות המנודות הבאות בתור, אחת שאוכלת לארוחת צהרים רק פנקייקים קרים שהיא מביאה בשקית קטנה מהבית ושנייה שבקושי מדברת והורה להן לשבת במנודים. כל כך הרבה הסללה מתחילה בחוסר מודעות של הגננות/ים. 

ואני הסתכלתי עליהם והרגשתי מובסת. איזה סיכויי יש לי להשתלב. 38 שנה אני דוחפת את עצמי לתוך קבוצות שונות ומשונות ושום דבר לא באמת תפס. במקרה הטוב ביותר הצלחתי הפוך את הדחייה ממני להתעניינות כשקיטלגתי את עצמי ״מוזרה״. אבל מה אם שייכת…. מה אם התחושה של לתפוס איזה תפקיד אחר ולא תמיד אותו האחד. לא תמיד להיות ה״יצור״. למרות שבשלב הזה ההגדרה הזו כבר הרבה יותר הגיונית כי כבר אין שום סיכויי להשתלב. עכשיו אני פשוט הייצור בלי הגבות שאף אחד לא רואה. חוץ מהילדים המיוחדים. אני כמו הנרגולים מהארי פוטר. 

מחוץ לגן, עצר אותי ילד ושאל אותי מה שלום הדרקון. לא זיהיתי את הילד אבל הבנתי מאיזה גן הוא ועניתי לו שמצוין. הסברתי לאמא שלו שזה דרקון שגידלנו בקיץ שעבר מאז שהיה פיצי ועכשיו הוא כבר בגודל של בניין אז הוא לא יכול לבקר אותנו יותר. ואז פתאום קלטתי שזה הילד שהיה מבלה את כל היום בתוך ה״קופסא״ שלו. הוא ילד בחינוך מיוחד שהיה מגיע רק לחלק השני של היום בקייטנה כי היה מגיע מגן של חינוך מיוחד. הוא לא היה ממש מדבר ובעיקר יושב בתוך מבנה עץ דמוי קוביה עם כריות ומתנדנד. היה לו איזה סוג של חבר שהיה גם טיפוס אקסצנטרי שהיה מתיישב לו בקופסא מדי פעם וכשהחבר הזה היה עושה משהו שהילד לא אהב הילד היה דופק לו את הראש בקיר של הקוביה. הגננת הייתה צועקת לו שאסור ולא מרביצים בגן. 

אני הבנתי שהמילים האלו לא עושות עליו שום רושם אז פעם אחת התיישבתי חצי בקופסא חצי בחוץ ושאלתי אותו למה הוא מכה את החבר שלו. הוא אמר ״כי זה בסדר״ אני אמרתי לו שלפי דעתי זה מכאיב לו, ולי מהצד ממש לא נעים שלילדים כואב אז אני מבקשת לא לעשות את זה יותר. הוא אמר שזה לא כואב לו. אני אמרתי שאני יודעת שזה כואב מהרעש שזה עושה על העץ. 

״לפי דעתי קשה לדעת מה כואב למישהו אחר כי אנחנו לא מרגישים את הרגשות של אנשים אחרים אז אני יודעת שאם זה עושה רעש על הקוביה אז זה בטח לא נעים לו״. 

נראה שהילד קיבל את ההסבר הזה לפחות לאותו יום כי לא שמעתי יותר רעש כזה. אולי הוא התחיל לצבוט אותו במקום. אבל במחשבה שנייה אולי הוא ידע משהו שאני לא. הילד שהראש שלו הוכנס לתוך הקיר של הקוביה לא הראה שום סימני מצוקה. אולי פשוט לא כאב לו והילד בקופסא ידע את זה ולכן אפשר לעצמו לעשות את זה. אבל את המצוקה שלי אני שידרתי ואמרתי וביקשתי, אז את זה אפשר לכבד. בכל מקרה היום הוא היה נראה כמו סתם ילד נורמלי. אפילו יפיוף כזה שהשיער שלו ארוך ונראה קצת שובב. כזה שאמא שלו מאוהבת בו ולכן לא מספרת אותו. 

