השבוע אבא שלי מביא לתל אביב את הקלרינט ששכרתי לו לשלושה חודשים כי כבר עברו שלושה חודשים. הוא אמר שמאז שהבאתי לו אותו ליומולדת, הוא לא ממש נגע בו. ככה זה כשיש לך הפרעות קשב, PDA, דיכאון ודחיינות כרונית. העיקר ששמח לאיזה 20 דקות. כמו לקבל פרחים…
בינתיים אני יושבת לי בקפה עורכי הדין המרווח ושותה לי קפה ״רותח״ ״בלי קצף״ אעלק…
התעצלתי ללכת ברגל לטיב טעם מתחנת הרכבת בארלוזרוב כדי לקנות לי נקניק והתעצלתי ללכת מהתחנה של הדר דפנה עד לשופרסל באיכילוב בשביל לקנות נקניק אז נכנסתי לאמפמ שהיה בדרך לבית הקפה וקניתי שוקולד. למרות שהתיק שלי מפוצץ ממתקים. אבל אין אחד עם אגוזים ואגוזים זה ממלא. כל מה שאכלתי מהבוקר היה קפה שחור קצת אמנמס ומרשמלו. אה ושתי עגבניות. ואני כנראה רוצה עוד דברים לאכול. לא כי אני במיוחד רעבה אלא כי אני ישנתי בלחץ שלוש שעות. ובאמת בלחץ.
נרדמתי על האדמה הרכה על החוף בסביבות עשר בלילה והתעוררתי אחרי בערך חצי שעה מזה שהתחילה סופה בכנרת. הגלים התנפצו שני מטר מהאוזן שלי על החוף והעצים שמעלי התפרעו ברוח והעיפו עלי אפילו יותר עלים מבדרך כלל. לא ידעתי בכלל שבצד הזה של הכנרת יכולים להיות גלים. מסתבר שכשיש רוחות מזרחיות אז כל חוקי הטבע משתנים.
הלכתי קודם כל להשתין. כי ככה מתחילים לטפל באירועים חריגים באמצע הלילה. בדרך לשירותים ראיתי שנשארו בחוף רק שלושה אוהלים. הדלת של בניין השרותים הייתה סגורה וכבר פחדתי שנעלו אותה. לא. סתם בטח נטרקה מהרוח. לקראתי יצא בחור שהסתכל עלי מוזר. אני נראית מוזר אז מותר לו. הסתובבתי ארבעה ימים בחוף גינוסר עם תיק צד שחור שנראה כמו תיק חדר כושר אבל בעיקר הכיל את המקלדת שלי שלא התחשק לי לאבד לידיים סקרניות. שאר הציוד שלי היה זרוק על החוף בלי השגחה כלל. לא שהיה לי רגע של חשש… חוץ מאולי אותו המבט של הבחור בלילה… אבל בכל זאת. בטח באללה וקח את המקלדת.
חוץ מזה הייתי ממש אחלה. אפילו התקלחתי בערב שלפני. במים קרים! כי זה מה יש. אבל בחמסין מפואר שעשה איזה 120 שריפות בארץ, מסתבר שזה אפשרי אפילו בשבילי. הם עוד לא הספיקו לנקות את השירותים ממש יסודי אחרי ה״חג״ וראיתי בפח של התא היחיד עם המושב אסלה שהיה מחובר, את העטיפה של האמנמס שזרקתי שם בצהריים. במהלך החג הם היו מרוקנים את הפחים כל שעתיים אבל אחרי צאת החג וצאת בני ישראל חזרה לכבישים בשיירות ברמת יציאת מצריים, הצוות של החוף הורידו הילוך.
