סה״כ יום בסדר גמור. רק אתמול בלילה שמעתי את הבחור מהחדר השכן באברהם הוסטל צורח בעברית:

 ״אני רוצה למות!!! היא עבדה עלי! ישבתי שנה בכלא בגללה ואין לי כלום! אתה שומע, כלום! תעזור לי! שמישהו יעזור לי…״ 

הלילה ישנתי די חרא אבל התעוררתי מוקדם ואז נרדמתי שוב לאיזה שעתיים והשינה השנייה הייתה קצת יותר סבירה ובסוף הצלחתי לקום ולגרור את עצמי לחדר אוכל למטה לאכול. לא היה פסטו ולא היה טונה. כלומר היה אבל כנראה מעט ושמו את זה באיזה שולחן מיוחסים לאיזו קבוצה נפרדת. לנו, העם לא שמו בכלל. הקבוצה לא נגעה בשום דבר וזרקו הכל. אני אכלתי רק חסה. ואז קצת גבינה צהובה וחמאה כדי שיהיה בבטן משהו ושהאספרסו השני לא ידפוק לי את המוח. אבל איכשהו במהלך הבוקר משהו השתחרר. 

הבחור הנוחר מווילס שישן לידי עוזב מחר. אז אולי זה יעזור לי לישון. ואולי אם קצת מזל, הבחור המתאמלל מהחדר השכן יפרוש לענייניו. אבל היה בסדר. למרות שלא היה פסטו וטונה. למרות שהנהג של המונית שהזמינו לי בתחילת היום כדי לשגר אותי לגן אחר שהייתה חסרה בו סייעת, התחיל להסביר לי שאין דבר כזה תרבות סובייטית או תרבות רוסית כי הם מעולם לא יצרו שום דבר ותרבות מוגדרת על ידי יצירה מקורית וכל מה שהסובייטים עשו זה חיקויים ולכן אין להם תרבות. הוא מגדיר את עצמו אנטי רוסי. נולד בבירה״מ ועלה לארץ לפני איזה שלושים שנה. ואני לא הגבתי טוב. 

התעצבנתי ואמרתי איזו שטות חסרת תוכן ולא הצלחתי לשמור על עצמי ולהביע את הדעה שלי בצורה קוהרנטית ורגועה. הוא אמר שהוא כמו מראה ומי ששונא אותו מקבל את זה חזרה… אני קיבלתי חזרה. מה אני אמורה לעשות עם השנאה שלי אם היא ככה מתפרצת כל פעם שאני פוגשת מישהו ששונא? 

אגב, פגשתי אדם נוסף שאמר לי שהשם שלי הוא ״כאב״ כי הוא נשמע כמו ״איה״. הפעם כבר הייתי מצויידת ואמרתי לו שהאדם האחרון שאמר לי את זה היה אדם אומלל מאוד. והוא ענה לי:

״מה, להגיד לך שאני פוסט טראומטי?״

ואני אמרתי לו שאין צורך להגיד לי. אני רואה. חוץ מזה הוא היה חמוד. מתווך נדל״ן של דירה שהחלטתי לראות. השד יודע למה. משהו מתוך איזה פרץ חשק בלתי מוסבר. דירה חמודה רק בלי נוף ועם ריח של טחב. אז לא. 

חוץ מזה יש פה עכשיו כנס של אנשי עסקים יהודים צעירים שעושים תיירות נטוורקינג של יהודים. ממש חומר לקונספירציה… ואני חושבת כמה קל לי לשנוא אותם. הם כאלו טובים ושמחים ובעלי עתיד וניצוץ בעיניים ובדיוק החומר ממנו שנאה בנויה כי לי אין סיכוי לשום שביב ממה שיש להם וזה לא הוגן וזה ככה תמיד בחיים. ואני מנסה לא לשנוא. לתת להם להיות הם. למרות שלי אין כלום להיאחז בו. 

אין לי שום דבר יותר מאתמול אבל אני היום יותר עשירה. במהלך הבוקר מצאתי את עצמי יושבת מול הטלפון בלי מקלדת וקוראת את המכתב הפתוח שכתבתי לקהילה החרדית. משום מה זה לא עשה לי תחושת מבוכה. ואפילו חשבתי שאני עדיין די מזדהה עם מה שכתוב. לרוב אני כותבת משהו ואז בבוקר שלמחרת זה נראה כאילו הייתי שיכורה וכתבתי חרטא רגשני. אבל זה נראה לי בסדר. אז המשכתי את זה. אולי זה יראה לי חרטא רגשני כי זה באמת נהייה רגשני בשלב מסויים אבל הרגיש לי בסדר. כל כך בסדר שהלכתי להדפיס את זה לפני הגן. 

