(ב)

טוב אז לא שיחקתי איתם המון. לרוב התעלמתי מהם ופטפטתי עם הגננת. וגם זה ממש בלי רצף וללא סיפוק כי הסייעת התלושה והמשונה שמגיעה לשם עכשיו ניסתה להשתתף ותכלס לא נתנה לנו לפתח שום נושא כי היא לא הבינה על מה מדברים. הגננת נכנסה לגן ואמרה שהיא עייפה מותשת. אני אמרתי שרק יום ראשון, היא לא יכולה להיות מותשת עכשיו. היא אמרה שאחרי הסופ״ש היא עוד יותר עייפה כי הם מבלים את השבת אצל ההורים וזה מתיש, לנסוע ולחזור וכל המעברים עם הילדים הקטנים. אז בראשון תמיד יש לה כאב ראש. ואז היא הוסיפה איזו אמירה שאני לא ממש זוכרת בסגנון ״ככה זה עכשיו וצריך להתרגל כי היו עוד ילדים…״ בינתיים יש לה שניים. פיצים. אני אמרתי לה שיש לי מה להגיד לה בנושא. ובאמת היה. 

עוד שבוע שעבר לפני שהגעתי לגן שלה חשבתי לדבר איתה על זה שלעבוד בשתי עבודות בזמן שאת מגדלת שני תינוקות ובקושי נושמת יעלה לה בבריאות או ברווחה של המשפחה שלה. יש נשים שיכולות לעשות את זה אבל היא לא אחת מהן. לא כי היא לא טובה אלא כי היא יותר מידי טובה. היא יותר מידי אכפתית ומשקיעה את הנשמה שלה בעבודה ואי אפשר לרוץ ספרינט למרחקים. היא תצטרך לעשות התאמות כלשהן כדי לא להיפגע. וידעתי כמה זה יהיה קשה לנסח כי ההתאמה היחידה שאני יכולה בכנות לחשוב עליה היא שבעלה יצא לפרנס אותה אבל זה לא בא בחשבון כי בעלה אברך ורוב היום הוא לומד תורה. שזה מצחיק בעיני מאחר ונאמר ש״ואהבת לרעך כמוך״ היא כל התורה כולה ואם זאת בעלה נותן לה לשבור את עצמה כדי שהוא יוכל להקדיש את עצמו ללמוד איך לחמול על אנשים. 

על זה הייתי אומרת ״עניי עירך קודמים״ אבל למזלי לא הגענו לשם. בזמן שהילדים היו באמצע משחק פעיל, הגננת והסייעת ישבו להן ואני באתי להצטרף אחרי שניקיתי את כל מה שהיה אפשר והסייעת שכנראה שמעה את מה שאמרתי בתחילת היום, פתאום שאלה אותי מה רציתי להגיד לה קודם. לי לא היה נעים להתחמק אז פשוט ניסיתי לתת לזה טוויסט יותר כללי ואמרתי שכשאמא שלי גידלה אותנו היא עבדה כל היום עד הערב והיא עדיין לא מצליחה להפסיק לעבוד כל כך קשה כי זה כבר הפך להרגל. אמרתי שזה עלה לה בבריאות ובעיקר לא לימד אותי איך לטפל בעצמי ומאז אני מנסה ללמוד ולא מצליחה. 

הסייעת אמרה שהיא חושבת שזה טוב שאמא שלי עדיין עובדת כי בזקנה זה חשוב לשמור על תנועה. אני כמעט דפקתי לעצמי את כף היד במצח אבל עצרתי בול בזמן ואמרתי שאם אני אקרא לאמא שלי בת ה 56 זקנה, היא תעשה ממני פיתה. הגננת צחקה והסייעת לא הבינה. 

