באותו היום תכננתי להדפיס את הטקסט הביקורתי שלי ולהשאיר לרופא בקבלה של קופת החולים. לא עשיתי את זה. אני בעצמי לא בטוחה למה. את הטקסט כתבתי בארומה של איכילוב ששיפצו ועכשיו הרבה פחות נוח לשבת שם אבל אין מה לומר הרבה יותר יפה. כשהזמנתי את הקפה והגבינית שלי זכרתי להגיד הכל חוץ מזה שזה חייב להיות נטול. ביום לפני זה שתיתי קפה שחור חזק והיה לי קשוח עם קצב הלב. אבל את ההפוך הרותח בלי קצף של זקנות הלא נטול שלי, החלטתי לשתות בכל זאת. עוד בזמן ששתיתי הרגשתי שמתייבש לי הגרון אבל לא התייחסתי. לאחר מכן כל היום הגרון המשיך להיות יבש והוא יבש גם היום, יומיים לאחר מכן. גם ביליתי את כל אתמול עם שיעול. אתמול ישנתי עד 12 וכשהגעתי הביתה מעבודה נשכבתי על המיטה עם אורות דלוקים והתעוררתי לפנות בוקר. אני מקווה שהשינה המופרזת ותה הג׳ינג׳ר ששתיתי בימים האלו יספיקו כדי לא להביא אותי להיות חולה פעם נוספת. זה יהיה ממש מטופש אם הגעתי לפלורנטין כשאני חולה מעודף ממריצים ואעזוב באותו המצב. ואני מבינה גם שהמצב שלי ממש לא משתפר אם עכשיו צריך רק שתי כוסות קפה ברצף כדי למוטט אותי. 

עכשיו אני שותה נטול. יושבת לי ב 10:30 בבוקר בקפה של בית המשפט עם התיק שלי שמפוצץ בכל מה שלא נכנס למזוודה. לצידו המזוודה, כינור ומזרן היוגה המופלא החדש שלי. בבוקר לפני שיצאתי, אחת השותפות בדיוק יצאה להאכיל את החתולים ונפרדנו לשלום. היא נתנה לי חיבוק כנה ונראתה שבאמת חבל לה לראות אותי עוזבת. זה היה חביב. היא טיפוס חביב. מהשותפה השנייה לא יצא לי להיפרד ולמעשה לא בטוחה בכלל שהיא מבינה שאני סיימתי שם כי בימים האחרונים לא יצא לנו לדבר בכלל. למעשה משהו משונה קרה ברגע שהשותפה השנייה חזרה מחול. 

השותפה השנייה היא בריטית תוססת וחמה, קצת מעופפת ושאננה שכל הזמן יוצאת למרפסת ומשאירה את הדלת פתוחה למרות שהפחד הכי גדול הוא שהחתול החרש יקפוץ החוצה ויברח. בהתחלה הייתי נבהלת וסוגרת את הדלת אחריה אבל אחר כך הבנתי שבמציאות שלה הכל בסדר ושעדיף לי לא לערבב את המציאות החרדתית שלי עם המציאות הרגועה שלה. לפני שעברתי לגור שם דווקא קצת חששתי ממנה כי יש לי ניסיון לא מוצלח עם אמריקאים (היא גם חצי אמריקאית) וכשניסיתי לקבוע להיפגש לפני שעברתי היא בכלל לא ענתה לי להודעות. אבל הסתבר שהיא סתם רחפנית וטיפוס די סימפטי. ואת כל זה גיליתי אחרי שהיא חזרה מחול לפני כשבועיים. 

לפני זה הייתי מדברת די הרבה עם השותפה השנייה שהיא בצלאלניקית, אדם רגיש ואמנותי והיה לנו ממש הרבה במשותף, גם ערכית וגם מבחינת חוש ההומר. איכשהו אבל קרה שברגע שהשותפה הבריטית חזרה, השיחות שלי עם הבצלאלניקית פשוט נעלמו. אולי היא כמוני ויש לה קיבולת מצומצמת ולא היה לה יותר אנרגיה לתקשר איתי אחרי שהשותפה שלה חזרה. או שאולי היא ראתה שאני והבריטית מצליחות לתקשר יופי וזה נראה לה פתאום מאיים. זה משהו ששמתי לב עליו עוד באחד הימים הראשונים שלי בדירה כשישבנו לפטפט יחד עם אמא שלה ובן הזוג שלה. פתאום היא פשוט נעלמה לתוך עצמה. יצא שאני דיברתי עם האמא והבחור והיא ישבה בצד ושתקה. 

