לילה נורא. פשוט נורא. בהתחלה סתם היה רעש מהנוער מחוץ לחלון שהשתוללו את השתוללות הלילה הרגילה שלהם בגן השעשועים ליד הבית של סבתא. וקצת הפריע האור מדלת הזכוכית של בן של דודה שלי שכנראה בעבר לא הפריע לי כי השמיכות של החורף חסמו את הגישה. אבל אחר כך היה היתוש שעקץ אותי באיפה שהוורידים עוברים בפרק כף היד וזה גירד לי כמו הגהינום ואז גם הייתה לי תחושה כאילו יש פשפשים במיטה וכל הגוף התחיל לגרד לי. נשברתי והעברתי את המצעים למזרן ששמתי על הרצפה בצד השני של הסלון רחוק מהחלון של הבליינים ומהדלת של הבן דודה שעדיין היה ער גם בשלוש בבוקר. ואז היתוש המניאק הזה עשה רונדלים מסביב לאוזן שלי והסדין היה קטן מדי למזרון וכל הזמן זז. מול העיניים שלי ראיתי את האבק שהיה דבוק לחלק התחתון של הספה הקטנה שכנראה שם כבר לפחות חמישה עשורים והיה לי התקף אלרגיה ובקושי יכולתי לנשום אבל לא יכולתי לקחת כדור נגד אלרגיות כי כל הגרון שלי גם ככה יבש ולא רציתי לשרוף לעצמי את החך יותר ממה שכבר. אז פשוט מרחתי על עצמי שמן עץ התה, כיסיתי את הראש בשמיכה ונרדמתי מתשישות בשעה לא ידועה לפנות בוקר. 

עדיין התעוררתי בשש כי כנראה המערכת עדיין אוהבת לעשות את זה בלי קשר לכלום, ושוב חזרתי לישון. בשבע סבתא שלי העירה אותי ושאלה אם אני באה. סיכמנו ערב לפני שאני נוסעת איתה ועם אבא שלי בבוקר לתל אביב כדי לחסוך את הנסיעה הלא סבירה של שעה ורבע באוטובוס מפתח תקווה לארלוזורוב. עניתי לה שלא ישנתי טוב ושאני אוותר. בסוף התעוררתי סופית בשמונה. לא כזה הבדל עצום אבל יותר טוב מכלום. אני ישנונית ומצוברחת קלות אבל בכלל לא בגלל שלא ישנתי אלא יותר בגלל שאני לא במצב ללכת לחדר כושר וזה בערך הדבר העיקרי שיש לי לעשות היום חוץ מלשבת בבתי קפה לבלוס ולכתוב על זה שאני מצוברחת. ונזכרתי בעובדה באמת מצערת, כשאין בית אין איפה לחלום בהקיץ. 

בחודש סאבלט בפלורנטין, חזרתי לבלות ימים שלמים בלשבת בכורסא ולבהות לתוך הקיר. זה ממש כיף לי. אני נותנת למחשבות לחלוף מולי ולבדר אותי כמו טלוויזיה בלי ממש להתעסק איתן. מגלים ככה הרבה דברים מעניינים וזה נותן הרבה חומר למחשבה. גם מפעיל איזה מנגנון הרגעות שאחריו הרבה יותר קל להתנהל בעולם החיצון. עכשיו אני לא רוצה כלום. רק לשבת באיזה כוך ולבהות. ואין. 

אני בעזריאלי. מצאתי משקפי שמש שבהן האור שבחוץ לא מכאיב לי בעיניים ויחד אם זאת הבפנים של הקניון לא נראה ממש חשוך. הן עולות אלף ש״ח. ואני נראית בהן קצת מוזר כי הן כל כך מינימליסטיות שרואים בבירור את הצורה המיוסרת של הקמטים בין הגבות. הסתכלתי על עצמי במראה וממש נבהלתי. כאילו הרביצו לי ואני בוכה אבל זה בכלל הפרצוף הרגיל שלי. אני תוהה כמה שנים זה כבר ככה. אולי יותר ממה שהייתי מנחשת. אולי מילדות ברמות מסוימות. איך מפסיקים?

בלי קשר אתמול, בן דודה שלי החליט שהוא מעוניין לתקשר איתי. ישבנו איזה שעתיים והתווכחנו על האם יש דבר כזה הבדלים בין גבר לאישה והאם יש בכלל דבר כזה לאום. הבחור היה נחרץ מאוד וגינה כל ניסיון להכניס אנשים לקטגוריות ואני ניסיתי להסביר שזה חלק מהותי בלהיות בן אדם. בסופו של דבר הסכמנו שהעולם המושלם מבחינת שנינו זה כשלא יהיו הגדרות רק שאז כבר קשה יהיה לקרוא לנו ״בני אדם״. 

זה ממש כמו לדבר עם גרסה צעירה של עצמי. אבל ממש צעירה משהו ברמת הגיל 12… בנים מתפתחים לאט. משעשע שהאוטיזם של סבא שלי עבר כל כף יפה גם אלי וגם לבן של דודה שלי. ושנינו לחלוטין לא מצליחים להבין מה זה הדבר הזה שאנשים צריכים קהילה, ומשתמשים בקשרים עם בני אדם כדי לנחם את עצמם. הבחור אמר שזה הכל מאפיין של חברות לא מפותחות ויחד עם ההשכלה מגיעה ההבנה שלא צריך קהילה. והוא צודק רק שגם מגיעה ההבנה שלא צריך בני אדם בכלל וזה כבר מביא אותנו לטריטוריה של מד״ב. ורוב האנשים לא מוכנים להסתכל לאמת הזו בעיניים כי האזור הזה מפחיד אותם מידי. בן דודה שלי מפחד מחברות אנושיות והרגשנות שלהן אבל לא מהעתיד. הוא הבין ושתקנו דקה לזכר המין האנושי ואז הלכנו לישון. 

