"ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אֹתֹתַי ואת מופתַי בארץ מצרים: ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאֹתַי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדֹלים". (ז', ג-ד)

ילדה בת 5 ניגשה אלי בזמן שאספתי צבעי פנדה שהתפזרו לי על הרצפה. היא שאלה אם היא יכולה לעזור לי לאסוף ואני אמרתי לה:

״לא תודה. אני מסתדרת.״ 

היא רכנה מעל הצבעים לצידי, החלה לאסוף ואומרת:

״אני לא יכולה לתת לך לאסוף לבד. אתן הגננות כל הזמן עוזרות לנו הילדים אז אני אעזור לך.״

ואני מלאת בושה. הקופסא של הפנדה נפלה לי על הרצפה כי זזתי בחיפזון בזמן שניסיתי להחביא לילדים את האריזה של דפי הA4. אני מכירה מגנים אחרים שילדים תמיד עושים בלאגן בניירות וכשראיתי שהחבילה פשוט מונחת על המדף והילדים לוקחים ממנה בלי השגחה מיד החלטתי שצריך להחביא אותה כדי שלא תתבלגן. אבל היא לא הייתה מבולגנת. הם לקחו ממנה דפים אחד אחד והכל נשאר מסודר. אבל הלב שלי היה קשה ואני לא ראיתי אותם כפי שהם. אז הם הראו לי את הלב שלהם ככה שלא אצליח להתחמק. 

בתמורה לזה ניקיתי הכל ממש מהר כדי שיהיה לי זמן לנסות להרכיב להם את המושב של האסלה שכבר חצי שנה שאף אחד משום מה לא טורח לסדר. הם יושבים על הקרמיקה של האסלה בלי המושב פלסטיק. ראיתי את זה פעם כשהייתי בגן הזה לפני כמה חודשים ולא היה לי זמן לראות מה שם לא תקין. וגם בימים שלפני זה לא היה לי פנאי כי חשבתי שזה בטח משהו מסובך שצריך הרבה התעסקות אז אפילו לא בדקתי מה העניין. אבל באותו יום, פיניתי לי זמן. הכל היה תקין. פשוט היה צריך להבריג. עכשיו יש להם מושב של אסלה על האסלה. ואז הגננת אומרת שמתחילים לסדר וכל הילדים כאילו בלחיצת כפתור עושים את המקסימום שהם פיזית מסוגלים לעשות כדי שהגן יהיה הכי מסודר ונעים שרק אפשר. כשבאו לאסוף את אחד הילדים הוא אמר לי שהוא תיכף בא הוא פשוט היה בשירותים אז הוא צריך לשטוף ידיים עכשיו. התמוגגתי.

את הגן הזה לוקח לי הכי הרבה זמן לנקות מכל הגנים בתל אביב. אני צריכה לרחוץ 6 קערות עם סבון ולרוקן את כיור ילדים ממים אחרי שהוצאתי משם את הצלחות ואת שולחנות האוכל אני מנקה פעמיים. פעם אחת אחרי הארוחה ופעם שנייה אחרי שהם אוכלים בו פירות. פעם ראשונה שהייתי בגן הזה די התבאסתי על השיטה המשונה של הגננת שמתעקשת שנגיש לילדים את האוכל מתוך קערות מיוחדות ששמים על השולחן באמצע. ״כמו בבית״ היא אמרה לי. היא מחברת שלושה שולחנות יחד ומתיישבת באמצע ומתחילה לשאול כל אחד מה לשים לו בצלחת. זה לוקח מלא זמן לחלק להם אוכל ככה. ובשולחן הסעודה ארוך נוסף היא מושיבה את הסייעת התורנית ומצפה שהיא תעשה את אותו הדבר. והיא לא מגישה להם מתוך הגסטרונומים התעשייתיים ״כי זה לא יפה״. מחלקים את כל האוכל לשני סטים של קערות ומתוכן מגישים. תוך כדי האוכל מדברים, צוחקים, הילדים מספרים לי סיפורים ואני עונה להם בסיפורים משלי. הם נכנסים אחד לשני בדברים ואני שם כדי להגיד להם ״רגע, הוא לא סיים לדבר. תן לו לסיים ואז אנחנו נשמע גם אותך, בשמחה״. פעם ראשונה עבדתי עם הגננת הזו עוד בנגלת הילדים הקודמת שהילדים שלה היום כבר בכיתה ג׳. הילדים של השבוע כבר בשנת גן חובה ושנה הבאה עולים לכיתה א׳. מאחלת להם שיזכו לקבל מורה שתהיה ראויה להם. בנגלה הקודמת לא הבנתי כל כך איך מתפעלים את הארוחה. הייתי לחוצה והרגיש לי לא נעים שאני צריכה לסטות ממה שמקובל ולשנות התנהלות. הפעם אני מתמוגגת כל פעם שאנחנו מתיישבים לאכול. אני יודעת שיהיו צחוקים וכיף ונעים ומעניין ושכשאני שוטפת את כל הקערות והכיור והשולחנות, אני בונה את בית המקדש. 