אני מאוד נהנית כשיש לי משימות. אז זה נחמד להמציא לעצמי משימות. אולי זה למה כל כך קשה לי לחיות בדירה כי הרבה יותר כיף לצאת מההוסטל במשימה למצוא מקום לאכול בו ארוחת בוקר או ללכת לאיזה מקום לעשות בו יוגה וכו'. אם אפשר למצוא את כל זה בבית, אז מה המשימה? עדיין הרבה יותר נחמד לגור בהוסטלים. למה חשבתי לעבור לבית? כי חישבתי שהמחיר של חדר עומד להיות 200 ש״ח ללילה. זה חמור. המחירים עולים לקראת הקיץ וזה נהיה ממש מופרך. כבר יותר הגיוני לשלם על דירה אבל… למה? 

בלי הדיכאון הקיצוני של אתמול, הבעיה עודנה. בדקתי מקומות להיות בהם בחו״ל. חשבתי לנסוע לחודשיים לחיות בארץ אחרת עד לחופש הגדול ואז לחזור לעשות פה את הכסף של הקייטנות. אבל ממש לא ברור לי בשביל מה. אני צריכה משימות. אני חייה בעיקר ממשימות. כל החיים שלי. לימודים ואז עוד לימודים ואז איזה משהו שאני ממציאה לעצמי ואז מלחמה בטחנות רוח פוליטיות וזה רק כדי לקום בבוקר. 

אני מבינה את סבתא שלי שכבר נפטרה, שבשנים האחרונות בחיים שלה הייתה עסוקה בלכתוב מלא מכתבים לכל מיני רשויות מקומיות על תלונות שהיא דרשה שיטופלו. היא המציאה לעצמה משימות. גם אמא שלי ככה וגם אבא שלי. כולנו צריכים משימות. אז אני לא יכולה להיות אמנית? למרות כל הכיף שבזה, זה לא מספיק משימתי? לא ברור כל זה. כנראה שאם הייתה לי משימה אמיתית אז הייתי יכולה לגור באותה הדירה ולהיות מסופקת. כנראה גם הייתי ממש מצליחה כי אני טובה במשימות. אבל עדיין לא ברור לי מה אני עושה עם עצמי עוד יומיים. ועוד לא סיימתי את הציור שלי. 

בגן פגשתי את האחראית. בחורה תוססת ודומיננטית שנכנסת לכל גן וכולם מקשיבים לה. גם הגננות מקשיבות לה. בזמן שהיא שם. כשהיא יוצאת, הן מרכלות עליה ועושות בדיוק ההיפך כדי להרגיש בשליטה. כמו ילדים בדיוק. דיברנו. היא מאוד אוהבת לדבר. אני למדתי להשחיל בכוח כמה משפטים על עצמי ולתת לה לנשום קצת. חוץ מזה היא טיפוס מעניין אז בגדול זה בסדר. רק שאנשים שאוהבים לדבר אף פעם לא זוכרים למי הם אמרו מה כי הם בעצם פשוט אוהבים לדבר אז הם אומרים את אותו הדבר שוב שוב. למדתי לא להיעלב. למדתי גם שכנראה מה שאני אומרת לא נכנס לרשימות אז אני משתדלת לא לדבר מהלב כי זה לא במקום, למרות שזה ממש לא אופייני לי. 

היא מצחיקה, שאלה אותי אם כל שאר המשפחה שלי אסיאתית… שאל אלף אנשים מי אני ותקבל אלף תשובות שונות. כל אחד רואה מה שמתאים לו. אז אני אסייתית. גם בנפאל הייתי אסיאתית. לכולם שם זה היה ברור. חוץ מהבחור התמהוני שאמר שהוא עוסק ב״יבוא״ וישב לבוש כתום עם חיוך של בודהה ואמר לי שאני מסנט פטרבורג כאילו זה כתוב לי על המצח. פתאום זה מרגיש לי מוזר שאף בחור ישראלי בעל הערכה עצמית טובה אף פעם לא חשב מעולם שאני מספיק איכותית כדי להתחיל איתי ברצינות. רק בחורים עדינים וחסרי ביטחון או ארסים. מה, באמת הייתי כזו תת רמה…? טוב… 

