אתמול הלכתי לאיידיגיטל לבדוק לגבי מחשב. הכנסתי לעצמי לראש שמחשב ישדרג אוטומטית את איכות החיים שלי ויפתור את כל מצוקותיי. ודי נמאס לי שהראש שלי כואב אחרי רק שלוש שעות של לגלול בטלפון סרטוני יוטיוב על ״עיצוב חללים קטנים״. בכלל לגלול זה השטן. זה מחייב אותי להעביר את העיניים שלי למצב של ״לא בפוקוס״ ואם אני גוללת הרבה אז העיניים מתרגלות למצב הזה ויותר קשה להתפקס. עוד בזמן שלמדתי עיצוב גיליתי שהתזוזה של האצבע המורה ביד ימין המשמשת אותי לגלול בעכבר המחשב, אוטומטית מעבירה את העיניים שלי ל״לא בפוקוס״ גם אם אני לא ליד המחשב בכלל. אבל המצב לא כזה פשוט. המחשב שרציתי יותר כבד ממה שחשבתי ואין לו חיבורים לכלום כי הוא אולטרה חדש ואולטרה מינימליסטי ובשביל לחבר לו יו אס בי, צריך לקנות עוד איזה חלק בגודל של טלפון ולסחוב אותו איתי לכל מקום. אז מה בדיוק מינימליסטי בזה…? שיעשו אחד עם הרכיב הזה מובנה… לא… הם חייבים לסבך. הם אפל והכל אצלם לא כמו אצל בני אדם. רק שאני לא בן אדם ועל גופתי המתה אני קונה מחשב שהוא לא אפל. התקופה האפלה לפני כ 15 שנה שבה היה לי מחשב עם ווינדוס, עדיין מעוררת בי רגשות דומים לתחושה מקפיאת הדם שיש לי כשעובר ברחוב אופנוע שנשמע כמו אזעקת הטילים. 

וזה גם כמובן יקר יותר ממה שחשבתי. אפשר לפרוס רק ל 9 תשלומים וצריך את הרכיב הזה שעולה עוד איזה 400 ש״ח וכדאי לקנות גם קייס כדי שהמחשב לא סתם יהיה זרוק לי בתיק וכנראה כדאי גם עכבר מתאים וזה בהערכה גסה יגיע ל 4,500 שקלים חדשים. ולפי החישובים העדכניים ביותר נכון להרגע אני בחובות של 35,000 שקלים חדשים. לא כולל מינוס בבנק. 

אז לא קניתי מחשב.

במקום זה שלחתי הודעה למישהי שחזרה עלי פעם לגבי פתיחת תיק עוסק פטור ואני לא עניתי לה כי לא ראיתי את החלק הזה של ההודעות במסנגר. היא לא ממש הבינה בהודעה מה אני רוצה ממנה ונראה לי שהיא תתקשר עלי חזרה. אני זוכרת עכשיו שכתבתי לה במיוחד כי ראיתי שהיא עונה הרבה לשאלות מפגרות בקבוצת ״שאל רואה חשבון״ שזה מבחינתי אומר שהיא אדם ראוי. מי יודע… בכל מקרה אם אני מספרת לכל העולם שכדאי להעביר כסף ממס הכנסה לתרומות, אז כדאי שאני גם אבדוק אם זה אשכרה נכון. בכלל כל העניין הזה של לחיות בתוך הראש שלי בלי באמת לקבל פידבק מהעולם החיצון לגבי הנכונות של המחשבות שלי, אולי מיצה את עצמו. אולי. 

הבחור שאני שוכרת ממנו את החדר בריח קופסת תבלינים שלי בפלורנטין שאל אם אני רוצה להישאר עוד שבוע וחצי. עניתי שלא. למה? כי… תחושה כזו. לא מעשה רציונלי כלל. אין לי לאן ללכת וזה יותר זול מההוסטל וממש סבבה פה חוץ מזה שאין זרימת אוויר ומהחלון רואים רק קצת בניינים והמדרגות שמובילות מהחדר לדירה למטה הן מדרגות מוות ואני חייבת להיות בפוקוס מוחלט כשאני יורדת לשירותים אחרת בקלות אני יכולה להתגלגל למטה ולשבור את המפרקת על העציץ. הבנות למטה הן אחלה. ממש. רק שגם אותן כבר מיציתי. אחרי השלב של ההיכרות הראשונית שמלאה בהתלהבות הדדית, אין לי כל כך איך להעמיק את הקשר. 