הסייעת עוד רגע בר מינן מול עיני ואני לא יודעת איך להבין את ההתנהלות איתה. היא נראית בעיקר ממש ממש חולה. לא כל כך זקנה כמו שפשוט מתפרקת. הגוף שלה נראה מתפרק, חסרות לה שיניים ויש לה פצעים פתוחים בפנים. כל זה שטויות אבל היא פשוט לא יודעת לנקות. היא מורחת את הלכלוך על השולחנות עם הרבה מים וכך גם על הרצפה, כשהיא החליטה לנקות את השיש היא שפכה מים על כולו וגרפה את המים רק מחצי ממנו והרגיש לי שהדבר היחיד שהיא עשתה כל היום שלא אילץ אותי לעבור ולעשות מחדש, היה להוציא את הזבל וגם בזה היא אמרה שעזרו לה. עכשיו, אין לי באמת בעיה איתה. היא עושה את מה שהיא יכולה ובאמת קצת מפחיד שזה המקסימום של אדם כי כנראה זה באמת מעיד על הסוף אבל זה מרתיח אותי שזה ה״חומר האנושי״ שמביאים לעבוד עם ילדים ולעזור לסייעת הקבועה שם שאיימה לעזוב אחרי שורה של סייעות פח שפשוט לא עשו כלום. 

כשישבתי עם הרכזות אז בשיחת הנצח ביום השביתה, ניסיתי להסביר בדיוק את זה, שמשהו צריך לקרות אחרת כי המצב לא טוב. הרכזת הביקורתית אמרה שה״חומר האנושי״ הוא פח והרכזת האופטימית אמרה שהיא דווקא רואה את כולן באור חיובי וחושבת שהגננות צריכות לתאם ציפיות יותר ולהנחות את הצוות. אני אמרתי את דעתי מניסיון של כמעט מאה גנים ויותר ממאה נשות צוות, וניסיתי להסביר שלגננות אין טיפה של אנרגיה להשקיע בחינוך סייעות ומבחינתן מה שמביאים להן זה מה יש והכשרה זו עבודה של ההנהלה. ולגנים בהם יש שתי סייעות, שתיהן כל כך מפחדות מקונפליקטים שהן בחיים לא יגידו אחת לשנייה שמשהו לא תקין אחרת החיים תחת קורת גג אחת יהפכו לגיהינום. הרכזת הביקורתית התחילה להבין אבל האופטימית עד סוף השיחה לא הצליחה להפנים כל כך איך זה יכול להיות. 

העניין העיקרי אצלה הוא שהיא חושבת שכולם כמוה ולכן לא מצליחה לקבל את זה שגננות אחרות לא מסוגלות לעשות את מה שהיא עושה. קצת כמוני… בכל מקרה היום הסתכלתי על ״החומר האנושי״ והייתי קצת עצבנית. ניסיתי בכל זאת לשמור על צלם אנוש כי זו לא אשמתה. אבל לשוחח עם הגננת בקושי יצא לנו. גם בכל זאת, היו שם גם כל מיני ילדים שהיה צריך להעמיד פנים שאנחנו מקשיבות כשהן מספרים לנו שלסבתא יש ארון וגם אצל אבא יש ארון ושיש חתולים בדרך מהגן הביתה וגם יש חתולים ג׳ינג׳ים אבל זה לא אצל סבתא. אצל סבתא יש כלב. מה שכן יצא לנו זה להגיע לקצה חוט של שיחה מרתקת כשהיא סיפרה על תוכנית טלוויזיה שראתה על משפחות שונות בישראל ושהיא ראתה שלרוסים אין הפגנת אהבה. 

אני אמרתי לה שזה לא ממש אצל רוסים אלא אצל רוסים יהודים. היא לא הבינה מה ההבדל ואני ניסיתי להסביר שליהודים באירופה היו חיים די קשים וזה השפיע על החיבה שהם נותנים לילדים שלהם ואצל רוסים רוסים, המצב ממש לא ככה והם ממש חמים ומחבקים. היא אמרה שבאמת היא פעם פגשה מישהי שהיא קראה לה רוסיה והיא ממש נעלבה כי היא טענה שהיא לא רוסיה אלא אשכנזיה. ואני הסברתי שזה הגיוני כי הלאום היהודי ברוסיה היה שונה מהזהות הלאומית הרוסית. ומשם תוך שלושה משפטים הגענו ל:

