יש לי תוכניות! אני אחרי העבודה נוסעת מחוץ לעיר. יהיה מרגש. למעט הנסיעה לחדרה לפני כמה שבועות, והנסיעה שלשום ליער מגינים לראות איך אבא שלי וחבורה של רוסים עושים הצגה לפורים מול כל המשפחות שלהם באיחור של חודש, לא יצאתי מתל אביב מאז שירדתי מזיכרון בינואר. נסיעות לסבתא בפתח תקווה זה לא נחשב. היום אני נוסעת לבקר חברה בהרצליה. ממש חו״ל. אני אצטרך להטעין את הרב קו שלי בכרטיס אשראי חדש כי הכרטיס שהשתמשתי בו עד עכשיו הגיע לחוב של 20,000 וזה המקסימום. 

אבל עכשיו אני מפליגה בדמיונות שלי לגבי איך זה יהיה כשאני אהיה ראש ממשלה. אני קודם כל העלה מיסים על קמח ככה שפתי בר בודד יעלה 50 ש״ח. אחר כך אהפוך קפה נמס, טחון, פולים וטורקי וכל חומר אחר שמכיל קפאין כמו קולה או גלידה בטעם טירמיסו, לתרופת מרשם שינתן בתנאים קיצוניים ולזמן מוגבל. אחר כך אבטל את מושג התיכון ואשלח את התיכוניסטים לעבוד שנה בחקלאות ושנה בגני ילדים ואז ישר לאוניברסיטה כי בתיכון לא לומדים כלום במילא. אשלח אברכים לעבוד בבתי סוהר בשיקום אסירים… למרות שאולי עדיף חקלאות… נראה. נאלתר. הכי טוב לאלתר. 

כשאני עושה תוכניות זה יוצא פארש. תכננתי לשבת פה בפנטהאוז האמנים שלי בפלורנטין חודש שלם ולצייר ולנגן ולכתוב… ובפועל אני כבר שבועיים ישנה. ניגנתי כמה פעמים ואז התחילה לכאוב לי היד. התיישבתי פעם אחת להמשיך את הציור שהתחלתי לפני חודש באברהם וזהו. ההישג היחיד שלי הוא שהעציצים והחתול עדיין בחיים. וכבר לח. הקיץ הגיע. אחרי שבוע של חמסין משולב בקור כלבים וסופות ורעמים, עכשיו הגיע השלב בו צריך לצאת מהארץ ולחזור באוקטובר. התעוררתי היום בחמש בבוקר בגלל יללות של חתולים. ירדתי למטה וזרקתי לבכיין מביניהם כמה פירורי אוכל וחזרתי לישון עד 10. למה לעשות משהו כשאפשר לישון? אבל ישנתי חצי. סוג של להיות במצב של התבוננות במחשבות ולא ממש שינה. להתבונן בלי לנתב. זה משהו שהאמת אני עושה הרבה כשאני סתם הולכת או יושבת על איזה ספסל ומסתכלת על הרחוב ומאז שאני פה לא יצא לי לעשות את זה כמעט. אני לא הולכת כי הכל רחוק מידי ואשכרה לקחתי אוטובוס כדי להגיע לעבודה. ואני לא משוטטת כי אין ממש למה אז אני רק יוצאת לרחוב, הולכת לחנות, קונה משהו וחוזרת ואפילו לא הרגשתי עדיין את השכונה המשונה הזו כי אני פשוט לא ממש נוכחת בה. בטח אפשר לחיות פה שנים ולא להיות נוכחים. והבית מעיק ואני רק מחכה לחזור לנדוד. יש לכלוך של שערות מתחת לאזור של האסלה כבר שבוע וצריך שמישהו, כנראה אני, ינקה את זה. ומה שהכי עצוב שאלו כנראה גם בחלקן השערות שלי כי בפסח עשיתי ניסויי של אכילת לחם מחמצת ומאז נושר לי השיער כאילו אני בכימותרפיה. 

ומצד שני נדודים כרוניים הם גם לא פתרון קסמים. הם לא מאפשרים לי לנגן או לעשות יוגה שזה דווקא משהו שחזרתי לעשות קצת וזה כיף. וגם הנדודים די הצטמצמו להוסטלים של סלינה כי באברהם הבנתי שקשה לישון כי כל פעם יש איזו דרמה ונוחרים שם מלא ובסלינה פרישמן העלו מחירים ובהוסטל בבן גוריון יש ריח של טחב שעשה לי דלקת בסינוסים, אז אין ממש ״לנדוד״. יש לגור בסלינה נווה צדק כמו איזה בטלנית. לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כי זה האזור שאני הכי אוהבת בכל מקרה אבל עדיין מרגיש מחניק. לא רוצה להרגיש בת בית בשום בית. וממש נגמר לי הכסף ככה שעוד יצא שאני אשן אצל סבתא. זה מעציב. אחרי שהחודש הזה יסתיים אני במילא צריכה להגיע לסבתא כדי להיפטר ממלתחת החורף שאני סוחבת איתי. מעניין אם אני בכלל אצטרך מזוודה בקיץ. אני חושבת אולי אוכל להסתפק בתיק ולישון על החוף. מעניין אם ישימו לב שאני שם ויציקו לי. אם לא זה יכול להיות די אידאלי. אני אוהבת לישון בחוץ והחול בים רך ונעים. יש ליד החוף בפלורנטין את החדר כושר המפונפן שהוא גם חלל עבודה להשכרה והמנוי שם כל כך יקר שיש להם מגבות לאורחים, אז זה נשמע מושלם. לקום בבוקר בים ללכת לעשות כושר, להתקלח ואז ללכת לשחק עם ילדים, לחזור ולעבוד… אני צריכה עבודה עם מחשב. כלשהי. משהו. לכולם יש, למה לי אין? ואז סוף סוף לנדוד כמו בנאדם נורמלי. בין מדינות. אבל משרה עדינה שתשאיר מלא זמן ואנרגיה לעשות את מה שאני באמת אוהבת לעשות שזה להתבונן ולהרהר. מזמן לא עשיתי את זה.