שמתי שעון מעורר להתקשר לחברת הביטוח שלי ולבית הספר לקולנוע שמציע לימודי קולנוע מעשיים בשנה. אתמול היה לי תירוץ שלא ישנתי אז זה לא יום טוב לשיחות כאלו. היום יש לי הבנה שתירוצים זה רק תירוצים ופשוט אין לי טיפה של חשק לעשות את המאמץ הקטנטן ביותר למען העתיד שלי. אני פשוט לא רואה אחד כזה. זה מרגיש כמו לקנות שמלת חתונה בגיל 95 כי אולי יום יבוא ואצטרך. 

אתמול החברה החמודים בקבלה של אברהם קיבלנו ממני מתנה. ככה זה. אנשים עניים תמיד מחלקים מתנות. זה בנוסף לשוקולדים שקניתי להם פעם קודמת שהם עשו סלטות באוויר להשיג לי את החדר שאני הכי אוהבת. אתמול זו הייתה מתנה אפילו יותר ספונטנית. אתמול בערב אחרי שסיימתי לשתות את הבירה לף בלונד שלי שסוף סוף העזתי להוציא מאריזת השישייה באמפמ הקרוב כי ראיתי שמישהו כבר הוציא אחת אז זה כבר לגיטימי להמשיך, הגעתי למיחם הענקי במטבח למזוג לעצמי מים חמים על אבקת ג'ינג'ר שאני מאמינה שמגנה עלי מסרטן ריאות, ובמקום למזוג לתוך הכוס מזגתי ממש מעט על האצבע ומתוך פחד שכוס הזכוכית תיפול לי מהיד בגלל הכאב, תפסתי אותה ביד השנייה בצורה מגושמת ואת התוכן שלה שפכתי על היד הראשונה. לפחות זה מה שאני חושבת שקרה. תכלס אם לומר את האמת אני ממש לא יכולה להסביר איך הגעתי למצב בו יש לי כוויות בשתי הידיים מברז אחד קטן שחייבים להמשיך ללחוץ עליו כדי שיזרים מים. אבל זה היה המצב. 

הבחור צוות שסידר את הכלים ניסה לעזור לי כשביקשתי שמן ובדק בארונות אבל כשלא מצא כלום פשוט חזר להמשיך לסדר את הכלים בחוסר נחת. אני עמדתי שם איזה כמה שניות בזמן שדמעות מציפות לי את העיניים וחשבתי ממש ממש מהר. אחרי זה ניגשתי למקרר, במהירות פתחתי את הדלת ושלפתי משם את השקית אוכל שלי ומתוכה את הפחית הפתוחה של הזיתים השחורים תסוס. לקחתי איזה חמישה זיתים וניגשתי לכיור להתחיל למעוך אותם ולמרוח את השמן שלהם על הידיים. תמיד תהיתי עד כמה המים במיחם הזה באמת חמים… הם חמים. השמן של הזיתים עזר והדמעות הפסיקו. 

השארתי את השקית והזיתים על הדלפק ואת התיק שלי על שולחן האוכל וירדתי לקבלה. לא היה להם שום דבר לתת לי למרוח על עצמי אבל הבחור הזכיר לי שיש סופר פארם קרוב. בהתחלה התבאסתי כי ידעתי שזה יקר לקנות עכשיו מיכל שלם של קרם נגד כוויות ועליתי קומה למעלה במדרגות במחשבה שאולי השמן הספיק אבל לא הספקתי להגיע לסוף המדרגות של קומת הלובי לפני שהמוח שלי הסביר לי שאני מפגרת ולא על זה חוסכים. ירדתי חזרה ויצאתי לרחוב באחת עשרה בלילה בהליכה מהירה אבל רגועה כדי לא להידרס או להילחץ (לחץ מחמיר כאב) הלכתי לי לסופר פארם. שם עברתי במעברים בסריקה מהירה על המדפים שיכולים להיות רלוונטיים ולא ראיתי את מה שצריך אז לקחתי מספר לבית המרקחת. היו אנשים לפני בתור ואני עשיתי עוד סיבוב במדפים לראות שלא פספסתי ואז הבנתי שזה שיש שם אנשים זה ממש לא משנה כי אני עכשיו ניגשת לשם ואומרת שאני צריכה לעבור כי זה מקרה חירום. לא מבקשת לעבור אלא אומרת שאני עוברת ואז עוברת. הגעתי עד לקופה וראית על הסטנד מתחת לדלפק את הקרם Nכויה שכבר הציל לי את החיים אחרי שהנחתי את היד שלי על טוסטר תעשייתי דלוק. את הקרם מרחתי על עצמי עוד לפני שהגעתי לקופה לשלם והבחורה שהעבירה את הקוד בקופה לא הבינה למה הקופסא קלה כל כך ואני פשוט הראתי לה את הידיים שלי שהיו מכוסות בשכבה עבה של קרם והיא איחלה לי החלמה מהירה. 

