מסתבר שאחרי השיפוץ, ספריית בית אריאלה הפכה לכוורת עובדי מחשב. חצי מהבניין עכשיו מוקדש למקומות ישיבה של אנשים עם לפטופים ואפילו יש מדרגות רחבות עם פופים שאפשר לישון עליהם. מעניין אם מישהו עדיין מרים שם ספר מדי פעם. 

הבוקר נתקלתי שוב במקום הכואב שלי. זה ממש כמו ברך שמאל שכל פעם מקבלת את המכות. ברך ימין מעולם לא עברה כלום. טפו טפו טפו.

בן דודה שלי קם מוקדם בבוקר ונכנס למטבח כשהוא לובש חולצה בורדו מכופתרת ועניבה. לרוב הוא לובש טישרט אז זה נראה די חריג. אני שאלתי אותו לכבוד מה העניבה והוא ענה לי: 

״לבית ספר.״ 

חוץ מזה לא אמר כלום, סיים לקחת משהו מהמטבח, שם נעליים ויצא מהבית. אני יושבת שם ומנסה להבין מה לכל הרוחות זה היה ואיך אדם נורמלי בלי תסביכים אמור להגיב. כאילו… מה?

אני אמורה להיות האדם הבוגר ולהבין שבני טיפש עשרה הם אהבלים ולא לצפות מהם לנימוס אנושי בסיסי? 

אני אמורה לזכור שאני גם ראויה לכבוד ולתת לו איזו נזיפה על זה שלענות לי ככה ולצאת בלי להגיד שלום זה לא מכבד? 

אני אמורה להבין שהבחור ממש לא שם עלי ואולי יש לזה סיבה? אולי אני ממש הזנחתי את עצמי והפכתי לאדם לא נעים בצורה שמעוררת דחייה ואם לרוב הוא מצליח להסוות את התחושה הזו, אז הבוקר הוא לא הצליח, וכדאי שאני אעשה עם זה משהו כי זו חוות דעת כנה על המצב שלי שרוב האנשים לא משקפים לי? 

או שאולי אני מקדישה לו יותר מידי תשומת לב וזה מעיק? 

או שיש דרך אחרת לשאול למה אתה לבוש כמו לחתונה בתשע בבוקר, ואני בחרתי מילים שהיו לא מתאימות? 

ובעיקר הבעיה שלי היא כמובן שזה ממש מעסיק אותי. לאדם אחר בטח הייתי מגיבה בצורה הנכונה ואדם אחר בטח גם לא היה מעמיד אותי במצב הזה. 

נראה לי בעיקר כל התשובות נכונות. אם אני שמה את עצמי במקומו אז מה שאני רואה זו השתקפות של היחס שלי לאמא שלי כשהייתי מתבגרת. ואולי ממש אין מה לעשות אם זה. זה גיל שבו אנשים הם קקות. אבל איך אמא שלי הייתה אמורה לנהוג כדי שאני בכל זאת לא אעשה לה כאלו דברים? כל התשובות נכונות. אם היא הייתה יותר מוערכת בעיני, אז הייתי עונה לה אחרת. אם היא הייתה שואלת בצורה משעשעת אז הייתי עונה לה אחרת. אם היא הייתה מדברת איתי יותר על דברים שמעניינים אותי ולא מנסה לדלות ממני פרטים על החיים האישיים שלי אז הייתי עונה לה אחרת. אם היא הייתה גוערת בי על זה שלא ככה מדברים לאנשים וזה חוסר כבוד לצאת בלי להגיד שלום, אז הייתי עונה לה אחרת. אבל היא ממש פחדה להכעיס אותי כי היא למדה מהיחסים שלה עם אבא שלי שאם מעלים טענות אז זה הופך לריב אז עדיף פשוט לסבול בשקט. ובכלל היא הייתה מתמלאת התחשבות ורק יותר ויותר הולכת סביבי על קצות האצבעות כדי לא להכעיס וזה רק היה מכעיס יותר. 