״מה זאת אומרת לאום יהודי? אין דבר כזה לאום יהודי. יש לאום ישראלי ויהדות זו דת.״ 

אני הפעלתי פרוטוקול ״נשימה איטית, רפיון שרירים ובהייה לשום מקום״ כדי להוריד לעצמי את הדופק ועניתי:

״אני למשל לא יהודייה לפי הדת כי אמא שלי לא יהודייה לפי ההלכה.״

ואז היא שאלה אותי אם אבא שלי יהודי ואמרתי לה שכן לפי הלאום אבל הוא בכלל לא דתי. בהתחלה זה הרגיש שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות אבל הסתבר שזה דווקא מסתדר לה ולקח לה זמן להבין מה המשמעות של לאום מבחינתי. ואז היא שאלה מה הקשר שלי לדת ואני עמדתי לתת איזו תשובה מפוצצת על רוחניות בלי המצוות שמשותף לי לאבא שלי ולאמא שלי אבל אז ההורים של הילדים בגן התחילו להגיע לאסוף את הילדים שלהם ואני רצתי לנקות את השירותים כי בכל הדיונים האלו שכחתי שצריך. 

עכשיו, זה הכל טוב ויפה אבל מה שהיה הכי מעניין זה כל מה שלא הספקתי לומר. כלומר כל מה שאמרתי לעצמי אחר כך בראש בזמן שאני הולכת חזרה לאברהם דרך שדרות רוטשילד. 

אני אדם רוחני. זו עובדה. ובזה אני כנראה תמיד אהיה במיעוט גם אם אבלה את החיים במנזר. רוב האנשים לא נולדו עם הגישה הזו וזה כנראה איזה חיבור במוח שמשוחרר מדי וגורם לאנשים לזהות מקריות בכל מקום ולשמוע קולות. 

הרכזת האופטימית בשיחה הנצחית, דיברה על החיבור שיש לי עם הגננת הדתייה בלא מעט קנאה שהיא כבר לא הצליחה להסוות. היא אמרה שהיא חשבה שבכלל לא נסתדר. אני הופתעתי ואמרתי שזה ממש קשה כי הרי אני מסתדרת עם כולן. הרכזת הביקורתית חייכה והזכירה לי את הגננת שאיתה סירבתי לעבוד ואני תיקנתי את עצמי ואמרתי שכמעט עם כולן. ואז הסתבר שהיא עצמה לא מסתדרת איתה. היא הצליחה לריב איתה ואני ממש לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות. אם כל ה״חומר האנושי״ הקלוקל שיש לה בצוותים, היא מצליחה לריב דווקא עם הגננת שמצליחה לאלף את הגן הכי בעייתי שחמש גננות קודמות ברחו ממנו? איך? 

אז היא העבירה נושא וסיפרה איך שהיא הצליחה לגרום לי להיפתח כלפיה. ושבהתחלה לא היינו כאלו קרובות. אני שוב הופתעתי ואמרתי שלי אין מרחק ביני לבין אנשים ושאני מראש קרובה לאנשים. ואז היא אמרה שהיא לא. שלוקח זמן עד שהיא נותנת לאנשים להתקרב. אני תהיתי, האם זה משהו שאדם רוחני היה יכול לומר? האם אדם רוחני בכלל יכול לחשוב על זה שכולם מסוכנים עד שיוכח אחרת? אני חושבת שאם כל הקירבה שיש לי לרכזת האופטימית ויש לא מעט, יש משהו בסיסי שונה. 