אני סתם הייתי שמחה שעוד מישהו ראה אותי. זה הביא אותי לסה״כ 4 ילדים. כולל את הילד שהזיל ריר על עצמו. איתו ניהלנו דיון שלם על איך הוא לוקח את הציור שלו הביתה. הוא לא רצה לקפל ולשים בתיק אבל ירד גשם אז התפשרנו על זה שאני אגלגל אותו בלי לקמט ואכניס לתיק כדי שלא יירטב. אני פשוט לא פה. 

ניסיתי לעשות שיחת וידאו עם איזה גברת שהציעה לי להגיע אליה לחדרה לאיזה מרכז קהילתי שהיא עושה כדי שיהיה לי מקום לצייר. בהתחלה התלהבתי כי חשבתי שזה גבר שעונה לי למודעה בפייסבוק אבל אחר כך הבנתי שזו אישה ושכל הפרויקט הזה שלה נוטף נשיות. איכס. אז יש להם ערב סרט בחמישי ואמרתי שאולי אגיע לראות את המקום. אבל אז היא אמרה לי מה הם רואים ואני שוב ממש לא בחשק לזה. כמובן שהם רואים סרט נשיות נוטפת. זוג שעושה ילד בפונדקאות. אחר כך מזמינים את היוצרת לשיחה. איכס בריבוע. למה אין בני אדם בעולם הזה?! יש רק נשים. 

רק שהגברים גם לא שוס. אתמול אמרתי לאיזה גבר בחדר כביסה שדיבר איתי עברית, שלא משנה לי אם אני מדברת עם תייר או לא. זה הרגיש שקר אבל לא הבנתי למה. אחר כך חשבתי שאולי זה קשור לזה שפשוט הסיכוי שלי לדבר עם ישראלי בהוסטל הוא אפסי אז זה לא שזה ממש משנה לי או לא כי זה פשוט לא באמת קורה. תיירים מדברים איתי גם נשים וגם גברים באותה המידה ובערך על אותם הנושאים. וסטטיסטית אין הבדל באורך של השיחות שלנו. נשים ישראליות בהוסטלים לא מדברות איתי בכלל וגברים ישראלים בהוסטל מדברים איתי במשפטים קצרים שנועדו לברר אם אני ״זורמת״. אז זה לא ממש מתפתח לשיחה. בכיף הייתי מדברת עם הישראלי אם הוא היה באמת מדבר איתי. אבל הוא נכנס למכבסה וזרק איזו הערה ואני עניתי בחביבות ואז הבנו שאנחנו ישראלים והוא אמר: 

״אז למה אנחנו ממשיכים לדבר באנגלית?״ 

ואני עניתי בצחוק: 

״כי אנחנו מעמידים פנים שאנחנו תיירים וזה כיף.״ 

הוא אמר בצורה סתומה שהוא מעמיד פנים הרבה דברים אבל לא שהוא תייר. ואז אמר: 

״אז מה עכשיו שאת יודעת שאני לא תייר אין לי סיכויי אה?״ 

ואני ארזתי את הבגדים שהוצאתי מהמייבש ועניתי עם הגב עליו שזה לא ממש משנה לי והלכתי. ככה אני לפעמים יכולה להיות ביץ׳. קורה. אבל באמת שזה לא משנה לי מי מזיל עלי ריר ישראלי או תייר. גם לילדים בני 5 אני לא נותנת. והייתי מפנה את הגב גם לבחורה בקפוצ׳ון השחור שכבר בוקר שני שאנחנו מוזגות קפה זו לצד זו, אם היא הייתה שואלת אותי משהו בוטה לגבי הסיכויים שלה איתי… אבל היא לא תשאל כי היא תיירת ולכן באמת אין שום סיכויי.