אבל בתחושה שלי אנחנו בסיבוב הזה מנסים למצוא דרך אחרת. כלומר נראה לי שהעניין הזה של הפיכת בני האדם לחייה בלתי חברתית, כבר קרה והוא לא היה ממש מוצלח. בטח קשור לחוסר יצרים וחדווה ורצון להתרבות. אז אולי הפעם אנחנו מנסים לעשות שילוב. לאמץ את החדש ולשמר את הישן. זה למה אלוהים אוהב את היהודים. הם שני הקיצוניות באחד. ואז בטח עם ישו הוא ניסה לגרום לנו להאמין בזה שאנחנו יכולים ליצור לעצמנו את הגורל שלנו במיינדפולנס ואז מה לכל הרוחות הם ניסו לעשות עם מוחמד, עוד לא ברור לי. אולי הם ראו שמאמיני ישו נהיים יותר מדי לפלפים ורצו לתבל קצת את הקדרה.

בן דודה שלי כל היום יושב ומלמד ילדים רוסים היסטוריה דרך האינטרנט. זה משעשע. ככה זה. אח שלי ינק את מדעי המחשב מאבא הייטקיסט ובן דודה שלי נולד לתוך מציאות בה הוראת היסטוריה היא הדרך כי אמא שלו מורה, ושניהם פשוט חיים את מה שהם נולדו לתוכו. מצד אחד זה מרגיש לא הוגן כי פשוט ניתן להם משהו בלי יותר מדי מאמץ שיכול כבר בנעורים לפרנס אותם. מצד שני, אני רואה איך שבשני המקרים העיסוק לא משקף את האני העצמי שלהם והם נאחזים בזה כי זה שם אבל זה גם עלול לגרור אותם למצולות. איך אפשר להאמין בזה שמשהו שבא לי עליו הוא אפשרי בלי להיוולד לתוכו? 

לבן דודה שלי אתמול היה מצב רוח טוב. הוא סיים עם רוב המבחנים שלו ועוד שבועיים עומד לטוס לאירופה להתחיל את חייו הבוגרים. חלומותיו מתגשמים לו מול העיניים. סבתא שלי בהכחשה ובונה על זה שאני אעבור לגור איתה ונראה כרגע שאין לי יותר מדי ברירות אחרות וזה המצב הכי נורא בעולם. אז כשיש לבחור מצב רוח טוב הוא מאוד חברותי ותקשורתי וכשאין אז הוא בדיוק כמו אבא שלי, איפה שהוא עובר, הפרחים נובלים. פשוט מקרין אכזריות וסבל ואגרסיות שעומדות להתפרץ באקראי. במקרה של הבחור, הוא פשוט לא תיקשר, ענה בציניות על שאלות וטרק דלתות. זה מספיק בשביל שסבתא שלי תתכווץ לידו עוד יותר ממה שהיא כבר. וזה חבל. אבל אני ככה גם. כשרע לי ואני פשוט לא מתקשרת. ככה זה אנשים שלא מתנחמים באנשים. אסור להם להיות מחוץ לחדר שלהם כשהם במצב רוח רע. 

אני בעיקר לא יודע איך לא להיות מושפעת מזה. ברגע שמצב הרוח התבהר לו אז אני ישר קפצתי על ההזדמנות לתקשר וכל האיכס שהוא זרק לכל עבר בתקופה בה החיים לא היו לו דבש, נסלח ונשכח. וזה מרגיש לי לא הוגן. או שאולי זה הוגן אבל בזמן המצוקה  אני צריכה להתרחק או לדרוש מרחק כדי לא להיפגע ואז זה לא ירגיש לי כזה מרגיז שפתאום הכל שושנים בלי זכר למועקה.

ידיד שלי שלח לי הודעה אם בא לי להיפגש. עוד אחד עם מאניה דפרסיה. הוא יכול לא לדבר איתי שנה ואז פתאום לשלוח לי הודעה אם בא לי להיפגש ואם אני לא עונה מיד אז ההצעה כבר לא בתוקף כי הוא כבר עושה משהו אחר. זה מזכיר לי מישהו. אותי. ואת ההתלהבות הצוננת שלי מלתקשר עם חברות שלי. והן לא פעם האשימו אותי בזה שאני לא מספיק שם. מעניין אם זה באמת בגלל שלא כזה בא לי עליהן או שלא משנה כמה הבנאדם יהיה לי מעניין, לעולם לא יקרה מצב שבו יהיה לי רצון עקבי בתקשורת. אולי זה בעיקר כי אני פועלת לפי דופמין ולא אוקסיטוצין מי שנראה לי מעניין או מועיל מקבל את תשומת הלב שלי וסתם קשרים, לא. אז כל קשר חדש מעניין יותר מקשר ישן וכל קשר קלוקל ומזדמן מזמין יותר מקשר יציב ומפרגן כי לתגמול חיובי רנדומלי מתמכרים יותר מאשר ליציבות, רוך ואהבה. 

אז יאללה, תתחילו להפגיז אותי בהצעות לאייך מתמודדים עם התמכרות לדופמין בלי לבטל לגמרי את היצר האנושי ולהפוך לעל אדם אדיש ומנוכר. אני אלך עכשיו להשתין ואז אקח את הדרך הארוכה לגן כדי שלאלים יהיה מספיק זמן לענות לי.