אולי משהו פשוט לא בסדר איתי. משהו באופן כללי לא בסדר. לא זוכרת אי פעם שהחלטה שנראתה כל כך נכונה הרגישה כל כך תפלה לאחר הביצוע, ועכשיו גם נוספו לי עצבים. הייתי די רגועה עד עכשיו. ממש בכוח גררתי את עצמי לסניף של ארומה ליד בית המלון כדי לנסות לעשות סדר בראש כי שום דבר לא מרגיש הגיוני אז חשבתי אולי לכתוב יבהיר לי מה קורה. התיישבתי לי בנחת, והשולחן התנדנד. סידרתי את השולחן והוצאתי את המקלדת ואז מבית המלון השכן הגיעו קולות של הגברה מוגזמת.

״הייייי יאאא בייבי! אי אוונ נה נוווו וווו איפ יווו בי מי גירל!״ 

הם התחילו במסיבה. אולי זה למה אני לא מצליחה להתמקם. אני פשוט שונאת את אילת כפי שאנשים אוהבים אותה והאנרגיה שלהם חזקה משלי. אני אוהבת את אילת בלי אנשים. דממה ורחש של אדווה על האבנים בים. מדי פעם עובר איזה תייר רוסי אדיב וזהו. אבל זו לא אילת. זו הפנטזיה שלי לגבי המקום המושלם אבל זו לא אילת.

אתמול עליתי לגבעה מאחורי בית המלון שלי. לפני כמה ימים ראיתי שיש שם משהו מבצבץ בפסגה והיה שביל קטן ומפותל שמוביל אליה. עליתי לפני השקיעה כשרוב השמש כבר מאחורי ההר וגיליתי שכונה. בערך חמש סוכות בנויות מענפים של דקלים ובדים בתוך כוכים חצובים בחול. כמו צימרים תוצרת עצמית. לכל אחד נוף לים ופרטיות מוחלטת. באמצע יש מתקן כושר. שני עמודים ומוט ברזל תקוע ביניהם. ניסיתי לעשות מתח ולא הצלחתי אפילו אחד. היה שם עוד במבוק ענקי ששוקל לפחות כמוני זרוק. תפסתי אותו בדיוק באמצע וייצבתי אותו באוויר כי רק כך אפשר להרים את כולו מהאדמה. הלכתי לאט ובזהירות למתקן כושר והנחתי אותו בין שני העמודים נשען על ערמת החול ליד. זה נתן לי מספיק גובה כדי לעשות מתח ממצב של כמעט ישיבה. הצלחתי איזה כמה ואז התיישבתי לראות את הנוף. בין הסוכות היו שבילים שחיברו בין הבתים שנחצבו גם כן בתוך החול כמו שוחות של מלחמת העולם הראשונה. ובצדדים ביתנים קטנטנים שכנראה משמשים כמחראות.

כמה קדוש זה להיות מוקף באנשים שדומים לך. אין שום דבר יותר חשוב מזה בעולם. אם אתה מוקף באנשים ששונים ממך מהותית אז כל האנרגיה של המוח הולכת על עצבים, חשדנות, גישור ותסכול.

במעלה המדרגות לסניף של ארומה, עלו מקודם קבוצה של גברות. ממש התחשק לי לתת להן הסבר לעד כמה הן שנואות עלי:

״מכירה את זה שאת יושבת לך בכיף שלך ובנחת ואז פתאום מגיעים איזה חברה צעירים עם מוזיקה חזקה ומתחילים לצרוח וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה שילכו מפה כבר לכל הרוחות! זה נקרא זיהום רעש. בנוסף לזיהום רעש יש גם זיהום ריח. וזה מה שאת. אני במרחק של חמש מטר ממך! למה אני צריכה להיחנק מהבושם שלך?!״

ואז הן התחילו לדבר וזה כבר הפך לזיהום טפשת. הן כנראה גננות או מורות לכיתה א׳. היו להן פלקטים של ציורים שקשורים לחורף וזה היה לי ברור שכל מי שנמצא תחת חסותן יסבול מעיכוב התפתחותי. ועכשיו יש לי פה לידי שתי עובדות סוציאליות מזדקנות שמדברות על ממש כלום ושום דבר אבל בקול מאוד אמפתי ורגיש.

