לא ממש נוח לשבת בשולחן הנמוך באזור המאכלניות של קניון עזריאלי. כלומר זה נוח ממש לשבת וזה למה התיישבתי אבל זה לא נוח לכתוב. כל עוד ישבתי וחשבתי היה ממש אחלה. חוץ מהתינוק הצורח. אבל עכשיו ששמתי את המקלדת, הבנתי שהשולחן גבוה מדי יחסית לספה והידיים שלי בזווית לא טובה להקלדה. כמעט והלכתי שוב לקפה בקפלן עם שולחן הבר המופלא אבל נזכרתי ששילמתי מלא על קפה ומאפה והיום חם בחוץ ופה אין הרבה אנשים כי יש טילים אז התפתיתי להישאר במזגן. במקום 33 ש״ח שילמתי 28 ש״ח. מי יודע כמה משתלם זה בעצם… מי יודע משהו על משהו בכלל. כל מי שמנסה לעשות טוב אולי בסוף רק מרחיק אותנו מאותו הטוב.

אולי אם לתת פעם אחת לרוע לנצח אנשים יגמלו ממנו באופן טבעי וזה יגבה הרבה פחות קורבנות. פשוט נעביר את השלטון של כל המדינות בעולם למי שהכי מניאק. ככה שלא תהייה לו סיבה להילחם באף אחד. ואם נמצא מניאק ראשי שיותר מניאק מכל שאר המניאקים, אז ניתן לו לשלוט בכל כדור הארץ. ויהיה שלום. תוך כמה חודשים מסתיימות כל המלחמות בעולם וזהו. שלוות עולמים. הבעיה כנראה תהיה זה שאנשים עוד לא נגמלו מלריב אז הם לא מוכנים להעביר את השלטון למישהו שלא ייתן להם לריב יותר. למעשה אנשים נלחמים על החופש להילחם. 

שוב אני מתפעלת מכמה שאנשים צעירים הם יפים. זה משהו לא מהעולם הזה. גם המכוערים שבהם. פשוט הציפייה הזו שיש בהם לעתיד היא הדבר הכי יפה בעולם. אפילו הילד הכי מחוצ׳קן ומדוכא, נראה כמו ניצן ציפייה וסקרנות שעומד לפרוח. הם קורנים אנרגיה. קצת כמו שסבתא שלי נראתה אתמול כשהיא ניצחה אותי בטאקי. היו לה 4 קלפים של  3+ והיא כיסחה לי את הצורה. נראה לי לא ראיתי אותה כל כך מתלהבת מאז שהיא הקריאה לי יבגני אונגין כשהייתי ילדה. 

מה נעשה בלי מלחמות… כמה מלחמות יש לצעירים האלו… כל הקיום שלהם כרגע הוא מאבק. זה למה יש אחוז משמעותי שלא שורד. אנשים שלא רואים שום דרך בה הם יכולים לנצח בכלום. והם מחליטים לנצח את הדבר היחיד שיש להם שליטה עליו, החיים. זו הכל אובססיה לשליטה. 

בן דודה שלי הבוקר זרק לי הערה משעשעת. שאלתי אותו איפה הוא היה רוצה לחיות בעולם והוא ענה לי שבסנקט פטרבורג. אמרתי שזה יפה שהוא עד כדי כך אוהב את המקום בו נולד, אמרתי כדי לנסות לעודד, שאולי דברים עוד ישתנו והוא יוכל לחזור. הוא אמר שזה מה שחשבו האנשים שברחו מרוסיה אחרי המהפכה הקומוניסטית של לנין ב 1917. מסתבר שאז ברחו מרוסיה כ 4 מיליון איש. והם כולם חשבו שקומוניזם זו סתם אפיזודה חולפת והם תכף יחזרו למולדת. הם מתו בגלות והקומוניזם שרד עד 1991. מצד שני ההורים שלי ב 1990 עזבו את בריה״מ הקומוניסטית מתוך אמונה שלעולם לא יזכו יותר לראות את עיר מולדתם ובני המשפחה שלהם והנה תוך שנה נפלה בריה״מ ונפתחו כל השערים וסבתא באה לבקר בפרדס חנה. אז שום דבר לא ידוע. 

שונאת את זה. אי אפשר לעשות תוכניות לכלום. הכל גחמות ואין טעם בכלל לנסות. מה בכלל ההבדל בין האזרח הטמבל שכל חייו רק אוכל ומשריץ ילדים לבין כל אלו שחושבים שהם שולטים בעולם עם כל הכסף והמניפולציות הפוליטיות שלהם? לא אלו ולא אלו קובעים כלום. העולם משתנה בהתאם לאיזו תוכנית על חלל שנמצאת מחוץ להישג יד של כולנו. רק אנשים לגמרי חסרי אופי זוכים להצצה לעתיד ופתאום האישה שאפילו לקרוא לא יודעת, צועקת על הבעל שלא יחנה את האוטו בחנייה הזו, כי ככה! בסוף מסתבר שבחנייה ההיא נפל אחר כך עץ והאוטו ניצל בזכות זה שלבעל לא היה כוח להתווכח עם אישה היסטרית. 