אני חושבת שאחת הסיבות שאני לא ששה לעשות ילדים זה בגלל שאני לא אוכל להתמודד עם הפיחות במעמד. לעבור מ״אלה נערצת״ ל״עלוקה דוחה״ תוך פחות מ 10 שנים, זה קשוח. בעיקר כשזה לא קשור לשום דבר שאני עושה שונה אלא תלוי בכך שהאדם שאני חושבת שאני מכירה, פשוט הפך לאדם אחר לגמרי ויש לבנות איתו מערכת יחסים מחדש כל כמה שנים כאילו אנחנו לא מכירים. ויש לפעמים תקופות בהן הוא אדם מגעיל שבכלל לא הייתי בוחרת להיות אתו בקשר. אבל אמא לא יכולה להגיב בצורה משקפת לילד שלה כשהוא כולרה. היא מחויבת לפי תקנון האימהות לאהוב אותו ללא תנאי ולתת לו תמיכה תוך כדי שהוא יורק לה בפרצוף. 

וזה למה בחגיגת יום ההולדת של סבתא שלי בשישי, אבא שלי ישב ממש לידה, התעלם ממנה לחלוטין והיא לא באה אליו בטענות. רוב הערב הוא שתק ודיבר בהתלהבות רק כאשר נאמר משהו שבו הוא מבין ויכול להוכיח עליונות. את הבנים שלו הוא גם הזניח לגמרי. כשהוא ציטט איזה ספר שרק בן דודה שלי מכיר (כי דודה שלי השקיעה הרבה מאמץ בחינוך), אחד האחים שלי ניסה את מזלו ושאל מהצד השני של החדר במה מדובר ואבא שלי ענה לו בלעג:

״זה ספר. משהו שאתה לא מבין בו.״ 

סבתא שלי ישבה לצידו ושתקה. בהתחלה האחים שלי ניסו לתקשר אתו אבל לא זכו לשום יחס כי הם דמויות יחסית לא דומיננטיות ופרשו לשבת על הספה ולדבר עם עצמם. בן דודה שלי נשאר לשבת ועשה מאמצים קיצוניים להשתתף כי הוא ממש אוהב את סבתא שלי למרות שהוא קצת מתעלל בה רגשית כבר מעל שנה. מולו ישב אבא שלי שנראה כל הזמן שהוא כבר רוצה ללכת ולצידו ישב בן דוד אחר שלי שעכשיו לומד לתואר במחשבים ובעזרת שיתוף הפעולה הלא אוטיסטי שלו, הצלחנו לתחזק סוג של שיחה בשולחן על כל מיני נושאים קלילים כדי שלא תהיה שתיקה אינסופית, למרות ששנינו הסכמנו שזה שתליתי בלונים לא משנה את העובדה שיום הולדת במשפחה הזו מזכיר יותר שבעה מאשר יום חג. 

ואם כל הכעס על אבא שלי, הרי אי אפשר באמת לומר לו כלום. הוא עובד קשה וסובל מדיכאון ועבד כל אחר הצהריים על להכין עוף שיצא יבש רק כדי לגלות שסבתא שלי גם הכינה עוף ולא טרחה לעדכן אותו. הצטברות של שנים של מערכות יחסים מקולקלות. זו הבעיה. הם כולם סובלים כל כך שאי אפשר לדרוש מהם להתנהג בצורה נאותה. הרי לא תבוא לבקר אדם חולה ותדרוש ממנו לבדר אותך. אז ככה זה אבא שלי. כל החיים שלו הוא ״חולה״ ולכן פטור מהתנהגות מכבדת. 

וסבתא שלי גידלה אותו תחת המחלות הנפשיות של בעלה ועשתה את הכי טוב שלה וזה ממש לא מספיק. מה היה אפשר לעשות אחרת? איך אפשר היה לתת לדודה שלי דוגמא אישית של אישה שמכבדת את עצמה כדי שהילד שלה לא יגדל להיות מתוסבך? בן דודה שלי אדם ממש רגיש ומתחשב שרק נראה כולרה כי אחרי כל מה שהוא עושה בניגוד לרצונו כדי לרצות את הנשים שגידלו אותו, לא נשאר לו כוחות להיות 100% מהזמן מנומס. זה לא אשמתו. 

הוא גם סובל אז יש פטור. ואני גם ניזונה מהמחלות האלה. והכי נורא זה שאנשים שלא סובלים, פשוט לא מעניינים אותי. ומאלו שכן מעניינים אותי, אני לא יכולה לצפות ליחס נאות. אז אני נידונה לחיים בהם אני או לבד או סמרטוט. 