אין פה כלום חוץ מכעס. לא גיליתי כלום. ולא יודעת מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו. לחזור למרכז? לאן?! לסבתא שלי היה התקף פסיכוטי. היא העירה את בן דודה שלי בחמש בבוקר כי חשבה שערבים הניחו פצצות בצורת פרפרים ליד החלון שלהם. אמא שלי רוצה שאבוא אליהם לסדר עניינים. דיברתי עם אבא שלי והוא אמר שהכל בסדר. אבל הוא תמיד אומר שהכל בסדר כי אין לו יכולת להתמודד עם כלום. אבל גם הוא הציע לי לבוא לדבר איתה. רק מה עם מה שטוב לי? הם כל החיים שלי משתמשים בי לסתימת החורים בסכר בלי לנסות לתקן כלום בעצמם. עד כמה שאני מחבבת את סבתא שלי אני חושבת שאולי רק הפעם אתן להם פשוט להתמודד.

רק מה אם זה יהיה כמו הבחור שמת לי מול העיניים כי לא הלכתי לעזור לו? איפה מזהים את ההבדל? אני חושבת שבן של דודה שלי מאבד את שפיות דעתו ולא אמור לגור לבד עם סבתא אבל מצד שני אולי כל דבר אחר שאציע יהיה להם גרוע יותר. איך יודעים? בכל מקרה אני סתם רבה עם אנשים בראש. תוך כדי שאני כותבת על סבתא אני רבה עם אחת הבחורות שעבדתי איתן שהיא הגרסה הצעירה של הגברות מהמדרגות.

״את חושבת שאני אומרת משהו שנשמע חכם רק כי אני מנסה להקטין אותך? אולי תתני לי קצת קרדיט? את משקיעה במראה החיצוני שלך ובטוח לא נעים לך שמעירים לך שאת סתם מחפשת תשומת לב ושכל ההשקעה שלך מעידה על אופי גרוע. את נראית טוב ומגיע לך פירגון על זה. אני בטוחה שזה לא בא בקלות וזה צריך לעורר השראה באנשים והערות של זלזול זה מקנאה ועצלנות. אז גם לי מגיע כבוד. אני כל החיים שלי לומדת, קוראת חושבת ומנתחת וכשאני אומרת משהו, זה כי אני יודעת על מה אני מדברת ואם זה גורם לך להרגיש קטנה אז זה סתם מקנאה ועצלנות.״

השמש מתחילה לשקוע וקר לי בגב.

וככה זה תמיד. הרוב העצלן והמטומטם שולט והמיעוט הכישרוני שסוחב את כולם על הגב, נרדף ומושפל. המיעוט המשכיל לא השכיל לרסן את הרוב המפגר בזמן ועכשיו אנחנו אוכלים אותה כי המילים ״איזונים ובלמים״ לא אומרות להם כלום. עד לקצה העולם אני אגיע ועדיין הפוליטיקה הישראלית תרדוף אותי. ואם לא הישראלית אז הפיליפינית כי בתכלס זה אותו הדבר בכל מקום. ולמה שזה לא יהיה? הרי זה חוק טבע. תנסה להשיג את המקסימום תוך כדי שאתה משקיע את המינימום. ואם אתה חזק מספיק כדי לקחת בקלות את מה שמישהו אחר עבד בשבילו אז אתה שדרוג אבולוציוני.

משום מה אנחנו החלטנו שאנחנו, האנושות, מעל זה. קשקוש. הייתה איזו חבורת אוטיסטים באירופה לפני איזה שלוש מאות שנה שחשבו במונחים של ״אנחנו העולם״ וכל האנושות היא משפחה שכולם רוצים בטובתו של האחר וצריך רק למצוא את הנוסחה הנכונה לבטא את זה. אז לא. זה לא נכון. רוב העולם הם לא אוטיסטים. רוב העולם חיים במונחים של החזק אוכל את האוכל של החלש ואז את החלש עצמו. וככה אנחנו לא רק שורדים אלא מתפתחים ומתחזקים. אז למה שנרצה להפסיק את זה? למה שנרצה להחליש את עצמנו על ידי הקונספט הילדותי הזה של ״זכויות אדם״. למה שלמישהו שמחליש אותנו כחברה תהיה זכות קיום? ועוד נקדיש לו משאבים ובתי ספר ומסגרות לטווח ארוך. זו איוולת אבולוציונית! אבל את החכמים נשמור. נשמור על אש קטנה. אין להם ברירה אלא ליצור ולייצר ואנחנו נחכה שהם יולידו משהו בעל ערך ואז ניקח להם ונאשים אותם בבגידה אם ינסו להתנגד.