אתמול שוב הייתה הפגנה. אחרי שבוע הפוגה עקב גשם של טילים מעזה, 100,000 איש חזרו לקפלן. הפעם היה ממש איכותי. כל כך איכותי שכמעט ונשברתי. בנאומים הראשונים הסבירו שלקול של העם יש השפעה והנה הצלחנו לבלום את החקיקה ועכשיו צריך לא להיות שאננים כי זה מה שיאפשר לחוקים האלו לעבור בעתיד וככה נפלו מדינות כמו הונגריה ופולין. וזה היה מעורר השראה. אחר כך דיברו על זה שהביזה של הקופה הציבורית כבר לא לגיטימית ושהסטטוס קוו הופר ושדברים מעכשיו הולכים להשתנות. ואני שוב חשבתי שזה ממש הדבר הנכון לומר. יש לציין שאת ההפגנה ראיתי דרך עיניים של בחור ישיבות צעיר שבדמיוני מגיע לסיור בתל אביב בשבת ברגל מבני ברק כדי לראות במו עיניו מה זה מדינת תל אביב הבזויה הזו שכולם מפחדים ממנה. בהתחלה דרך העיניים האלו ראיתי את הילדים והמשפחות והופתעתי מנשים שמחבקות גברים ברחוב שהן בבירור לא נשואות להם ושזה לא מרגיש בכלל מגונה אלא חביב. כמובן הזדעזעתי מכל הרגליים החשופות של הנערות והנשים והלכתי לתוך ההמון ועליתי לגשר כדי לראות כמה אנשים בכלל יש. היו הרבה. ואז ירדתי למטה חזרה לרחוב ומצאתי ספסל ריק  בלב ההפגנה בצורה לא סבירה לחלוטין, והתיישבתי עליו. חייכתי כי על השלט ממול היה פרסום ישן של: 

״פרגן לשכן במשלוח מנות לפורים״

וזה גרם לי להרגיש קצת יותר בבית וקצת פחות בחו״ל אבל אז הבנתי שזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. חוץ מזה לא היה זכר ליהדות בכל האנשים האלו ובכל הנאומים ששמעתי. באותה מידה הייתי יכולה להיות בהפגנה בפולין. וזה העציב אותי מאוד. כל האנשים האלו אולי לא כאלו נוראים אבל הם ממש לא קשורים עלי. ואז הגיע הנאום הנורא.

הנואם היה מאוד בקיא בחומר ודקלם את שמות הרבנים שמכוונים את מנהיגי הקואליציה והסביר שהם אלו שאחראים לרצח רבין ושהרבנים מלמדים את הציבור שלהם שהחילונים הם חמור עבודה מלשון ״חומר״ ושהתפקיד ההיסטורי שלהם הוא לבנות את הארץ ושברגע שיסיימו, החרדים ירשו את הארץ ויבססו פה מדינת הלכה. בשלב הזה כבר לא יהיה צורך בחמור והוא יסולק. 

הנואם הסביר שהרבנים עשו טעות. הם נחפזו וניסו לסלק את החמור מהר מידי והוא עלה על הכוונה והתמרד. הוא כינה את הרבנים רודפי ממון וכוח, רוצחים שודדים ורודי עבדים שבינם ליהדות אין חצי דבר. וקרא לציבור החילוני להתקומם ולהראות להם שזו המדינה שלנו. אנחנו בנינו אותה ואנחנו בעל הבית. זו לא מדינת הלכה ולעולם לא תהייה. זו מדינה דמוקרטית ושאם הם רוצים לחיות בה זה יהיה לפי התנאים שלנו. הם קינחו את הנאום הזה בשיר: 

״משיח לא בא! משיח גם לא מטלפן״ (שלום חנוך)

ובחור הישיבה הדמיוני שלי נחרד. המדינה שלו בשבי של הכופרים המטורפים צמאי הדם האלו שמתפללים לאי בואו של המשיח, ששואפים להכחיד את היהדות ולהגלות את הרבנים ואת הציבור המאמין ולהפוך את ארץ הקודשה לשלוחה של ארה״ב חסרת אופי ובאותו רגע בדיוק עבר אדם מבוגר עם דגל ישראל משולב בדגל אמריקה ואם לפני כן הייתי רואה דרך עיניים רכות, אדם מבוגר מפגין למען המולדת, באותו רגע ראיתי בוגד. אדם שרוצה למסור את כל מה שיקר לי למרבה במחיר. 