אין מרחק גאוגרפי גדול בין בני ברק לתל אביב וגם אין מרחק ערכי גדול בין אלו שחיים בבני ברק לאלו שחיים בתל אביב. שתי הקהילות מלוכדות סביב אחווה, שיתוף וכבוד הדדי וזה למה בבני ברק לא הייתה לי שום בעיה לחיות. לעומת זאת בנתניה אני לא מסוגלת. בפתח תקווה אני לא מסוגלת. למעשה רוב ישראל היא מחוץ לתחום מבחינתי. ברוב הארץ לא קוראים את ההגדה במטרה לדון בפירוש הרמב״ם למשמעות של הבחירה החופשית בחיי האדם. כי על מה בעצם נותר לפרעה להיענש עליו אם ה׳ הוא זה שהקשיח את ליבו… ברוב הארץ מספרים את האגדה כי פרעה היה רשע והיהודים היו תמימים ומסכנים ואסור לנו לשכוח את זה. גויים רשעים רודפים אחרינו ורק אבא שבשמיים יגן עלינו ולכן צריך לציית לו כדי שלא יתעצבן ומותר לסמוך רק על יהודים אחרים. 

אין לי בעיה לחיות במדינת הלכה כי ההבדל בין זה לבין לחיות במדינה שמקדשת זכויות אדם וכלכלה חופשית הוא זניח. דמוקרטיה זו רק עוד דת שהבסיס שלה חכם וההבנה של ההמונים אותה היא מעוותת ודורסנית. יש בכלל הבדל? בכל פינה בעולם יש את אלו שמבינים את מה שעומד מאחורי הדברים ואת אלו שרואים רק את מה שעל פני השטח. ונראה שהאחוזים הם תמיד אותם אחוזים והם לרעתי. 

אתמול ביליתי שעתיים בישיבה על המיטה של סלינה נווה צדק בלי יכולת להתנתק וללכת לישון. משום מה דווקא בהוסטל הזה יש את השיחות. מולי התיישבה בחורה והתחילה לדבר איתי אנגלית. אמרה שהיא ישראלית ואני עברתי לעברית והיא עברה לעברית והמעבר לא זכה לשום ציון. פשוט היו לנו דברים חשובים יותר לדבר עליהם. דיברנו על חינוך מיוחד, על אופי של אנשים, על תסמונת PDA, על ההבדל בין אנשים עדריים לבין אנשים רגישים אמפתיים ואינדיבידואלים. יותר נכון אני דיברתי. היא לומדת להיות מורה בחינוך מיוחד ונראה לשם שינוי שאצלה זה מתוך התעניינות אמיתית ולא מתוך חמלנות. מה שאני יודעת היה בעל ערך בשבילה. והיא הייתה בעלת ערך בשבילי כי פתאום לא הייתי לבד. היא מבינה כמה כאב יש בחשדנות של אנשים ושזה עיקר מה שמעוות את החברה הישראלית. היא מאילת. היא מגיעה במהלך השבוע לעבוד בתל אביב וחייה בסלינה ואז בסופ״ש חוזרת לדרום. היא אמרה שהיא לא תוכל לחיות באילת כי חסרה שם הפתיחות וההתפתחות. והיה לי עצוב. אבל ככה זה. כל מקום שהתל-אביבים בקושי מגיעים עליו, סובל מקשיי פתיחות והתפתחות. 

השאלה שלי היא מה זה הדבר הזה שאנחנו מנסים להגן עליו פה? מי הם אותם ״יהודים״ ששווים את הטרחה? האם הם אותם אנשים שמתוך פחד ושנאה מפרידים את העולם לאנחנו והם? או האנשים הבודדים שבשביל הכיף שלהם הוגים בפילוסופיה ודנים בחופש הבחירה של האדם מול דטרמיניזם? בלי שום קשר לשאלה של האם אני משתייכת להם או לא. מי הם בעצם?