זה יכולת נרכשת ואולי אפילו אמנות, להצליח להשתיק אנשים בנימוס תוך כדי שיחה כדי להשחיל מילה ולדעת גם מה הוא המינון הנכון וכל כמה זמן צריך לתת להם לדבר ואני עדיין לא ספץ בזה ועושה מלא טעויות אבל אולי היא עוד לא הגיע לשלב בו היא בכלל מנסה. אולי היא פשוט לא מדברת כשלא נותנים לה מקום מפורש לבטא את עצמה. זה מוכר לי. אבל לי כנראה פשוט היה יותר מידי מה לומר והתחושה של ריסון ואיפוק אינסופי הייתה לי יותר כואבת מהחרדה של להתבטא אז נאלצתי ללמוד לדבר בקבוצה. בכל מקרה יתכן והיא מרגישה שדיבור בין שני אנשים אחרים מאיים על המקום שלה להתבטא. גם הבחור שלה פטפטן לא קטן והיה לי ממש כיף לדבר אתו לכמה דקות במטבח אבל אם היינו מתחילים לדבר על איזה נושא ליותר מדקות ספורות אז היא הייתה מגיעה ופונה אליו עם איזו בקשה או שאלה והשיחה הייתה מסתיימת. וככה יצא שהשיחות שלנו גם הפסיקו. וזה חבל כי דווקא ממש רציתי לדבר איתה יותר על כל מני דברים מעניינים שהיא עושה אבל אולי אנחנו במקומות שונים מידי והרצון הוא לא הדדי. מה שכמובן גורם לי לחשוב למה דווקא הטיפוסים שאדישים אלי הם אלו שמושכים אותי יותר… 

בכל מקרה כתבתי לה את זה:

״הי, לא הספקתי להיפרד הבוקר אז כותבת לך שהיה לי ממש כיף להכיר. את טיפוס ממש מגניב והיה לי מאוד נעים בבית שלכן. תודה שגרמתן לי להרגיש בבית. זה לא מובן מאליו בכלל. 

בלי קשר הבוקר היה לי קטע מעניין עם החתול החירש. בגלל שהייתי צריכה לסדר ולנקות הבוקר לפני שיצאתי, החתולים ממש השתגעו כל פעם שעברתי ואני הבנתי שככה גם אני אשתגע ולא אצליח לנקות אז ניסיתי טריק שראיתי פעם חברה עושה. ניגשתי לחתול המילל ועם מבט מאיים שמתי לו את האצבע שלי מול האף. הוא נראה לרגע מבולבל. הזזתי את האצבע והוא התחיל לילל שוב אז שוב הסתכלתי עליו במבט קשוח ושמתי את האצבע שלי מולו. ככה כמה פעמים עד שהוא הפסיק לילל. ואחר כך במהלך הבוקר כל פעם שהוא היה לידי והתחיל לילל נתתי לו מבט קשוח והפנתי את האצבע שלי עליו כמו שרביט של הארי פוטר והוא הפסיק. די מהר הוא פשוט לא ילל לידי בכלל. אותו הדבר קרה לי עם הדלת של המטבח. פשוט לא נתתי להם להיכנס כשאני נכנסת, והתעקשתי להוציא אותם אם הם נכנסו איתי ואחרי כמה פעמים יכולתי להשאיר את הדלת פתוחה ולהיכנס ולצאת והם פשוט לא באו אחרי. 

מקווה שזה לא מתפרש כהתערבות בעניינים שלא שלי, פשוט ניסיתי שהבוקר יעבור בשקט יחסי ואני כותבת לך כי אולי זה משהו שתוכלו לנסות ויעזור. 

המשך שבוע טוב :)״

זה יחסית כנה אם כי לא מדויק ובעיקר מייצג את מה שהייתי רוצה להרגיש כלפי החוויה במבט לאחור. ולא הייתי רוצה לזכור את המתח שהיה בין שתי השותפות ולא את המתח שהרגשתי בינינו ולא את העובדה שהבית שלהן מרגיש כאילו לשתיהן כבר לא בא עליו ולא את העובדה שלא ישנתי לילה אחד כמו בנאדם בגלל בכי של חתולים. 

וזהו. אני שוב הומלסית. תכננתי לבלות אצל סבתא כמה ימים ואז בסופ״ש לנסוע לחדרה לגור במוזיאון, איפה שכבר ביליתי סופ״ש אחד וציירתי ציור מהתחלה ועד הסוף. אבל לסבתא חוגגים יומולדת אז יוצא שאני שם גם בסופ״ש. זה גבולי. לא יודעת מה יהיה עם מצב הרוח שלי אחרי דבר כזה. מה גם שאין לי כסף להוסטלים לכל החודש וקיוויתי להיות אצלה עוד כמה ימים בשבוע הבא. אגב, יום ההולדת שלה היה ביום ראשון ואחרי שיצאנו מהרופא וסיימתי להיות מזועזעת ממנו, הבאתי לה את הצמיד שקניתי לה וסחבתי איתי שבועיים. אפילו הצלחתי לקצר אותו מספיק כדי שיהיה לה מתאים ליד. היא ממש אהבה. לא בצורה מתלהבת אלא בצורה צנועה ומופנמת וכמעט מבטלת אבל לא הפסיקה להסתכל עליו ולהגיד כמה הוא נוצץ ונחמד ושאלה אם צריך להוריד אותו במקלחת. סבתא שלי מעולם לא ענדה תכשיטים. היו לה כמה טבעות שהיא טענה שהיא לא הלכה איתן מעולם ולא זוכרת בכלל במה מדובר אבל עלי היא לא יכלה לעבוד כי אחת מהן היא נתנה לי מתנה לפני כעשר שנים והראתי לה אותה אז היא אמרה: 