זה ממש כיף להיות במצב קיצון שמפשיט את כל הגינונים המיותרים המעיקים עלינו ביום יום. אולי זה אפילו מושך אנשים להעמיס על עצמם. כמו הבחור שמתגעגע לתקופה בה היה נרקומן לא בגלל ההיי של הסם אלא בגלל החופש שהוא הרגיש בתור חיית טרף שלא שמה על שום דבר ואף אחד במטרה להשיג סם. בטח להיות פצוע קשה זה קצת כמו להיות מאוהב. הכל תופס פרופורציות אחרות. ואולי זה אפילו חשוב לבריאות הנפשית שלנו. קצת פרספקטיבה שונה מדי פעם אבל תכלס זה לא כזה נפוץ בצורת החיים שלנו שהיא סתם לחץ כרוני אבל ללא שום סוג של קיצון מאפס רגעית. אולי זה למה אנשים כל כך מצפים למלחמות. ואנשים שעוסקים בספורט אתגרי הם לרוב ממש רגועים ושלווים. מקלחות קרות… וכל השיט הזה. או לחילופין כמויות גדולות של קפה שגם להן יש השפעה מפקסת שמבטלת כל עכבות ונימוסים. סמים זה חשוב. 

עכשיו שוב אלך לשחק עם ילדים… אבל למה..? מה המטרה? מה המשימה של היום? הידיים כבר סבבה. הקרם נתרם עוד אתמול בערב לערכת עזרה הראשונה של הקבלה באברהם. ואני שתיתי תה והיה לי טעים. 

עכשיו באברהם הוסטל כבר סיימו את ארוחת הערב שלהם חבורה של צעירים. כנראה סוג של תגלית או משהו כזה. ואני אכלתי אבקת גלוקוז בכמות נדיבה, את שאריות הריקוטה שלי ואוכמניות שקניתי שלשום בחנות של רוסים. אני מחכה שהסוכר יכנס למוח. הוא נראה לי אמור היה אלא אם כן המחסור כל כך גדול שנדרש זמן רב יותר. ליתר ביטחון אכלתי את שני הטראפלסים שנשארו לי במקרר. אני מחכה בקוצר רוח בזמן שאני רבה עם אנשים דמיוניים, מרסקת להם את הפרצוף במדרכה, קוראת להם בשמות גנאי ומעליבה אותם עד היסודות הכי רעועים שלהם ככה שהם יבינו ויפנימו שהם חלאת המין האנושי. 

למה? וואלה אין לי מושג. לא קרה כלום. הכל ממש ממש סבבה. רק שבתשע בבוקר אכלתי ארוחת בוקר ממש גדולה ואחר כך בארוחת הצהריים של הילדים לא היה מספיק אוכל לכולם אז אני לא לקחתי מנה (שזה כשלעצמו ממש מרגיז אבל לא הבעיה) ולצערי הגננת החליטה לחסוך במלון וחתכה מספיק רק לילדים ושוב לא נשאר לי ורק בארבע אכלתי שני שזיפים. לא הייתי רעבה בכלל רק יותר ויותר מותשת וכשיצאתי מהגן התיישבתי על ספסל וישבתי לי שם לפחות עשרים דקות. בסוף קמתי והלכתי לחדר כושר. בכניסה לחדר כושר יש מסך ענק שבו מראים את המדריכים השונים מעבירים חוגים ואני עמדתי שם עשר דקות ובהיתי בו. אחרי עשר דקות הסתובבתי ויצאתי מהדלת והפעולה התנהלה ללא שום התערבות מודעת מצידי. זה פשוט קרה ואני ה״חושבת״ לא הייתי מעודכנת לפני שזה קרה. פשוט לא היה לי אפילו הכוח להתנגד אז נתתי לגוף שלי לסחוף אותי החוצה. ניהלנו שיחה קצרה שבה אמרתי שחסה חייבים לקנות ובכלל זה לא הגיוני ללכת ישר להוסטל כי אין לי מה לעשות שם וחבל שיצאנו מחדר כושר כי זה זמן מעולה לעשות כושר והגוף שלי ענה לי. 