אבל ההצצות האלו הן כל כך לא סדירות ולא רציונליות שאין שום אפשרות להשתמש בהן לחזות שום דבר בצורה מובנת. ורובנו בכלל לא רוצים להיות לוח ריק מתוכן שהשקפים מהעתיד יכולים למלא אותו. אנחנו אוהבים להיות אנחנו ולנסות לתמרן את העתיד שלנו על ידי פעולות בעלות כוונה והשקעה. 

איזו תמימות… הצעירים הם הכי בעלי כוונה. הם עדיין לא הבינו שאין להם שליטה על כלום. ככל שאדם מקבל יותר את זה שאין לו שליטה על חייו ככה הוא מתרחק מהם. החיים הם אשליה של שליטה וברגע שאתה מתפכח מאשליות אתה מת. 

החיילות במדי חיל האוויר מולי אוכלות צ’יפס והמבורגר. חמודות כאלו. עור כמו מרוטש בפוטושופ. נעליים צבאיות גבוהות כמו של לוחמים כי זה באופנה עכשיו. לי אסור היה… 🙁  הן בטוח מדברות על משהו מלא אשליות כי יש להן מבט מאוד רציני. אבל רציני מצחיק כמו תינוק שעושה קקי. לידן שולחן של 4 נשים כבר בסביבות ה 30. הן יותר רציניות בטח יש להן כבר אשליות של בעל וילדים. ביניהן עברו שני ילדים בני 12. אחד גדול ושמן עם שיער שחור והשני רוסי ענוג על גבול הלבקן יפה כמו ילדה רק עם שיער קצוץ. הגדול הלך בביטחון קדימה והקטן הלבנבן השתרך אחריו מתמרמר על משהו קצת כמו שילד נראה כשהוא מבקש מאמא לקנות לו צעצוע. עוד חיילים במדים ירוקים עומדים בתור להמבורגרים. חיילת שנראית כמו נועה קילר כי בערך 60% מהבחורות בישראל נראות ככה, וחייל עם תיק בגודל שלו עצמו וכיפה על הראש מנסה לשמור על שיווי משקל כשהוא נשען על הדלפק להזמין. 

בדלפק ליד עובדים שני בחורים דתיים. כיפות שחורות וזקן ונראים ממש נהנים מהחיים. בטח סולקו/ברחו מישיבה כלשהי כמו בן הזוג שהיה לאח שלי. הוא אבל חזר לישיבה והם נפרדו. פשוט כנראה שלהיות הומו במסווה של לומד תורה פחות נורא מאשר לעבוד בסופר בתור אורז מצרכים ואופציות אחרות לא ממש היו לו. הוא כנראה לא ידע שהוא יכול לעבוד בדוכן של הבאגטים בעזריאלי. 

לא משנה כמה דיכוי אתה תחווה מהחברה בה אתה חיי זה עדיין פחות נורא מאשר לחיות מחוץ לחברה לחלוטין. ולא, החיים האזרחים של תל-אביבים זה לא חברה. למעשה זו האשליה הכי גדולה בארץ. הם חושבים שיש להם חופש ובפועל כל מה שיש להם זה את החופש לתרום את נפשם זמנם וכספם לאנשים שהם רואים בטלוויזיה. הם לא מרכיבים קהילה עצמאית ואין להם שום היררכיה שבה הם יכולים לטפס במהלך החיים. אין להם בכלל שום אפשרויות קידום. והשנים בהן הם עוד לא נשואים הן השנים הכי טובות שלהם כי אחרי זה הסטטוס החברתי שלהם נחלש. וכשהילדים שלהם יגיעו לחטיבת הביניים הם עצמם כבר יהיו לשעבר אחד גדול. לא מפתיע שחילונים לא ששים להקים משפחה. 

לעומת זאת בן הזוג לשעבר של אחי יתחתן בלית ברירה עם איזו אחת חסרת ייחוד והיא תבשל לו איזה 8 ילדים שהוא יהיה צריך להתאמץ מאוד להכניס לתוכה. הילדים האלו יעשו עוד ילדים ובגיל 60 כבר יהיה שבט שלם שיקרא לו ״רבי״. 

אבל זו גם אשליה. כי הסטטוס של ״הרבי״ לא מבוסס על ידע או יכולת שנרכשה בעמל רב. הסטטוס הזה נבנה על גבי זה שנמנע מהצעירים להיחשף לידע ולפתח יכולות עצמאיות. הכוח של ״הרבי״ מגיע מהחלשה של הצעיר ממנו. והסדר הזה יוצר שאיפה להתקדמות בהיררכיה על ידי הולדת עוד ילדים. 

במשפחה החילונית לעומת זאת, הילד וחצי שההורים עושים, מקבל את כל הכלים ואת כל התמיכה לפרוץ קדימה כמה שהוא יכול, אפילו על חשבון הוריו. הם רואים בו את הקידמה לאנושות כולה ולא סתם המשך תחזוקה לאגו שלהם. לכן הילד בן ה 15 שאומר לאבא ״אתה לא מבין כלום״ צודק. אבא שלו נתן לו את כל הידע שלו בלי לחסוך ובלי להסתיר ועכשיו הילד כבר התעלה עליו וממשיך בשיא הכוח קדימה. 

אז מה מזה נכון? תלוי באיזו אשליה אתה רוצה למלא את החיים שלך. בסוף כולם מתים.