״כן… זה שלי. אבל לא הלכתי איתה אף פעם אז זה לא נחשב.״ 

וכשחזרתי פעם ראשונה מאילת, נתתי לה מתנה שרשרת פנינים שעשיתי מהפנינים שקניתי במצפה התת ימי והיא שמה אותה בארון. כשנסענו להצגת פורים של אבא שלי ביער לפני שבוע, שאלתי אותה אם היא רוצה לשים את השרשרת והיא אמרה שאפשר. ניסינו אבל השרשרת שעשיתי יצאה לי לא מוצלחת ולא מאוזנת אז היא וויתרה אבל הבנתי שיש לה פתאום בגיל 84 רצון להתייפייף. מעניין. אז נראה שהצמיד עובד. או לפחות עבד להמשך אותו היום כי אולי גם אותו היא שמה בארון ולא תחשוב עליו שוב. 

בימים האחרונים יצא לי להתקל בסרטון על מדיטציה. זה סוג של ראיון של איזה ״היה רוצה להיות ג׳ו רוגן״ עם איזה מומחה למדיטציה. והסרטון נקרא ״איך לראות אנרגיות״ בסרטון הראשון הוא מדבר המון ולא אומר כלום. זה ראיון של יותר מ 50 דקות. ניסיתי לראות אותו במקטעים ובשום מקטע הבחור לא מדבר על שום דבר ענייני אלא רק על מה שהוא חושב על לעשות מדיטציה. זה נראה לי ממש הזוי. ואולי זה למה ראיתי את השני. סוג של ״השקעתי כל כך הרבה זמן, לא יכול להיות שלחינם״ בראיון השני הוא התחיל לתאר בצורה מאוד מאוד מדויקת ומלאת דוגמאות מהחיים שלו על איך עושים רגיעה לפני מדיטציה. זה גם היה כ 50 דקות. אני חושבת שיש איזו בעיה בקהילה הזו. הבחור הזה טוען שלקח לו שנים להגיע ליכולת הזו להירגע ברמות כל כך עמוקות כדי להיכנס למצב של מדיטציה בצורה מספיק אפקטיבית. שנים של אימוני אומנויות לחימה, אימוני הרפיה וישיבה זקופה בלי לכופף את הגב במשך שעות וזה בגדול נשמע כמו תיאור של אדם במהלך חייו לפני שזכה באולימפיאדה. וכל זה בשביל פשוט להירגע. 

לא נעים לומר אבל רגיעה זה משהו שבני אדם אמורים להיות מסוגלים לחוות בלי לייסר את עצמם במשך עשרות שנים. אני חושבת על איך תינוקות נראים בעריסה אצל הורים שיש להם מספיק פנאי ונחת לתת לילד שלהם להרגיש שהוא מלך. התינוקות האלו לא צריכים שיעורי הרגעות. ובדומה אני נזכרת באישה הזקנה שראיתי באיזה סרטון על שבט נידח באמזונס שבו הצעירים מטפלים במבוגרים וראיתי איך הזקנה יושבת לה בערסל בזמן שהנכדה שלה עושה לה מסאז׳ בכל הגוף. הזקנה נראתה ממש כמו התינוק. בביטחון מוחלט נותנת את היד השנייה. בלי שום מתח בגוף. בלי חרדת דחייה. בלי תחושה שהיא מעיקה על מישהו או שאולי היא מגזימה בדרישות שלה. היא פשוט הייתה בתפקיד ״המטופל״. כך נראים גם החתולים של השותפות שלי כשאחד מהם מלקק את השני. פשוט מתמסר לתפקיד ה״מטופל״ ללא שום בושה. נראה לי גם החתולים וגם אותה אישה זקנה לא צריכים שיעורי הרגעות. אני הרגשתי את ההרגעות הזו פעמיים בחיי. פעם אחת כשישנתי בבית של חברה שממש שמחה שבאתי לבקר ואני הלכתי לישון בתחושה שיש לי ערך רב. פעם שנייה הייתה על המזרון יוגה בבית של המורה שלי ליוגה שהייתה מלצרית איתי באותו בית קפה ומורה מתחילה ולקחה ממני גרושים לשיעור פרטי ובתאכלס הייתה המורה האמיתית היחידה שלי כי כל השאר היו פשוט חיקוי ״זול״. היא הייתה הדבר האמיתי. היא באמת הסתכלה על מה שעשיתי, למדה אותי, תיקנה אותי מתוך רגישות ותשומת לב וכששכבתי לשיבסאנה, הייתי עטופה בכוונות טובות כמו בתוך עריסה של הורים גאים.