״חסה – ניצת הדובדבן – לפנות שמאלה וללכת ישר עד אחרי הצומת – להיזהר מהצומת יש מכוניות – לא להידרס״. 

והרגליים שלי התחילו את פעולת ההליכה ואני איתן. אחרי החסה הלכנו לחנות מחוץ לדרך הישירה להוסטל כי שוב התחלתי לשכנע את הגוף שלי שזה מוקדם ללכת להוסטל ושממש בא לי לקנות קעקועים נשטפים לשים על הזרוע שלי כי זה יפה ומה שעשיתי עם בן דודה שלי לפני כמה ימים כבר נשטף כמעט כולו… אבל הגוף שלי ענה לי: 

״לזוז מתיש – לא זזים אם לא חייבים.״ 

ואז היה לי בשארית כוחותיי רעיון גאוני. אמרתי לגוף שלי שבחנות ההיא יש גם גומיות עבות לשיער שאותן אני אוכל לשים על הרצועות של הסנדלים החדשות שלי וככה הן לא יכאיבו לי יותר. זה דיבר לליבו כי כאב זה משהו יותר גרוע מעייפות ויש סדר עדיפויות. למנוע כאב גם במחיר של תשישות. הגוף שלי לקח פנייה ימינה לבוגרשוב והלכנו למקס סטוק בקינג ג'ורג׳ בזמן שאני תופחת לעצמי על השכם על ההברקה. את כל ההליכה הזו עשינו מאוד מאוד לאט. בחנות לא מצאנו לא קעקועים ולא גומיות והגוף שלי אמר לי על זה: 

״מניאקית – עבדת עלי.״ 

ואני עניתי לו שאני לא מניאקית אני מפגרת. באמת חשבתי שיש שם את הדברים האלו וזאת למרות שבמקס סטוק שהיינו בו בבוקר לא היה… אבל הפעם זה היה סניף גדול יותר אז חשבתי… 

״מניאקית – ומפגרת.״ 

התיישבנו מותשים על הספסל הקרוב וישבנו ככה מלא מלא ים של זמן. השמש התחילה להיות מאוד כתומה ונמוכה. אכלתי עוד כמה שזיפים. חשבתי להוריד נעליים ולשים את הרגליים שלי על הדשא כדי להתקרקע אבל המוח שלי אמר לי:

״זובי אני מוריד עכשיו נעליים ואז נועל אותן חזרה.״ 

ואז אמרתי שלהתקרקע אפשר גם עם הידיים אז בוא נלך לחבק עץ. הגוף שלי קם ואני יחד אתו. הלכנו לעץ הקרוב והיד שלי הונפה באוויר ונחתה על הגזע. ככה עמדנו איזה דקותיים. לא יודעת מה עזר העץ או העיכול של השזיפים אבל התחלנו ללכת חזרה לרוטשילד. אחת ההליכות הארוכות בחיי וזה כולל את ה 30 ק״מ שעשיתי כשהלכתי לאיבוד בלילה במדבר. אני חושבת שהכעס נועד להחזיק אותי זזה. 

עכשיו אגב, אין אותו כלל. אני כבר שכחתי שככה התחלתי את הטקסט הפעם. שום כעס. כולם בעולם הזה שוב מתוקים וחמודים. ואני שוב עייפה. זה כנראה איכשהו קשור לזה שאני לא ישנה נורמלי כבר כמה לילות ומפצה על זה בכמויות מכובדות של אספרסו כפול ותה שחור. זה בטח איזה קטע אבולוציוני שהמוח מתחיל לראות אויבים ברגעי רעב קיצוני. ובאמת שלא הרגשתי רעב רק עייפות וזעם. ואם בטעות מישהו היה נתקל בי ברחוב יש מצב שלמרות התשישות הייתי מצליחה לגייס כוחות כדי לשבור לו שיניים. טוב שהכל עבר בשלום.

עכשיו נזכרתי שהשארתי את שמרי הבירה שלי בחדר… אוף. אני לא רעבה ונראה לי שיש מספיק סוכר כדי לא להפוך שולחן על איזה ״תגליתן״ שעלול להיתקל בי אבל אני עדיין מרוקנת כמו בלון יום הולדת חודש אחרי. על מי לכעוס כדי שיהיה לי מספיק כוחות ללכת להביא את השמרים? ולמה? אולי אין צורך? אכלתי מספיק סוכר ואין ממש סיבה לאכול עוד כי לא בא לי בכלל אבל אני חושבת שממש בא לי את השמרי בירה. מצידי לאכול אותם בכפית. יופי! חשקים הגוף שלי מבין. אנחנו יוצאים לדרך…