וזה מה שאני עושה במקום לצייר לטייל ולנגן. אני נמצאת באחד המקומות הכי יפים שאני מכירה ואני לא מסוגלת להפסיק לריב בראש. יש הפוגות. כשישבתי היום ליד הים, כשהסתכלתי אתמול על הכרישים באקווריום או פשוט איזה רגע על הספה במלון בו נזכרתי בעצמי. אבל זה פירורים. לא נגעתי בציור שלי ומחר אני אמורה לעזוב. אני יכולה להישאר עוד לילה ואפילו עוד יומיים ואז מה? חשבתי לעבור לגור פה אבל זה מרגיש לי מיותר. לא שונה מזיכרון. אמצא עוד איזו עבודה קיקיונית ואצור עוד איזה מערכת יחסים עם אנשים שלא דומים לי בשיט אבל בגלל שאני פשוט אוהבת אדם מושבעת אקשר אליהם ואתחיל לנסות לפתור להם את הבעיות בחיים.

שלשום פגשתי שלושה בחורים שדגו בטיילת. הם גדלו פה יחד ומאז התפזרו לכל הרוחות. אחד מהם נשאר ובצער הסביר לי שלעיר יש המון פוטנציאל אבל השלטון המקומי זקן ועקר ולא נותן לעיר לצמוח. חשבתי שאני יכולה ללכת לראש העיר ולהציע לו להביא לבתי המלון את כל הרוסים שהגיעו לארץ בגלל המלחמה באוקראינה. שייתן להם מחיר סמלי לחודשי החורף ואז אולי חלק מהם ירצו להישאר. כבר הכנתי נאום מכירה ממש טוב על כמה שזו אוכלוסייה מאוד חזקה כלכלית עם הרבה כישורים וידע וזה ישתלם לעיר לקבל אותם מכיוון שלרבים מהם יש עסקים באינטרנט שלא תלויים במיקום גאוגרפי וכך הם יוכלו להכניס כסף לעיר בלי לתפוס מקומות עבודה. דמיינתי איך ראש העיר אומר שזה רעיון ממש טוב אבל אין לו מישהו שיכול לנהל פרויקט כזה ואני כמובן אחרי שכנועים רבים הסכמתי לקחת את זה על עצמי. איוולת.

מה שאני מנסה להשיג בחיים זו עצמאות ובכל פינה מוצאת לי עוד סיבה לכבול את עצמי למשהו שאין לי קשר אמיתי עליו. רק בגלל שהם צריכים. אגב, הסניף פה נסגר עוד כחצי שעה וכבר התחילו לקפל את הכריות של הספה. למה? כי חסר להם צוות. ומה הדבר הראשון שאני חשבתי עליו? ״אני אעבוד פה!״ ולא סתם אלא כי הבריסטה שלהם היא בחורה ממש מצוברחת. הדבר הראשון ששמעתי אותה אומרת זה:

״אני שונאת את החיים שלי.״ 

אז מה המוח שלי אומר לי?

״זה המקום המושלם בשבילך!״ 

אני מפגרת וזה חסר תקנה. אני חושבת שאולי פשוט אוותר. אתחיל לעבוד בתור רכזת בצהרון ואוכל מלא קרואסונים ואעשה ניתוחים פלסטיים לפרצוף שלי כדי להסתיר הידרדרות בריאותית בגלל חוסרים תזונתיים. וזה אחרי שהבנתי בצורה חד משמעית שאני מרגישה מצוין כשאני לא שותה קפה או אוכלת עמילן וכל מה שאני צריכה לבריאות טובה זה מלא ירקות קצת דגים וגלוקוז. רק מה, הקפה שעושה הבחורה הדיכאונית שאפילו מנהל בית המלון מפחד לבקש ממנה מצית, מצוין. פשוט ברמה אחרת. ואני מוכנה לעבוד פה רק בשביל שהיא תעשה לי קפה ותחייך לפחות פעם ביום מאיזו שטות שאני אגיד. זה יספיק לי.

