בחדשות דיווחו שהחרדים חיכו למפגינים למען הדמוקרטיה בבני ברק עם פרחים וצ׳ולנט. הם לא צריכים אותי. הם מסתדרים יופי לבד. המדינה הזו תלך לאן שהיא צריכה ללכת ואני לא צד בעניין. קורה. 

הצוות באברהם עושה לעצמו ארוחת צהרים של מלכים. אולי זה למה כזה נחמד פה. העובדים פה מוערכים. אבל אני בסטגנציה. לא יודעת לאן ללכת וכל הרעיונות שלי מוזרים. 

ראיתי דירת שותפים אתמול. על שנקין בבניין עתיק שמור יפיפה כמו מוזיאון. שכר דירה 2300 ש״ח שזה יותר זול מהחדר הקודם שלי בתל אביב. הדירה עצמה יפיפה והחדר נעים עם חלון גדול. הבחור שנשאר בן 60 ומטפל הוליסטי בדלקות ובעיות עיכול… לא ממש יודע מה היא המשמעות של חייו בשלב הזה וסתם סוחב ומנסה להישאר בכושר. הוא הרים במכון כושר 70 ק"ג. יופי, רק שעכשיו הוא צולע כי נתפס לו משהו. יש לו מעל המיטה טבעות כושר תלויות מהתקרה. הוא הראה לי אותן אחרי שאמרתי שהיה לי טיסו בדירה פעם. הכל טוב ויפה. דיברנו חצי שעה בלי להפסיק. היה לנו המון במשותף ואני יצאתי משם ב 20 שנה יותר זקנה. 

הבירה ששתיתי עם החזה עוף בטחינה וצ׳יפס בטטה במרפסת של ״מוזס״, לא עזרה לי להבין מה אני רוצה. גם לא לבלות חצי בוקר במיטה. רק רגע של מבוכה כשאני התיישבתי כולי הפוכה במיטה ובדיוק נכנס ידידי הוותיק האחראי צוות של אברהם לבדוק את החדר… הוא אמר שלום ויצא. נראה לי אני הורסת לו את הפנטזיה עלי. אני הרבה פחות אקזוטית כשרואים שאני תקועה בחיים במיטה בחדר חשוך במקום לעשות משהו יצרני ואמנותי. 

הבחורה ממוזיאון המייסדים/ סטודיו אמנות בחדרה לא ענתה לי בכלל כשכתבתי לה שאני רוצה להיפגש שבוע הבא. אבל מה כן? אני מצאתי חדר כושר. לשם שינוי לא הייתה ממש התלבטות. פשוט היה ממש נחמד שם. זה נותן לי סוג של תקווה שלא צריך להתפשר. אולי פשוט לא צריך להתפשר. אני שוב הזיתי שאני מקימה מרכז אמנות בלב העיר. אפילו התחלתי לחפש ביד 2 חנויות להשכרה. אבל המחשבה הזו ירדה מהפרק מהר. זה לא משהו שעושים לבד ואני פשוט לא מצליחה ליצור קשרים. חוץ מאנשים שאני מפחדת להידמות להם… גם פחדתי לחזור לחיות בתוך דירה כי זה גורם לי ״להשתבלל״ כבר דמיינתי איך אני מבלה את כל היום במיטה שלי בחדר הוינטאג׳ שלי ויוצאת לפעמים רק כדי להתקל במבוכה בבחור בן 60 שחושב שאני אציל אותו מתחושת חוסר תכלית ועוד איזו שותפה תורנית חסרת ייחוד אבל מלאה במוחצנות שמשתלטת על כל חלל פנוי. למה זה… אני כל כך אוהבת את החיים בהוסטלים למה שאחליף את זה במשהו שאני לא אוהבת… 

אולי כי הבחור שניסה להתחיל איתי במכבסה אתמול יושב מולי בחדרון ציור שלי באברהם כי זה לא באמת שלי אלא חלל משותף. וזה אומר שהיום אני לא אצייר… אין לי שום יכולת להיות נוכחת ליד אנשים אחרים. אני חייבת היעדר מוחלט של נוכחות זרה כדי להיות. איך מתמודדים עם זה? האם אני צריכה לנסות להבריא? או אולי לקבל את זה ולהתכנס? למה אני בתל אביב? כי יש פה מלא השראה. אין מה לעשות. אנשים יוצרים אקשן. וכנראה שכאשר אני הולכת ברחוב ונראית מוזרה כפי שאני, יש זרם מסוים של תשומת לב שהולך לכיוון שלי וזה ממלא אותי הרבה יותר מאשר לבלות שעה ברכבת מבנימינה. 