היה יכול להיות נחמד לרכוש חברים חדשים. זה נראה לי היה הרעיון הסמוי של הבלגן הזה אבל לא חושבת שאני יודעת איך עושים את זה שלא על סמך מצוקה משותפת. ואין לנו ממש מצוקה עם הבנות האלו. הכי קרוב לזה היה כשישבנו בערב ופטפטנו על דברים רנדומליים ואחת אמרה שהיא לא אוהבת את ״תרבות היוגה״ שיש פה בכל מקום שהיא רוחניות ורגישות מזויפת. אני קצת הסכמתי ואז התוודעתי שאני מפרדס חנה ששם יש מלא רוחניות ואין ממנה לאן לברוח והבחורה השנייה אמרה שהיא לא אוהבת את כל הבנות האלו שמתהלכות ברחוב בבגדי יוגה תואמים ומזרון משוכלל וכל הפאסון המוגזם הזה. ואני גם הסכמתי כי באמת שאלו בגדים יקרים בצורה מוגזמת וטיפשי להסתובב ככה ברחוב כסמל סטטוס ואז הייתי צריכה להתוודות שבדיוק קניתי מזרן יוגה יקר וסופר איכותי אבל את זה שקניתי גם גופייה ומכנסיים קצרות כדי שאוכל לעשות לי את היוגה שלי בנוחות, כבר שמרתי לעצמי. את המכנסיים קניתי בשוק הכרמל והסתבר שהן ממש לא נוחות אז הן כבר בפח. אם היה לי קצת יותר כסף אז כנראה שהייתי קונה את המכנסיים היקרות בחנויות יוגה. 

אז לא נבנו יחסים קרובים עם הבנות אבל המזרן מעולה! הוא כחול כהה בצד אחד וכחול בהיר בצד השני והוא לא מחליק בכלל בכלל. ממש מרגיש כאילו הידיים שלי דבוקות עליו כשאני עושה את ברכת השמש. וגם גיליתי שאני ממש טובה בלעשות תרגילי כושר בבית. עכשיו שיש לי מנוי לחדר כושר… בימים בהם אני לא עובדת בגנים, והחודש זה היה רוב החודש כי הוא חודש כל החגים שבעולם, ממש חסרה לי התחושה של האנדורפינים. ואני לא אלך במיוחד עד למרכז תל אביב כדי ללכת בעליה על הליכון חצי שעה. אז התחלתי לעשות כל מיני תרגילים של בלרינות על המזרן החדש שלי. בעיקר זה התחיל מסרטון שמסביר איך מתמודדים עם פציעות ברצועת הירך האחורית. מסתבר שצריך לחזק אותה ממש אם עושים מתיחות. סוג של בערך ידעתי אבל לא הבנתי עד כמה. 

לפני כמה שנים בוקר נפלא אחד עשיתי לי מתיחות לקראת שפגט ומשהו בירך שלי עשה תחושה של נקרע מהמקום. שנים אחרי זה עדיין סבלתי מכאבים עד שערב אחד בבית של חברה מצאתי ספר על תטא הילינג. פעלתי לפי ההוראות ודמיינתי את המקום מפסיק לכאוב תוך כדי שאני עוצמת את העיניים ומביטה לכיוון נקודה באמצע המצח. זה עבד. בבוקר שלמחרת לא כאב לי ולא כאב מאז. אבל התנועה לא חזרה לעצמה לגמרי ועדיין כשאני עושה שפגט מרגיש לי לא בריא שם משהו ואני כבר סוג של התרגלתי לזה אבל בסרטון אמרו שלא צריך. אפשר פשוט לחזק את השריר וזה יפתור את העניין. אז התחלתי לעשות כל מיני תרגילים כמו שהם הראו וזה אותם התרגילים שעשיתי בחיי מאות פעמים אבל משום מה דווקא עכשיו הצלחתי להתמיד. יש לי סדרה של תרגילים שיצרתי לי לכל מיני שרירים ברגליים שאני בדרך כלל לא מפעילה כי הליכה זה דבר נחמד אבל היא בקושי מפעילה שרירים אז למעשה אני ממש מנוונת. ואז אני עושה גם כמה שכיבות שמיכה ומרימה רגליים כדי לחזק את הבטן ואת כל הסט הזה עשיתי איזה שבע פעמים עד כה. נחמד. 

הבוקר קמתי עם תחושה שהגוף שלי מתוח יותר. חזק ומוכן לפעולה. זה לא היה ככה הרבה מאוד זמן. והמכנסיים מידה 00 שקניתי שלשום מאוד רפויות עלי. את המכנסיים הקודמות באותה הגזרה אבל מידה 1, כנראה אצטרך לזרוק. וזה ממש לא בגלל שום הגבלה קלורית כי רק בקרואסון שוקולד שאני באופן דתי אוכלת כל בוקר יש בערך 500 קלוריות ומשם הכיף רק ממשיך. תרגילי כוח זה מוצלח.

