פעם ראשונה שביקשתי בלי קצף וקיבלתי בלי קצף. פשוט בלי טיפה של קצף. כמו נס על חלב. יש מצב שאני לא אשב פה הרבה זמן כי מתחילים להגיע אנשים. נראה שרובם תיירים. זה פאב פלורנטיני בערב ונמצא על סוג של במה שמעליה יש שמיים וכבלים מתוחים בין שני קירות נגדיים כהכנה לכיסויי נגד גשם כמו באצטדיונים. אבל היום אין גשם אז זה פתוח. היום די מושלם. מעונן ואפור אבל חמים בלי לחות ובלי רוח בכלל. מעלינו כל כמה דקות עובר מטוס. הם טסים פה ממש נמוך ורואים על הבטן שלהם את השם של החברה. אני חושבת שהם כנראה יטוסו ריקים לאיזו תקופה וכנראה שאחרי פסח גם המחיר של ההוסטלים ירד. הם דרסו תייר בטיילת. כמובן שזה זכה לגינויי כלל עולמי. הטילים שנזרקו מלבנון על יישובי הצפון זכו ל:

״על שני הצדדים להימנע מהסלמה.״

הקיר של הבית קפה/פאב מולי הוא לבנים חשופות, מעלי רואים עצים מבצבצים ומפתח הכניסה בגודל של ארווה רואים את הרחוב הצר ואת הבניינים הצמודים בתערובת מרתקת. יש מחסן תבלינים ישן שעל הדלת שלו כתוב ״משרד תיווך״ ולידו בניין אירופאי וינטאג׳ משופץ כאילו יצא מתפאורה של סט צילומים על פי ספר של דיקנס. אגב, הגגות פה זה עולם אחר לגמרי. פשוט גן עדן לחתולים. בדירה ששכרתי יש מרפסת פנימית. זה ממש פנינה. היא פונה לתוך המובלעה בין הבתים שמהרחוב לא רואים שקיימת בכלל. זה נראה כאילו הייתה רעידת אדמה והאדמה קירבה בצורה לא בטיחותית בניינים שלא קשורים זה לזה ומעל כל זה נזרקו מלא פחונים כדי שהחתולים יוכלו לעבור מבניין לבניין. כל בניין נבנה בתקופה אחרת, עם עיצוב שונה ואז כל דירה שופצה בנפרד לפי הטעם של הבעלים, כל אחת סגנון אחר פונה לכיוון אחר. מהמרפסת הצרה שלנו, שבה יש מכונת כביסה, שולחן קטנטן, כיסא מתקפל ומלא עציצים, אפשר לראות עוד בערך 5 מרפסות בגדלים שונים. מרפסות עם פרזולים, בלי פרזולים, חומות בטון מתפוררות, חבלי כביסה, סמרטוטים שנפלו מהחבל כביסה שעכשיו רק חתולים יכולים להשתמש בהם. על אחד הפחונים מונח סט משקולות חלוד ונראה שמי שמתהלך שם יודע משהו שאני לא כי לא הייתי מעזה לדרוך שם על הגג פח ובטח שלא לעמוד ולהרים משקולות. 

בינתיים אני מכורה למיילי סיירוס. והעולם כמובן שם לי שירים שלה בכל חנות ובכל אוטובוס. ככה זה כשאובססיביים. חשבתי להירשם לקורס שירה לזמרים. אפילו התחלתי להתאמן עם הקול ברווז שלי על שיר של מיילי כדי לשלוח לאודישן. אבל אז, בניגוד לפעמים קודמות בהן נרשמתי ללימודים, בדקתי מי מלמדת. זו הייתה איזו דודה חביבה שכל מה שיש ליוטיוב להציע לי עליה זה הקלטות של משהו שנראה כמו מופע במתנ״ס. והיא אמורה ללמד ״נוכחות בימתית״… לנעל שמאל שלי יש יותר נוכחות בימתית. אז לא. חסכתי שלוש אלף. נחמד. פני שנחסך זה פני שהורווח. 