הבחור ישיבות ברח לי מהתודעה באימה ממה שראה אחרי שנגלתה בפניו האמת בעודו נוזף בעצמו שכמעט והתפתה לחזיון תעתועים של הצחוק ילדים עם דגלי המדינה בעת שהם כולם מחונכים להחריב ולהכחיד את היהדות מהארץ. שמעתי אותו מרחוק נשבע להילחם בכל כוחו בכובש הציוני עד יום מותו. נשארתי לשבת על הספסל לבד. כל כך לבד לא הייתי כבר הרבה זמן. שוב הרגשתי מובסת. אין לי באמת מה לנסות לקרב אף אחד לשום מקום כי כל מאמץ שאעשה יהיה רק למראית עין ויסווה את האמת המרה שנקודת המוצא של שני הצדדים הפוכה והם אינם מסוגלים להתקיים זה לצד זה בשלום. 

הקיום המשותף היחיד שאפשרי הוא תחת האמונה שזה זמני ושעוד רגע הצד השני יעלם ולכן קיומו נסבל ואפשר אפילו לחייך עליו ברחוב בידיעה שהוא בכלל לא רלוונטי. כמו שאני יכולה לחייך לבחורות בחדר שלי כי אין להן באמת שום חשיבות. כמו שאני יכולה להסתדר עם כל סייעת כי היא לא רלוונטית. היא סתם זמנית. באותו רגע על הספסל שנאתי את כולם. את שני הצדדים באופן שווה. כל מה שאמר הנואם היה נכון ומדויק. וכל מה שהרגיש הבחור ישיבות בתודעה שלי היה מדויק. ואין איך לגשר על הפער הזה. כדי שהאחד יחייה וישגשג השני צריך להיכחד. 

עישנתי את הסיגריה ה-לפני אחרונה שלי מהקופסא שקניתי כדי להתמודד עם הסופ״ש הזה לא לבד, וקמתי להתחיל את הליכת התבוסה שלי חזרה למובלעת התיירים שאני מסתתרת בה. התחלתי ללכת בכיוון הצומת חזרה ואז ממש לא התחשק לי ללכת בצד הזה של הכביש והחלטתי לעבור לצד השני, אז הייתי צריכה לחזור לנקודה בה היה חיבור בין שני צידי הכביש ללא הפרדה של הבטונדות. מעבר לחיבור דרכו הייתי צריכה לעבור ראיתי התקבצות של אנשים. ההמון שעמד בנקודה הזו בזמן הנאום העיקרי, כבר התפזר ורק היה זרם בלתי פוסק של אנשים שעוברים את החלק הזה של הכביש בדרך לצפון תל אביב ורמת גן. אבל תקועה בתוך כל זרם האנשים הזה הייתה התגודדות. זה עניין אותי כי חשבתי מה כבר יכול לעניין אנשים שעמדו על הרגליים כמה שעות בערב של שבת חוץ מלחזור הביתה מהר, לנוח ולהתכונן לתחילת שבוע העבודה מחר. 

התקרבתי ושמעתי שירה:

״והעיקר והעיקר, לא לפחד. לא לפחד כלל…״

הם לא היו מאה אלף הם היו אולי 150 איש. אבל הם שרו. גם מבוגרים וגם נוער. המפגינים לא שרו אף שיר אחר כל ההפגנה הזו. תל אביבים לא שרים אפילו את התקווה. אבל הם עמדו שם מחבקים אחד את השנייה, מתנדנדים מצד לצד ושרים. פה כמו אחרון התיירים הוצאתי את המצלמה ועשיתי סרטון של זה אולי בעיקר לעצמי כדי להאמין שזה באמת קרה. ראיתי שלטים שחור לבן עם חומה שבורה באמצע וכיתוב ״דתיים ציונים למען הדמוקרטיה״ בלב ההתאספות עמד גבר ג׳ינג׳י בסביבות גיל ה 40 והסביר שהם באו הכי מהר שיכלו. אחרי שיצאה השבת. הוא המשיך ועשה הבדלה של שבת והקהל הצטרף גם לזה אחר כך שר מלא שירים ישראלים יהודיים ואפילו ״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״ עמדתי שם הרבה זמן והקשבתי. הייתי צריכה לקעקע את התופעה הזו בתוכי וסירבתי לתת לה לדעוך. 