בכלל רציתי להשאיר להם טיפ אבל לא היה לי מזומן ולא נראה לי שהם לוקחים אשראי. זו הייתה חוויה ייחודית. אולי אפילו חוויה מתקנת. אולי אפילו תיקון עולם. וגר זאב עם כבש ורוסי לצד מרוקאי, ומשפחה של ערבים לצד משפחה של שומרי מסורת מדרגה כלשהי, מתובל באוהלים של פיליפינים, ותיירים שוודים מבוהלים שנשרפו מהשמש עוד בירידה מהמטוס בנתב״ג, היפים רוחניקים כבדים אוכלי קטניות, ואקדמאים, ואנשי עסקים מבית יהושע, ומורות תיכון מחדרה, ונכים על כסאות גלגלים, ובערך 3 ילדים על כל מבוגר, ובני נוער, וזקנים ונשים בהריון, וכולם צפוף צפוף ברמה של אני לא יכולה לעמוד בין אוהל לאוהל ואולי אפילו לא הייתי מצליחה להכניס נעל במרווח בין האוהלים.
סה״כ בספירה גסה של מספר האוהלים בשורה מהשביל עד לחוף ומספר השורות + כל אלו בצד השני של השביל + כל אלו מהצד השני של החוף של בית המלון שפזורים מחוקוק עד גינוסר, החוף הזה והשירותים האלו שירתו כ 10,000 איש ואישה במשך שלושה ימים. ואני ביליתי בניהם בנעימים ושרדתי לספר.
צעקות שמעתי רק פעם אחד ליד העמדה של ההנהלה איפה שהם מטעינים פלאפונים תמורת 5 ש״ח. זו הייתה גברת שהורידה את הראש לכל איש צוות שהצליחה לנעוץ בו את הציפורניים שלה בצרחות עד לב השמיים בגלל שהיא הגיעה בשש בערב לאוהל ה VIP שלה וגילתה שהמזגן מקולקל ונאלצה לחכות 3 שעות באוטו שלה עד שיתוקן. אבל זה כפי שכמובן ניתן להבין בקלות, חלק מהפרעה נפשית שאין ממש מה לעשות איתה. מי שמגיע לחיות באוהל בכנרת ומתלונן על זה שאין מיזוג הוא אדם מפחיד מראש.
ופרס נותן השירות המצטיין צריך ללכת לבחורה בעמדת הנהלה שלא נראתה כאילו הדופק שלה החסיר אפילו לא פעימה אחת בזמן 20 דקות של צרחות רצופות. מאסטר זן. בכלל אפשר להבין מכל זה שישראלים כנראה ממש טובים בזן. ולמעשה מתנהלים בחיים מתוך מצב תודעתי מדיטטיבי. אחרת קשה לי להסביר איך כל זה היה יכול לעבוד כל כך יפה ורגוע. נראה כאילו לכולם יש סוג של ״ראיית (ושמיעת) מנהרה״ שמופעלת כלפי המשפחה הספציפית שלהם וכל שאר האנשים סביב הם כמו מצופים בים שיש לעקוף ולא להיתקל בהם אבל אין צורך לתת להם יותר מדי תשומת לב.
אולי דימוי טוב יותר הוא סקי במהירות ממדרון מלא עצים. אבל פה זה ים אז מצופים. אז היה ממש נקי ומסודר וכל הזמן היו מלא אנשים בכל מקום עושים כל דבר שבני אדם לרוב עושים בבית רק הפעם בפרהסיה כולל להתקלח, לגרד את הפטמות השעירות מעל כרס הבירה, לגרד בתחת, לגרד את השמן מהסיר פויקה, לנזוף בילד שלך על זה שהוא זרק אבן בראש של אחותו ועכשיו יורד לה דם, לאבד כפכפים, למצוא אותם אבל הם לא אותה המידה כמו שהיו…, לעשן מלא סמים ולדבר עם החברה על מה הקטע של ישו, להזניח את הזוגיות שלך, לעבוד על הזוגיות שלך, לצרוח בהיסטריה על כל החוף ״איפה ארז?״ כשארז נמצא מאחוריך ואומר ״אמא… כרגע נתת לי מים… ״
ובעיקר לאכולללל. אני גם אכלתי. חסה. קניתי בתחנת הדלק של חוקוק בכביש הראשי במצטבר:
ארבע ראשי חסה
8 עגבניות
חבילת גבנ״צ
פחית טונה
שלושה בקבוקי בירה
מרשמלו
שלוש חבילות של אמנמס
שקית של טישו בשביל השירותים כי אין גלילי נייר בודדים
חפיסת אקמול למקרה ש…
נקניק מגעיל עם מלא סוכר ועמילן
חפיסת סיגריות דקות של בחורות
ושלוש כוסות של קפה שחור
עשיתי את ההליכה של 20 דקות כל כיוון לפחות פעם ביום. זה הכי מעט שהלכתי אי פעם כשאני ישנה בטבע. כל שאר הזמן פשוט ישבתי/ שכבתי על השק״ש שלי שהיה פרוס על מחצלת היוגה שמסתבר משמשת כמזרן שטח מעולה, ובהיתי בים.
