ניסיתי לשתות קפה שחור אבל זה לא הלך. הוא היה פושר. ביקשתי חדש והברמנית העילוי עם הדיכאון הכרוני עשתה לי חדש שלא היה חם בכלל גם כן. היא אמרה שזה הכי חם שיש כי זה יוצא מהמכונה ואז עשתה לי הפוך. למרות שהחלב גרם לאוזניים שלי לגרד כל הלילה, אני מניחה שזה היה לטובה כי אני באמת לא זוכרת מתי שתיתי הפוך כל כך טוב. וגם הוא לא היה ממש חם. אולי משהו בתרמוסטט שלי נדפק.

ביליתי בערך שעה בישיבה בשמש על הר צופה למעמקי המדבר. עליתי למעלה אחרי שהשארתי את הדברים שלי בחדר מזוודות של המלון. בדרך פגשתי את ה״פרמן״ שגרים בסוכות ומסתבר שהם פשוט אנשים. שני זוגות שעובדים בעבודות רגילות לגמרי, פשוט אנשים נורמטיביים. בדיוק היו בדרך לעבודה על הבוקר. חמודים כאלו אבל ממש לא עניין אותם לפטפט איתי בערך כמו שכל אדם שיורד מהדירה שלו בבוקר לא ממש רוצה להתחיל להסביר לאיזה עובר אורח שנכנס לו לבניין במה הוא עובד ואיך הוא חיי. קיצור, סתם אנשים…

טוב, הברמנית החביבה עכשיו באה מאחורי ודחפה לי כוס עם מים חמים מתחת לאף ושאלה עם חיוך, אם עכשיו זה מספיק חם כי היא סידרה את הטמפ׳ של המכונה. זה היה חם. היא אמרה:

״יופי אז יהיה לי כשתבואי מחר.״

 ואני חושבת שאני רוצה להתחתן איתה. טוב שיש רצונות בחיים אחרת מה…

מחר אני אתעורר בתל אביב סיטי ואנסה לחיות קצת. לא בטוח שזה ילך. הישיבה על ההר הייתה יותר מידי מעולה. כמה שלא אנסה, עדיין לבלות זמן בתוך טבע עם אופק מופרך זה הדבר הכי כיפי שאני מכירה. אולי אני אצליח לחיות במדבר. פשוט אלמד את עצמי לנשום מים מהאוויר ואשן על סלעים ופשוט אחיה. אני אפילו לא רוצה לבנות בית למרות שראיתי בצידי השביל ערימה מכובדת של קרשים חדשים ועלי עץ דקל שפשוט מחכים להיות סכך. אבל אני לא אדם נורמטיבי. אני לא רואה את עצמי עושה מחצלת בחוץ ועציצים בכניסה ומעלה להר סירים ומחבתות. יש להם פה אפילו כיור… מה הקטע? כלומר אני כמובן מבינה מה הקטע. זה פשוט שדרוג מסיבי לחיים בדירה רגילה אבל זה לא ממש זה. זה עדיין לחיות רגיל. זה לא המקום שבו מדברים עם אלוהים. הבחור שגר פה עובד בתור מדריך צלילה והיא מטפלת בפליטים. חברה סבבה. אבל הם אנשים אנושיים. ואני לא.

לי יש טריפופוביה (פחד מחורים). זה אומר שמבחינתי אלמוגים זה ממש ממש מגעיל. נראה לי כמו מחלות, עור נגוע, כמו עור על רגל סוכרתית. וגם יש להם ריח כזה של… כמו הקבצנים ברחוב שלא התקלחו שלוש שנים. אני מעדיפה מדבר. שם אין חיים. שום דבר לא מסריח. ההר עשוי מחתיכות לבה קרושה שנראות כמו פחמים. אפשר פשוט לפרק את כל ההר בידיים. כמו לגו. חתיכת פחם אחת אחרי השנייה עד שאגיע לפני הים. ראיתי זבוב. לא הבנתי מה הוא קשור. חוץ מזה אין שם אף אחד. זה רק אני ואלוהים. או שאולי אני זה אלוהים. כל כך ריק שם שקשה להבדיל.