אז אני והאחראית הזו, אנחנו די סחבקיות. פשוט כי אני אדם קשוב ונעים והיא אדם שנהנה שמכילים אותו. וגם היא גננת בחסד ואדם בעל ערכים מקבילים לשלי שזה מאוד מוערך. אז היה לנו נחמד והכל ואז היא הלכה. הילדים אכלו צהרים וירדנו לשחק בחצר. הגננת של אותו גן, בחורה כבדה שעבדתי איתה בערך פעמיים, לקחה לעצמה כיסא והתיישבה ליד השער בכניסה לחצר ואני הסתובבתי בין המתקנים ווידאתי שהילדים לא הורגים את עצמם. היה ילד ששיחק בסוג של שרוך שחור ארוך שפגע בילדים כשהוא סובב אותו באוויר. אני אמרתי לו שאני לא מרשה והוריתי לו באסרטיביות להביא לי את זה. הוא התחיל לברוח ממני ואני הלכתי אחריו בצורה נחושה שלא נראית כמו ריצה כי ריצה זה לחלשים. הוא המשיך לברוח ממני והגננת קמה כי ראתה שמשהו קורה. אני אמרתי לה שהוא משחק עם שרוך שפוגע בילדים והיא ניגשה אליו, אמרה לו משהו וחזרה לשבת. הבנתי שאין לי מה להגיד יותר כי מבחינתה זה בסדר. טוב… אחר כך ראיתי אותו שוב כמה פעמים פוגע בילדים ואז כבר לא ממש היה לי איכפת מה הגננת אמרה כי זה מוגזם ואמרתי לו שיכניס את זה לכיס כי אם אני רואה את זה שוב פוגע בילד אז אני לוקחת. הוא התחיל לרסן את עצמו לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. 

לקראת סוף היום האחראית הגיעה שוב לפטפט. הילד התיישב לידה והתחיל לסובב את השרוך, האחראית ישר תפסה לו את השרוך ומשכה חזק תוך כדי שהיא מחבקת את הילד אליה עד שהשרוך היה כולו ביד שלה. היא אמרה שהיא לא מרשה ונתנה לגננת שאמרה לה ״ברור״ והביטה בילד בתוכחה. אני תהיתי לעצמי באותו רגע לא לגבי הצביעות של הגננת אלא לגבי עצמי. 

מאיפה הגיעה התחושה המקורית שלי שהשרוך מסוכן? ממני? או אולי משהו מהאחראית נדבק בי שדרך העיניים שלה ראיתי את העולם… איך יודעים?

בינתיים חשבתי על זה שבאמת אין לי סיכוי. אני כל פעם מנסה וכל פעם נכשלת. אני נרשמת ללימודים, קורסים, מכונים, שיעורי ציור, יוגה, קרקס ועוד שנייה אקנה מערכת תופים כדי לשים בדירה החדשה שלי שאני עוד אמצא איך לשלם עליה, אבל אין לזה סיכוי. זה פשוט לא מספק לי את רמות האדרנלין שאני רגילה להן כשאני מתעסקת באסונות דמיוניים. אני לא מצליחה להתרגל לטעם של חיים נטולי אסונות. אני מעריצה אנשים שמצליחים להשקיע בתחום מסוים ולחיות את החיים שלהם סביב זה אבל אצלי זה לעולם לא יהיה אפשרי כי בחיי היום יום אין מספיק מלחמות. רק בחדשות יש. רק בדרמות היסטוריות, מאבקים בין טוב ורע, איך להתמודד עם השטן שבפנים וכו'. אבל החיים עצמם הם לא כאלה. החיים האמיתיים הם די רגועים. אני חושבת על המקום המושלם בו אוכל סוף סוף לבטא את היצירתיות שלי והוא תמיד מאוד מאוד שלו. מאוד יפה ושקט, לא עמוס אנשים… אבל בפועל אני לוחמת. או שאולי לא? אולי זה רק ההשפעה של העולם החיצון? איך יודעים?

ואם אני נכנעת… מה אז? מה נהיה ממני? אם אני מפסיקה לנסות להיות אדם אמיתי ועצמאי. אם אני פשוט נותנת לדברים לזרום דרכי… 

תבוסה? זה מה שנשאר לי? אני זקנה מידי בשביל להתעקש להיות אדם עצמאי? 

עכשיו שמונה בערב ואני מותשת. ממה? מהנהג מונית? מהאחראית? מהסוכן נדל״ן שנכנס איתי לוויכוח מבודח על זה שאני צריכה לחכות רגע ולתת לו לרדת קודם במדרגות כי ליידיז יורדות אחרי הג'נטלמנים. אני עניתי לו על זה שאני לא ליידי ואנחנו בתל אביב. אבל הייתי צריכה לתת לו לאכול את הדייסה שלו ולציין את זה שג׳נטלמן אמיתי מספיק להגיע למדרגות לפני הליידי ולא דורש ממנה להתעכב כדי שהוא יצא גבר.