אם רק לא היו פגמים באילת אז היא הייתה מושלמת. אם רק לא היו אנשים מפגרים בישראל אז הייתי יכולה לחיות כאן כל חיי. אבל זה לא המצב ולהישאר במערכת יחסים בתקווה שמשהו ישתפר או מתוך אמונה שאין יותר טוב, זה סיפור שנגמר רע. ההרים בירדן נהיו אדומים. והיום מסתיים ואני עדיין לא יודעת מה אעשה מחר. אני נהנית לנגן ונהנית לעשות שכיבות שמיכה ומתח בישיבה על במבוק ענקי עם נוף לים. אם רק היה אפשר לשלב לתוך זה כמה אנשים שאפשר לדבר איתם ואיזו עשייה בעלת משמעות, אז הייתי נשארת. רק שבין הסוכות על הגבעה יש בור גדול שמלא בבקבוקי אלכוהול ריקים. זה מה שקורה למי שפורש מהחברה. אין הנחות ואין קיצורי דרך. אדם צריך להתחבר למשהו ואם אין לו חברה אנושית אז הוא מתחבר לחומרים.

כל פעם אני חושבת שאם רק אוציא מהשיקולים שלי את כל הקטע הכלכלי אז אוכל להקדיש את עצמי ליצירה אבל אין יצירה מחוץ להקשר אנושי. אפילו עם זה מדומיין. אפילו אם זה חייזרים בעוד אלפי שנים על פלנטה אחרת שאני מציירת בשבילם את הציור שלי. אבל ברגע שאני מתחילה לצייר או לנגן או לרקוד כל העולם נעלם. פשוט להתחיל זה נורא. להתחיל זה בדידות קיצונית כי זה להתנתק מהעולם ולשקוע בתוך עצמי וזה מפחיד. המחשבה על להניח את הטלפון, לקום ולהוציא את הקייס של הכינור מתוך מגרת הנעליים מתחת למיטה, לפתוח את הקייס, להוציא את הכינור ולנגן בו, היא סטרס. למה? כי להתנתק מהחברה זה סטרס. זה מסוכן. וללכת לקנות בקבוק בירה זה חיבור. לצאת לרוץ זה סטרס ולצאת לעשן זה חיבור. וזה חסר משמעות לחלוטין שאחרי סיגריה מרגישים חרא ואחרי ריצה מרגישים אופוריה. הסטרס מנצח. רק האוטיסטים הכבדים מסוגלים לזה. רק הם יכולים להתאמן בלזרוק ולתפוס כדורים במשך שעות ביום. לבד בחדר. ואנחנו מעריצים אותם בשל יכולת ההתמדה והכישרון. למה אנחנו מעודדים אותם? כי החברה מרוויחה. כי אנשים כאלו ממציאים ומגלים ובונים דברים שאחר כך משרתים את כולנו אז אנחנו באופן אינטואיטיבי מהללים אותם כדי שהם ישאפו לייצר עוד. אבל אנחנו נותנים את היחס הזה רק לאלו שהצליחו לפרוץ את המחסום. רק כאלו שהסתגרו בחדר מספיק זמן, למרות הנידוי וההשפלה שבלהיות ״שונה״ מקבלים תו אישור. וזה רק אם כשהם יצאו מהחדר יהיה להם משהו שווה להראות לנו. מי שלא שרד את העינוי הזה גר בסוכה על הגבעה ומרוקן בקבוקים. הוא ניסה ונכשל ואין שום דבר שהחברה שונאת יותר מכישלונות.

אני כישלון. אז מה אני עושה? איך אני משיגה אוכל ומחסה לשארית שנותיי?

עכשיו כשאני חושבת על מה שקיבלתי כדי שבכל זאת אצליח אני חושבת שזה באמת מעציב. נראה לי שהשקיעו בי די הרבה. כל המורים שלמדו וחקרו וסיפרו לי הכל בהתלהבות הרי רצו שאני אקח את הידע שלהם וארוץ אתו. שאוכל להמשיך אותם ושהם דרכי יחיו לנצח. ואני כפוית טובה פשוט יושבת פה ומרחמת על עצמי. אין לי כוח ללכת ללמוד משהו לעומק וללמד אחרים. לא בא לי ליצור שום דבר ולא בא לי אפילו את המינימום של להפריד שני ילדים רבים בצורה מתורבתת. אני שואפת לאפס. שואפת לעבודה שתיקח ממני רק כוחות פיזיים בלי שאצטרך להיות נוכחת. בדקתי עבודות באילת והדבר היחיד שנראה לי מתאים זה להיות עוזרת נהג בקו חלוקה בשעות הלילה. זה מה שכל ההשקעה שלהם הולידה. אבל אני לא אעשה את זה כי אני יודעת שאני לא מסוגלת לפתח עוד מערכת יחסים עם מישהו, ועד כמה שאני יודעת הנהג הוא לא רובוט.