היום אחרי התשובה הדמיונית שנתתי לשאלה של הגננת ״מה הקשר שלך ליהדות״, הבנתי שמה שראיתי באיש ההוא היה רוחניות. הוא לא היה סתם דתי. הוא היה אדם מאמין באמת ובתמים, בדיוק כמוני. רק שאני לבד ופחדנית והוא איש קהילה שיכול להרים קבוצה של כמה חברים מהבתים שלהם בצאת שבת ולהגיע עם ציוד הגברה לדרך נמיר בשביל לעמוד חשוף בסוף אירוע אקסטזת זעם המוני ולשיר ״אנשים טובים באמצע הדרך״. 

הוא כמוני. הוא לא חיי במציאות. הוא חיי באשליות. אבל כל המנהיגים חיים באשליות. זה למה הם מנהיגים. הם תמיד מובילים את האנשים שלהם למקום בו הם עוד לא היו. בשביל להישאר במקום לא צריך מנהיג. ובשביל להנהיג צריך לראות בעיני רוחך את מה שעוד לא קיים במציאות. 

אולי כן אתלה ברחבי בני ברק את הטקסט שכתבתי כל הבוקר של אתמול על מי הם התל אביבים…ואחתום ״בברכת ואהבת לרעך כמוך״ אולי… ואולי אמצא דרך אחרת, כי האיש אתמול לא באמת האמין שהוא לבדו יצליח לשנות משהו בזה שישיר כמה דקות בסוף הפגנה של השמאל. הוא כנראה האמין שהאמונה שלו תשנה. משהו במבט שלו שהיה גם נואש גם מטורף וגם כאילו הוא ילד קטן שיש לו יומולדת. ככה אני מרגישה כשאני מזיזה דברים בעזרת הכוונה. הוא נסע לשיר בהפגנה לא בשביל לחזק את האנשים אלא בשביל לחזק את עצמו. כמו שאמרה לי האישה הטובה והחכמה שפגשתי באמצע הדרך, אני חוזרת על מה שאני רוצה שהילדים יעשו לא בשביל לשכנע אותם אלא בשביל לחזק את האמונה של עצמי וכשהיא חזקה מספיק הם מצייתים. 

אולי זה למה לא היו סביבו יותר מ 150 איש. הוא עוד לא מאמין לעצמו מספיק והם מרגישים את ההתנדנדות. אם הוא היה מאמין בעצמו הוא לא היה בכלל צריך הגברה. הוא היה יכול להגיע לקפלן לבד עם חיוך ולעורר את השירה בצורה ספונטנית ואז היו סביבו אלף איש. ואולי אני בכלל לא צריכה לכתוב טקסטים של שכנוע וקירוב לבבות בבני ברק אולי אני צריכה פשוט לנסוע לשם לקנות לסבתא שלי סוכר גולמי כמו זה שהיא חלמה עליו בזמן המצור בלנינגרד בתור ילדה קטנה. רק בבני ברק הם מוכרים כזה. ושם יהיה מה שיהיה. הטקסטים שלי הם בשבילי. הם נועדו למרכז אותי ולהבהיר לי מה אני מאמינה בו. כמו בכל מבחן יש להבין את החומר לעומק, לשנן בעל פה ואז לנקות את הראש אחרת לא מצליחים לנסח תשובה טובה ברגע האמת. 

בחדר אוכל של אברהם התחילו להתאמן על נגינה לקראת ההופעה של להקה מקומית. כרגיל זה אוונגרד, הזייתי ולא הרמוני. יש בעולם הזה עדיין ״להקות מקומיות״ שנשמעות כמו מוזיקה ולא בית רדוף רוחות? 

אני יורדת לקנות עגבניות.