הבוקר כשניסיתי להזמין קפה, לא יצא לי קול בכלל. אני כבר שבוע בדירה ולא מצליחה להתאושש. ביומיים הראשונים עוד עבדתי בקייטנה אבל מיום שלישי הייתי אמורה להתחיל את השהות הקסומה שלי בחדר האמנות המופלא שלי פלורנטין. רק שבשלישי לא יכולתי לקום מהמיטה כל היום. ברביעי ישנתי רק חצי יום ורק בחמישי הצלחתי לעשות סיבוב עד לבית המרקחת של יפו כדי לקנות סירופ נגד שיעול. ואני בכלל לא חולה. רק מרוקנת לחלוטין מכוחות ומשום מה משתעלת כאילו אני מעשנת כבד 50 שנה. בחמישי היה בוקר יפה ואני עמדתי ביפו בתחנת הרכבת הקלה החדשה שעוד לא באמת פועלת ושתיתי שלוק מהסירופ. אחר כך הלכתי לשוטט במעט החנויות הפתוחות ביפו של בוקר שאחרי ליל הסדר. נכנסתי לחנות ליד שוק הפשפשים ותוך כמה דקות היה לי חשש קל שאני עומדת ליפול על כל הצמידים והשרשראות בדוכן תכשיטים. סחרחורת ומשהו שיצא לחלוטין מאיזון בלחץ הדם שלי. הזכיר לי את הפעם ההיא ששברתי תזונה קטוגנית עם בראוניז שוקולד וכמעט לקחתי מונית לבית חולים. בדקתי מה יש ברכיבים של הסירופ ונהייה לי הגיוני שהרוקחת שאלה אותי אם יש לי סכרת. הסירופ היה 90% פרוקטוז. מי ידע שכמויות מפלצתיות של פרוקטוז זה חשוב לשיעול… עוד לא בדיוק עבר לי אבל נראה…

מה שכן, ממש קשה לפעול מתוך החדר האומנותי שלי. הוא גדול. מאוד גדול ויפה ונוח עם מלא כורסאות, מיטה זוגית, אוסף שולחנות וארונות שנעלמים לחלוטין בתוך כל המרחבים שלו, כ 30 עציצים וחלל לרקוד בו. וכל זה רק תמורת בערך כל המשכורת החודשית שלי. אבל אם להיות כנים אז זה יותר זול מהוסטלים אם לא כוללים סופש״ים חינמיים אצל סבתא. המוח שלי לא בדיוק חד. גם תשישות מעודף אדרנלין וגם כמה ימים של שינה שמרגיש לי שמשפיעים לי גם על הראיה. 

תוך שבוע קייטנה אחד על קפה וסוכר, הרסתי לעצמי את כל הבריאות. מרשים. 80 שנה בונים מדינה ותוך חמישה חודשים הצלחנו להגיע למצב בו החוסן הלאומי שלנו איננו. לראשונה אנחנו פגיעים. הכיפה האלוהית שהגנה עלינו מכל טיל שמשום מה תמיד פגע בשטחים פתוחים איננה והטילים פוגעים בבתים ואזרחים וחיילים. לראשונה מאז קום המדינה אנחנו לא מאמינים בזכות שלנו להתקיים. הספק, החשד והעוינות מערערים את היסודות שלנו. לא שהיסודות היו ממש טובים אבל כל עוד מאמינים בהם אז הם מחזיקים מעמד. אבל מה יכולנו לעשות? מה שהיה היה לא טוב. איך נתחזק? איך נהפוך את המצב הפגיע בו אדם פתאום מודע לזה שהוא לא יודע לאן הוא הולך, למצב בו הוא בוחר דרך טובה יותר בלי להיות חשופים להרס בזמן הכיוון מחדש של ההגה? נראה שהם שם בפוליטיקה מנסים להעמיד פנים שכלום לא השתנה. חושבים שאם הם יראו כאילו הכל כמו פעם אז כולם יתנהגו כרגיל והכיפה תחזור. לא. הם גם לא מאמינים בזה בעצמם אז הם מגיבים בצורה טיפה היסטרית ומדברים באופן מידי מתגונן. 

והנה אני הולכת מבית הקפה הפלורנטיני לחפש לעצמי כיוון. מלא פה ברמה שאין לאנשים איפה לשבת אז אני לא יכולה בלב שלם להמשיך להקליד לעצמי על כוס קפה ריקה.