אלוהים לא דיבר אלי בכלל כל הזמן שאני פה. ממש כמו ישו. אני חושבת שאבא נטש אותי. אוף. טוב אולי כמעט ולא דיבר. לחש טיפה לעלות להר אבל חוץ מזה, דממה. רק הראש היה מלא שטויות וקונפליקטים וריבים ותסכולים. אבל על ההר אין שום דבר מזה. אי אפשר לעלות להר עם המטען האנושי הוא פשוט נושר עם כל צעד. ואז כשמגיעים למעלה אחרי שהנשימה מסתדרת והשרירים מפסיקים לשרוף והגוף נכנס לתחושת רחיפה מהמאמץ, אין יותר אנשים בעולם. אין עם מי לריב והכל פשוט יפה. אפילו אם היה מופיע איזה אדם מולי לא נראה לי שהיה עולה בי רגש עוין אחד. זה לא סביר. אולי זה ההבדל בין הנפאלים שגרו בהר ואלו שגרו בעמק. אני חשבתי שזו הדת. כי חלקם בודהיסטים וחלקם הינדים. אבל כנראה שזה ההר. מה גם שהבודהיסטים גרים בהר וההינדים גרים בתחתית. אולי זה מה שקורה באופן טבעי לאנשים נעלים רוחנית, הם מרחפים להם במעלה הקפלים של כדור הארץ. סוג של נטייה טבעית כזו. אולי יש לזה הסבר פיזיקלי. אולי אנחנו שוקלים פחות ויותר קל לנו לעלות למעלה.

עכשיו הבריסטה שלי עושה צחוקים עם הצוות. הם אנשים טובים. זה למה אני פה. המוזיקה חזקה והשמש מסנוורת לי את המקלדת אבל ברגע שנכנסתי לכאן בפעם הראשונה, ראיתי שהם טובים. גם ממש מגוונים. הבריסטה היא בחורה צעירה, ליד הקופה יש אישה עגלגלה וחייכנית כמו קונדיטורית עם עדשות כחולות בוהקות בעיניים, לידה מסתובב ועוזר בחור שמנמן, פטפטן ועדין שקורא לכולם בשמות חיבה. וכמובן שיש להם את הכושי שמפנה שולחנות. זה מאסט. הוא נראה כאילו זה בערך יום העבודה השני שלו ועוד לא בטוח אם טוב לו או רע לו. הוא מנקה את השולחן בהססנות ועובר ליד אנשים עם המבט ברצפה. אולי הוא היה פרופסור להיסטוריה בניגריה ומצא את עצמו עושה החלטה אומללה של להגיע לישראל כדי לעשות הכנסות יפות בזמן קצר ולחזור לניגריה מיליונר. שם הוא יקבל סוף סוף את הסטטוס החברתי שעבד כל כך קשה בשבילו בזמן הלימודים. או שאני משליכה. עבדתי פעם עם אחד כזה. הוא היה שובר כלים סדרתי ומתוסכל מזה שאף אחד פה לא מבין כמה הוא מלומד. היה חרא שוטף כלים.

התיקים שלי כבר ארוזים ואני סתם מורחת זמן. בא לי שיאמצו אותי. פשוט להישאר פה ולנקות ולפטפט איתם. אני אנקה שולחנות. ואקח הזמנות ואקציף חלב ואעשה כריכים. לא אכפת לי. כל עוד אין לי שום אחריות וכולם נחמדים. ואז אעלה לישון על ההר. סתם תיק קטן עם איזה שישיית מי עדן ושק״ש. וכנראה כדאי גם איזה מזרן שטח כי האדמה קרה בלילה ומסתבר שהיה עשר מעלות אתמול בלילה. 10 מעלות זה קריר אבל בגלל שייבש, זה מרגיש לא מאיים. מעניין אם יש גם דבר כזה פוביה מלחות. זה מה שיש לי. כל פעם שהלחות באוויר עולה אני נכנסת לדיכאון. לאור שמש המוגזם כבר ממש התרגלתי. העיניים שלי כאילו פיתחו מסנן קרינה. אבל ללחות אני לא יכולה להתרגל לעולם. לא עזרו שנים של חיים במישור החוף ולא עוזרת גם האהבה שלי לפרדס חנה. לחות זה מוות. מצד שני ידיד שלי שלח לי תמונות מהטיול שלו באירופה באיזו עיירת סקי נטושה שבה יש בקתות מעץ טחוב מצופות בירוקת ועצים עם גזעים לבנים גבוהים מעבר למה שהצוואר יכול לסבול לאורך זמן, ואני זוכרת כמה הריח הזה דווקא סבבה. ורעש של מים. רעש של חיים. אין לי בעיה עם קצת מעיין נובע מתוך הסלע במדבר. משהו סמלי. רק שלא יהיו בו יצורים עם נקבוביות.

עכשיו צריך לחזור. ללכת לעבוד באיזה גן כדי לשלם על עצמי ולבקר את הסבתא המשתגעת והבן דודה רוח הרפאים שלי.