בהתחלה הייתי לגמרי לבד בחלק נידח של החוף והייתי ממש מבסוטה. אחר כך הגיעו חבורה של בחורים צעירים שהתמקמו והתחילו לדוג תוך כדי שהם מפתחים היררכיות של גיל טיפש עשרה בינם לבין עצמם, ואני חשבתי לי שזה בטח ילך ויחמיר. אני אמנם הגעתי ברביעי בערב אבל בחמישי כבר ערב חג וכנראה שכל עם ישראל בדרך לפה ברגעים אלו ממש. חשבתי להקים את עצמי וללכת לחפש מקום עוד יותר נידח אבל אז הגעתי להחלטה שממש טוב לי פה. למעשה כל כך טוב לי שאני פשוט אמשוך לפה רק אנשים שטוב להם ושהם נחמדים ומתחשבים ואנחנו נחייה פה בקומונה מנוכרת ויפיפה לאורך כל החג. וכך היה.
בצהריים הגיעה אישה עם שני ילדים והקימה לה אוהל כמה מטרים ממני. היא הייתה מדריכת יוגה רגישה ומנומסת שמצאה גור חתולים במנוע של אחד הרכבים וכל הסופ״ש המשפחה שלה היו עסוקים בלטפל בו. וביני ובינה נוצרה מובלעה עם גישה לחוף שלמעשה ממש קשה להניח שם עוד אוהל כי נראה שאנחנו יחד תופסות את כל השטח לחמולה של אנשים. זה עבד כמו קסם. ככה בלי לתכנן היו מלא אנשים שעברו בינינו, נעמדו בחלל הנוצר וחשבו לשים שם אוהל אבל אז הסתכלו עלי ועליה והבינו שזה לא לעניין והלכו. רק לקראת סוף היום העזו לשים אוהל בצד השני שלי חבורה של רוסים וזה ביאס אותי כי לא התחשק לי לשמוע קללות עכשיו יומיים ואז בחושך פתאום צץ לו זוג מאמצע שומקום, והתחיל להתווכח האם זה מקום טוב לאוהל או לא. אני כבר כפיתי את האנרגיות ההרסניות שלי כלפיהם כדי שימשיכו לחפש אבל משהו בילדים שלהם היה לי חמוד אז הנחתי להם. הם נרגעו והתמקמו ביני והרוסים.
וואו תל אביבים זה משהו… כרגע עברה ליד השולחן שלי בקפה עורכי הדין, אישה עירומה לחלוטין, שדופה וקרחת וממלמלת שהיא רעבה ואחריה שוטר לבוש מדי אופנוענים שהלך אחריה בזהירות ואמר שוב ושוב ״בואי נצא״ הזוג עשה סיבוב בין כל השולחנות ובסופו של דבר יצא מהדלת הראשית. אני חושבת שאני היחידה שהרימה מבט. שאר האנשים שיושבים סביבי נראו כאילו עבר לידם מפנה השולחנות האפריקאי. היחיד בבית הקפה שנראה כאילו הוא מודע למתרחש היה הבעלים שעמד עם מבט מהורהר ליד דלת הכניסה.
זה באמת המקור להתמכרות שלי לבתי קפה. פה יש מישהו שהאינטרס העליון שלו הוא שאני אהיה מרוצה ומוגנת. כמו הילדים בחוף הים ששביעות הרצון, שמחת החיים, והביטחון שלהם היו במוקד תשומת הלב של ההורים שלהם. פשוט מביא דמעות לעיניים הזקנות שלי לראות כמה תשומת לב אוהבת ילד מסוגל לקבל כשההורים שלו לא סובלים מדיכאון, תשישות וחרדות. לא ידעתי. לא דמיינתי שיש לאדם בוגר יכולת כה גדולה לנתינה.