בכלל הבקרים פה ממש אחלה. אני קמה ויורדת לתת אוכל לחתולים, אולי עושה לי תה ויושבת במרפסת רואה איך היום מתעורר, אחר כך מתלבשת ויוצאת לקנות קרואסון. בדרך עוברת את כל החנויות ההזויות של לוינסקי הרצל שבהן מוכרים השד יודע מה ולמה. נכון לעכשיו לקראת יום העצמאות הם כולם מוכרים פטישים מנופחים בצבעים כחול ולבן. כל בוקר מגיע עוד מיניוואן שפורק להם עוד קרטונים של ספרי קצף והם מסדרים אותו מחוץ לחנות. חנויות כאלו יש, ואני לא מגזימה אפילו טיפה, בערך 12 בדרך למאפייה. חוץ מזה יש חנות רהיטים שנקראת ״ריהוטים״. בעל הבית בטח חשב שזו התחכמות שמעידה על יוקרה, ולי זה נראה שגיאת כתיב. סורי חומד, אין מילה כזו ״ריהוטים״ בשפה העברית. ואני סתם סנובית כי כל מילה לא הייתה קיימת עד שהמציאו אותה ובטח ובטח שעברית היא לא שפה שאפשר לגזור עליה קיבעון כלשהו מאחר ולפני מאה שנה היא לא הייתה קיימת כמעט כלל. אבל עדיין. אין מה לעשות והמוח רושם לעצמו מה נכון ומה לא נכון כדי שיהיה אפשר להתקיים ודברים שנופלים לקטגוריה של ״טעות״ מעוררים חוסר הערכה במקרה הטוב.

ובכלל מה חשבתי לעצמי… שאני אקנה מחשב..? אני כל כך אוהבת את המקלדת שלי שאין מצב ששום מקלדת של מק בוק שמק בוק, תוכל אי פעם להחליף אותה. וזה מה שאמרתי על אלף דברים אחרים שבסוף נאלצתי להחליף ומאז לא ממש הסתכלתי לאחור. מצחיק עד כמה אני נקשרת לדברים תוך כדי שאני לחלוטין לא מסוגלת להתחייב. 

אז פה בחדר, סטודיו אמנות שלי שנראה כמו עליית הגג הסודית של אנדי וורהול, כשכל התקרה היא גג מעץ והרצפה היא מרצפות אדומות סדוקות של איזה מפעל ומשני צידי החדר יש עמודי עץ צבועים לבן שתומכים בגג המשופע שמאחוריהם עומד לו השולחן. העציצים שעליהם אני אמונה מפוזרים בכל החלל וחלקם תלויים מהתקרה בסוג של מתלה סרוג לבן שנראה מאוד רומנטי. המיטה שלי באמצע החדר נראית ממש קטנטנה יחסית לגודל של שאר החלל. יש שלוש כורסאות ועוד אזור מאחורי החלל המרכזי שאפשר לשים בו את המתלה כביסה מתחת לחלון בלי להרגיש בו בכלל. על כיסא מתכת צבעוני מונח לו הציור האחרון שלי שאני חייבת לסיים השבוע. ציירתי בחורה מסדרת פרחים. קטע מאיזה ציור גדול יותר שאני לא זוכרת מאיפה הדפסתי וגזרתי ולא יכולה לעולם לתת לו את הקרדיט שמגיע לו. יש בציור אגרטל מפוצץ בפרחים ועלים בצבעים חיוורים של צהוב וירוק. רואים את הידיים של הבחורה מסביב לפרחים האלו כשהיא מסדרת אותם ואת קצה הפה בפינה של הציור שמרמז על זה שהיא מסניפה את הריח. האגרטל יצא סבבה. למרות שציירתי אותו ממש יפה ואז ניסיתי לשפר והרסתי אז הייתי צריכה פחות או יותר לצייר אותו מחדש. הידיים יצאו סבבה אבל זו לא חוכמה כי לא רואים אצבעות, הפרצוף שלה בפינה קצת מעוות והפרחים לא נראים כמו פרחים ושוב פספסתי את ההבדלים של הבהיר והכהה. אז על זה צריך לעבוד בערך כל מחר. מחר יום הזיכרון ואין גן. מחרתיים יום העצמאות ואין גן. ביום ראשון אני צריכה להעביר את עצמי לסבתא ואין כוח. 