לוקח לי שעה להגיע מההוסטל לעבודה. אני הולכת לאט בשדרות רוטשילד ועוצרת לקנות גלידה בכיכר רבין ואז הולכת לאט ואוכלת לי את הגלידה שלי בשדרות דוד המלך. ובדרך חזרה יש לי חדר כושר. הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי. זה עולה לי 215 ש״ח. יש שם מלא מכשירים שונים שלא מעניינים אותי והליכון. מסתבר שאני ממש נהנית ללכת בשיפוע מקסימלי במהירות גבוהה. הלכתי ככה חצי שעה ופשוט נהניתי. אחר כך עליתי לרחבת המשקולות למעלה ועשיתי מתיחות, תרגילי בטן ושכיבות שמיכה. יש שם מוזיקה בווליום נמוך וממש מעט אנשים כי הם רק עכשיו פתחו. חוץ מזה יש שם חבל שאפשר לטפס עליו ושיעורי אגרוף תאילנדי. מאמצע אולם המכשירים חייך לכיוון שלי בחור שזיהיתי. הוא מעביר את חוג הספורט בגני הילדים. כנראה הייתי צריכה לעצור לפטפט אתו אבל לא היה לי מה לומר. זרקתי משהו על זה שאני פה כדי להוציא עצבים כי ילדים זה מעצבן והוא חייך וזהו. הלכתי להתאמן בחלל הפנוי. 

הכל טוב. חלל פנוי. זה מה שאני צריכה. זה מה שהגלריה הייתה. זה מה שאני כל הזמן מנסה ליצור לעצמי. זה למה מדבר זה טוב. גרסה הרבה יותר רגשנית של המכתב שלי לחרדים נתתי לבחורת אולפנה שניגשה אלי בשדרות רוטשילד ושאלה מה דעתי על אחדות העם. לא היה לי כוח להסביר לה כלום אז פשוט שלפתי את הטקסט והבאתי לה. למרות שלפני זה קראתי אותו שוב והחלטתי שהוא ממש פוגעני ואני יוצאת שם מתנשאת. אבל היא ביקשה אז הוא ניתן. היה לזה ערך? לא יודעת. 

הבחור שאצלו חתמתי על הטפסים לחדר כושר הוא בנוסף גם דייל באל על ואמר שלכל אחד יש את הדרך שלו לפרוק סטרס. יש אנשים שאצלם זה להרביץ לשק אגרוף ואצלו זה לטוס. אני צחקתי ואמרתי שאני מזדהה ולמעשה בזה שחתמתי עכשיו על חדר כושר בהתחייבות לחודשיים אני לא יכולה לטוס וזה אומר שהוא חסך לי בערך עשר אלף ש״ח. אז סרי לנקה תצטרך לחכות. למתי? לא ברור. לפני שפגשתי את הבחור בן ה 60 בערב, ראיתי את הדירה גם בבוקר. הבחורה שיוצאת הראתה לי ואני כבר חשבתי לי על איך החיים יכולים להיות כשאני גרה שם. נראה לי דווקא די נחמד. וזה אחרי שכמה שעות לפני כן, ישבתי והסתכלתי על טיסות לסרי לנקה. זה טוב וזה טוב והכל טוב ואין כלום. 

בינתיים יש איזה דביל שתופס לי את המרפסת ואני לא יודעת איפה לשים את עצמי. אבל להיות בהוסטלים טוב יותר מאשר להיות בבית. עם כל הסטגנציה שלי, בחודשיים עשיתי יותר ממה שעשיתי בחצי שנה האחרונה. רק שמתחילים להיגמר לי האנשים שרוצים לארח אותי. הבחורים בכפר סבא לא רוצים יותר לארח מישהו ליותר מיום, סבתא שלי מארחת את דודה שלי וחוץ מזה… אין לי ממש חברים פעילים. כלומר יש לי אנשים שהיו לי איתם קשרים יפים בעבר ואני יכולה ליפול עליהם אבל זה יהיה ממש ליפול ולא בצורה יפה. ועוד יש סיכוי לא רע שיגידו לי שזה לא זמן טוב… והם צודקים. זה אף פעם לא זמן טוב לנצל אנשים. 

הייתי רוצה שיהיה לי מה לתת. משהו שהוא לא שארית הנעורים שלי שגבר בן 60 יכול להחיות את עצמו דרכן. לפני 20 שנה זו הייתה יכולה להיות עסקה סבבה. אז היה הרבה יותר נעורים ולא היה חבל. עכשיו לא נשאר הרבה וכל טיפה נחשבת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבלות זמן בבית של אדם שטוען שהוא יודע דברים על החברה העכשווית רק דרך הטלוויזיה. וכמובן זה משקף את המקום בו אני נמצאת. כותבת מכתבים לאנשים דמיוניים על סמך מה שאני קוראת בטמקא בלי באמת לדבר עם בני האדם סביבי. מצד שני אם אני אמשיך לחפש את האנשים שמשקפים את מה שאני רוצה להיות ולא את מה שאני, אז בטח אתקל באנשים שגורמים לי להרגיש חסרת ביטחון. אז איך יוצאים מהמעגל?