״מה בא לך? מה אתה מרגיש חמודי, קר לך, חם לך, נעים לך בגוף? רוצה מלון, רוצה פיתה? ללכת לים? רק נלך לאמא שתשים לך סנדלים כי יש אבנים בים וזה מכאיב לרגליים ואנחנו לא רוצים שיכאב לנו ברגליים, נכון, חמודי?״
ושעות על גבי שעות של טיפול וטיפוח ומשחקים והשגחה וכמעט בלי עצבים ובעיקר בלי לשבור את הכלים. בלי לקרוס נפשית ולהאשים את הילד בזה שהוא מעז לדרוש. לא ידעתי. לא באמת. חשדתי אבל לא יכולתי לדמיין עד שלא חוויתי את זה ביניהם.
הילדים של המשפחה החדשה שהגיעו באמצע הלילה, לומדים בדמוקרטי בחדרה 🙂 ככה זה עובד כאשר מציבים לעולם דרישות לאנשים שיגרמו לי להרגיש שייכת. ביום למחרת מסביב למשולש המרכזי שלנו הקימו עוד איזה 4 אוהלים אבל זה הכל היה מחוץ למעטפת המוגנת שלי. אף אחד לא העז להיכנס למרחב המשפחות שאימצתי לי. פטפטתי איתם רק מספיק כדי שלא יפחדו ממני יותר מידי למרות שאין לדעת עד כמה זה עבד כי אני באמת ממש תימהונית, וחוץ מזה פשוט ביליתי את הימים בלהמרח בצל העץ על השק״ש שלי בזמן שילדים מתרוצצים סביבי עם מצופים וחטיפים.
בשבת ב 17:00 כל החוף כבר היה ריק. כשהלכתי לתחנת דלק לקנות בירה ונקניק של סוף יום, מכל ה 10,000 איש נשארו בערך 20 אוהלים וגם הם היו בתהליכי התקפלות. ליבי יצא לכל אלו שהיו חלק ממדינת חוף חוקוק שלי ועכשיו נתונים בצרה ובשביה העומדים בפקק במשך שלוש שעות לפחות.
בלילה חשבתי לי שככה זה כנראה כשאלוהים לצידך. כולם הספיקו כבר להגיע הביתה ולהתקלח ולהיכנס למיטות שלהם בזמן שהחוף המושלם והים השטוח ברמת המראה פתאום הפכו לאזור קרב של רוחות מים וחול.
חזרתי מהשירותים והתיישבתי לדבר עם ישו. זה למעשה מה שתכננתי לעשות בכנרת. נראה לי מקום טוב לזה. אבל לא היה לי פנאי במוח בגלל כל המשפחתיות הזו. ככה זה. אי אפשר להיות גם פילוסוף וגם איש משפחה. בערב התחלתי איזו שיחה קלילה כשאני יושבת על כיסא פלסטיק שהשאירו מבית המלון ממש על המים השטוחים אבל הייתי עייפה מידי ולא יצאו לי מחשבות רציפות. אבל בלילה לא הייתה לי ברירה. הזזתי את הנעליים שלי מקו הגלים הגבוהים והתיישבתי על סלע שחור עגול וחמים בזמן שיורדות עלי טיפות גשם ועפים לי עלים מהעץ לתוך השיער. אבל כל זה היה לא קריטי. לא הייתה סכנה של הרטבות אמיתית אז פשוט המשכתי לשבת שעתיים ולבהות בסופה. עדיין היה כל כך חם שכל טיפה שנפלה לי על השק״ש התאיידה עוד לפני שחברתה הספיקה להצטרף עליה. ישבתי וחשבתי שלרוב סופות כאלו הן זמניות ושתוך איזה שעה שעתיים זה יירגע ואחזור לישון. זה לא נרגע. המשכתי לשבת שם ולנסות לפענח את החיים שלי. שאלתי…
שיט שיט כבר 13:17… תכף מתחיל הצהרון. היינו פה!