להיות בעל ערך, להיות מוגן ומוערך ובטוח מדחייה, מאפשר לאדם להיות מאוד רגוע. אולי זה למה כל תרגילי המדיטציה לא תופסים יותר מדי. כבר שנים שמורים רוחניים ומנחי סדנאות וכל מיני רוחניקים למיניהם מתרוצצים בכל העולם ומנסים לשכנע אנשים לעשות מדיטציה אבל זה לא ממש תופס. אולי יש לא מעט אנשים שפשוט רגועים למדי גם בלי קשר ויש הרבה אנשים שבצורה אינטואיטיבית מרגישים שזה לא אמור להיות מטלה קשה שדורשת אימון והתבודדות. אולי הם מבינים שזה אמור להיות משהו שפשוט קורה לאדם כשהוא מרגיש רצוי ומוגן. והם מעדיפים ליצור לעצמם את הטוב הזה בעזרת אנשים מאשר לשבת על כרית במשך שעות עם גב זקוף. 

בואו נודה בזה שאדם שמסוגל להשקיע שנים באימונים מפרכים בשביל להשיג עליונות רוחנית, הוא לא טיפוס חברותי אז כנראה שלא ממש מכיר את הדרך המהירה להרגעות. אז אני חושבת שדרך יותר חביבה לגרום לכולם להירגע ו״לראות אנרגיות״, היא לגרום לבני אדם להתייחס אחד לשני כמו שהם מתייחסים לחתולים שלהם. וכולנו נהיה שמנים ומבסוטים ונישן צהרים. ואני יכולה לכתוב את זה כי אין לי שום יכולת לעשות את זה. זה מצחיק. 

כשסבתא שלי ניסתה להרגיע אותי לאחר שהרופא התורן צעק עלי, המגע שלה הרגיש לי כמעט נורא כמו הצעקות של הרופא. אני שונאת לחבק אנשים. זה פשוט מגעיל. וזה מרוקן אותי יותר מכל סוג אחר של אינטראקציה. אני חושבת שכשאמא שלי הייתה מתעקשת שאתן לה חיבוק ביום ההולדת שלה, והייתי מתביישת לסרב, הייתי מאבדת איזה חצי שנה מהחיים שלי בבריאות על כל חיבוק כזה. אבל אולי יש סוגים שונים של מגע. אולי גם אמא שלי וגם סבתא שלי רצו לגעת בי כדי לנחם את עצמן ולא מתוך הפגנת קירבה וביטחון. כשמישהו מחבק מתוך חוסר ביטחון זה כואב. אבל השותפה הבוקר באה לחבק אותי וזה דווקא הרגיש לי די טבעי. חבל קצת כי הייתי מיוזעת אחרי כל ניקיונות הבוקר, אבל חוץ מזה די סבבה. באמת הרגשתי קירבה וחיבה ולא הרגשתי שהיא באה לסחוט ממני אנרגיות. 

השותפה השנייה בדיוק כתבה לי שהיא גם ממש שמחה להכיר ושהיא מעריכה את ההצעה עם החתול. אני כבר הייתי בחרדות שכל הצעה שלי למישהו היא פלישה דורסנית לחייו אחרי השיחה עם חברה מילדות לגבי תיאמין. כמעט ולא שלחתי לה אבל אז הבנתי שאני חייבת לשלוח לה כי בבוקר סיפרתי על זה לשותפה הבריטית לפני החיבוק והיא בטוח תשמע את זה ממנה ואם לא הייתי כותבת לה אז היא בטח הייתה מרגישה ששוב לא שיתפו אותה וזה ממש סבל מיותר כי דווקא לה רציתי להגיד את זה יותר. אז שמחה שזה התקבל בלי עוינות. מסתבר שאפשר גם ככה. אז עכשיו 12:00 ויש לי עוד שעה וחצי להרוג לפני הגן. ואז מה בדיוק אני אמורה לעשות עד הערב? מה, אני אלך להתאמן? לא בטוחה שזה רעיון טוב. אני עדיין משתעלת. כמובן שקפה עם חלב זה ממש ״התרופה״ לזה… טוב… צעד צעד. אולי אלך לעשות סיבוב בקניון של איכילוב ואעבור בסופר ואקנה לי משהו לאכול שאני לא באמת צריכה.