אתמול החלטתי שאני סוף סוף אלך לשבת להתנדנד בנדנדות בפארק הקטן ליד הבית של סבתא. כבר היה אחת עשרה בלילה ואני ישנתי כל היום אז היו לי מלא אנרגיות. בדרך לשם עברתי ליד ספסל שעליו ישב בחור רוסי והתעסק עם הפלאפון שלו. אני חשבתי לעצמי שזה בחור יפה וזה קטע שרוסים הם משמעותית יותר יפים מכל עם אחר. 

לא הספקתי לשבת על הנדנדה חמש דקות והבחור היפה עבר לידי והמשיך ללכת… אחרי כמה שניות חזר נעמד ליד הנדנדות ושאל אותי אם הכל בסדר איתי. אני הייתי מופתעת ועניתי שהכל סבבה. ואז נזכרתי שכשאנשים שואלים את זה כי משהו לא טוב איתם, אז אמרתי לו בפירוש שאני מבינה שאם הוא שואל אותי לשלומי אז המצב שלו חרבאנה. הוא צחק ואמר שיש לו את היום הכי גרוע בעולם והוא חושב להתאבד. אבל אם זה משהו שאני לא רוצה לשמוע עליו אז הוא מבין והוא ילך. 

אני אמרתי שאין לי בעיה לשמוע, אז הוא שמח ואמר שאבוא לשבת לידו על הספסל. קצת התבאסתי על זה שהוא לא חשב לשבת לידי אלא הניח שאני צריכה לבוא אליו. אבל הוא צדק. ירדתי מהנדנדה והלכתי עד עליו יחפה כי הנעליים שלי הפריעו לי להתנדנד והשלכתי אותן הצידה עוד לפני כן. ישבנו איזה שעה וחצי ודיברנו. היה יחסית קליל. הצלחתי למנוע ממנו לטבוע ולהטביע אותי ביגון שלו. צחקנו די הרבה. השמענו אחד לשני שירים. אני ניסיתי להסביר את כל הדרכים בהן אני מתמודדת עם הדיכאון שלי והוא בתורו הסביר לי למה כל אחת מהדרכים לא תעבוד בשבילו. אז לא התעקשתי. סתם סיפרתי את הדברים כאנקדוטות ולא כעצה. סיפרתי שבדיכאון קשה שהיה לי, הלכתי לעבוד עם ילדים בחינוך מיוחד וזה הציל אותי כי נתתי להם את כל האהבה שרציתי לקבל והם הכפילו לי אותה. רק שביום הראשון בעבודה מצאתי את עצמי הולכת מכות עם ילד בן 15. צחקנו. הוא לא הבין מזה שום דבר חוץ מזה שבחינוך מיוחד אפשר להרביץ לילדים. הייתי צריכה להסביר שזה לא בדיוק היה המצב. 

בגדול זו הייתה הצלחה מסחררת כי נפרדנו כאשר הוא נראה מעודד ביותר ואני לא סחוטה רגשית בכלל. רק נשארה השאלה למה הייתי צריכה את זה? אם הוא היה אומר לי:

״וואלה זה נשמע ממש רעיון טוב, אני חושב שאנסה את זה.״ 

על אחד הפתרונות שלי לדיכאון, אז הייתה לי תחושה שיש לי ערך. אבל לא. הוא סתם ניגב עלי את הדמעות שלו ואני נתתי לו. למה זה טוב? לנשים חמלניות לספוג דמעות של בחור, זה זהב טהור. אבל אני כרגע מסתפקת בתחושה שזרקתי שקל לפחית של הומלס נרקומן וזה לא עלה לי הרבה לעשות קצת טוב. 

אולי הדפקה שלי היא שאני לא מסתפקת בלהיות בעלת ערך על זה שאני קיימת ומתעקשת לקבל הערכה דווקא על דברים שהיו לי קשים להשגה? דברים שמייחדים אותי. כי להקשיב כל אחד יכול. מה הערך של זה? אבל לתת פתרון לבעיה קשה זה כבר באמת מעלה ערך של אדם. ואני רוצה ערך. אני רוצה כבוד ולדעת שאני חסרת תחליף. וכשבן דודה שלי בכלל לא מרגיש צורך להגיד לי מילה כשהוא רואה אותי, ברור לי שאין לי את הערך הזה. אני כישלון. זה לא נעים.