שבוע ראשון הייתי חולה גוססת. שבוע שני התחלתי להתאושש. שבוע שלישי כבר הייתי על הקוצים לחזור לנדוד ועכשיו אני סוף סוף מתרגלת לתענוגות של בית תוך כדי שאני עדיין מצליחה לעשות משהו ולא סתם לישון ולאכול כל היום. אבל בית זה לא שוס. בעיקר בית עם עוד בני אדם. נחמדים ככל שיהיו, תמיד יש להם שתיקים. 

הבחורות פה אוהבות שטיחים. יש אחד באמבטיה, אחד במטבח ואחד בסלון. הם כולם מלאים פרווה של חתולים וזזים כשדורכים עליהם ובעיקר מפריעים לי לעבור. כשאני עם נעליים אני מפחדת לדרוך עליהם כדי לא ללכלך בעיקר על עלו במטבח והמקלחת אבל לא יכולה להוריד נעליים בכניסה כי החדר שלי בכלל בקומה נפרדת. אז אני צריכה לעשות ריקודים סביב השטיחונים האלו כדי לא ללכלך אותם וכשאני עומדת ועושה אוכל רציני אז אני פשוט מעיפה את השטיח הצידה כדי שיהיה לי נוח לזוז במטבח בלי להתעצבן ואז מסדרת אותו חזרה יפה כאילו כלום לא קרה ואין אנטגוניזם. 

ובכלל אוטיסטים לא אוהבים שטיחים. זה ממש מיותר להתרגל כל הזמן לשינויים במרקם של הרצפה. מספיק לי ההבדלים בין הבלטות במטבח, האריחים החלקים החדשים של האמבטיה, המדרגות עץ המחוספסות והקרמיקה השבורה האדומה של הפנטהאוז שלי. וזה עוד בלי רצפת הברזל של המרפסת. אז גם שטיחים? והם בכלל לא אותו הסוג. הזה של המקלחת הוא כחול עם ״זיזים להנאתה״, במטבח יש סוג של שטיחון סמרטוט דקיק שנטי בצבעים מבולגנים ובסלון יש אחד כבד יותר בורדו עם שוונצים בצדדים כאילו אנחנו בסרט של אלדין. 

אז כמה אנרגיה הולכת לי על להתמודד עם המרקם של הרצפה? יותר מדי. וכמה אנרגיה הולכת לי על לחשוב האם אמרתי בוקר טוב עם המידה הנכונה של חיוך או שזה היה מוגזם או שזה היה בכלל קריר ומנוכר ואיך כדאי לכייל את זה טוב יותר כדי שהשותפות שלי לא ירגישו שאני חייזר? הן כבר די חושדות. כלומר לא שניסיתי להסתיר. אמרתי פחות או יותר במפורש שאני אוטיסטית חסרת מושג לגבי כלום בחיים אבל נראה שהן לא ממש הקשיבו. עדיין ממש קל להגיד למישהו ״כן כן…״ כשהוא מספר לך על מגבלה שלו ואז בכל זאת להרגיש מבולבל וביקורתי כשהמגבלה הזו באה לידי ביטוי. אמרתי להן שלפעמים אנשים מדברים איתי ואני שוכחת שאני צריכה להגיב כי אני שוכחת שהם רואים אותי. הן צחקו ואמרו שזה נשמע מעניין ומקורי. ואני בטוחה שלא עשו שום הקשר בין זה לבין זה שלפעמים אני נמצאת בבית אבל לא מתקשרת איתן. סתם חושבות שאני בטח לא ממש בקטע שלהן או משהו. מי יודע… אולי אני לא ממש בקטע שלהן. לא זוכרת פעם אחרונה שהייתי בקטע של מישהו והאם זה השתלם… 

מה שכן, יש פה תחושה של עשייה. עכשיו שהתאקלמתי אני מתחילה ממש להרגיש את זה. כל הרחוב עם הרעשים שלו וכל השכנים עם המרפסות שלהם והפליטים הרוסים שיושבים בבית כל היום ומדברים על דברים שאני משתדלת לא להכניס לתודעה כי חאלס, יש לי פה שיט משלי, כל זה עושה תחושה של עשייה. להיות בתוך הקלחת. זה מעורר השראה פי מאה יותר מאשר לשבת במרפסת בזיכרון ולהסתכל על הים. זה למה אנשים מתקשים לעזוב את העיר הזו. וגם אני. אבל מי יודע כמה מזה זה אמיתי וכמה מזה זה סתם עשייה מדומה. התחושה הזו שאני חלק ממשהו בלי שאני באמת ממלאת בו תפקיד. אולי אני עושה תרגילי כושר בגלל זה ואולי לא. נראה כשאצא מפה.