אני לא בטוחה אם זה היה חוסר ברזל, עודף ניקוטין וקפאין או התכחשות מוחלטת למצב הנוכחי של החיים שלי, אבל אצל סבתא שלי ביליתי יומיים בשינה. תחת השפעת קפה שחור חזק הצלחתי הבוקר סוף סוף להתניע את עצמי ולסדר את המזוודה ותיק הטיולים שלי שאת התוכן שלהם פיזרתי לפני כן בשכבה אחידה על הרצפה בחדר שהיה פעם של בן דודה שלי. 

היו לי חלומות של אירופה. למעשה אני על הגבול של להתפטר, לקחת הלוואה נוספת ולבלות את הקיץ באירופה בלבזבז כסף שאין. ממש ממש עוד רגע קורה. למעשה אני חושבת שאני כותבת כדי לסדר לעצמי את המוח ולמנוע את הפעולה הזו. ממש יש לי את זה על קצות השפתיים:

״אני ממש מצטערת אבל אני לא יכולה להמשיך לעבוד בגנים ולא אוכל לעבוד בקייטנות. תודה על הכל.״ 

רק מה, אני יודעת שאין לזה ממש שום קשר אלי. פשוט ישנתי בחדר של בחור שבמשך שנה שלמה חלם בו על אירופה. האנרגיה עוד לא התנקתה. אבל לי אין כרגיל כלום למלא בו את עצמי שהוא שלי. חוץ מקפה ושוקולד. כמעט קניתי מאפה אבל את זה הצלחתי לעצור גם כן ממש בעזרת שוחד של ילדים. אמרתי לעצמי שאני אקנה לי פררו רושה אם אוותר על הרעיון של מאפה. קניתי את השוקולד שוחד שלי והסתובבתי בכיכר רבין בין כל מיני בתי קפה שלא הרגישו טוב בכלל וכמעט התחלתי לבכות. הייתה לי תקופה בה בוודאות זה היה מביא לי דמעות. עכשיו לא. כנראה הזדקנתי. עכשיו יש לי קצת יותר אורך רוח. מספיק כדי לגרור את עצמי למאפייה בכיכר מסריק ולהזמין הפוך נטול. 

היה רועש ולחוץ ומלא אנשים ששנאתי את הפרצופים של כל אחד ואחד מהם והנסיעה בקו 82 הייתה מחליאה יותר מבדרך כלל ואולי כל זה קשור איכשהו לעובדה שלא עבר לי האשראי ואין לי כסף להוסטל. אז יש לי שק״ש בשקית של סופר ואני עוד לא יודעת באיזו חלקת אדמה תל אביבית מוצנעת אני הולכת לבלות את הלילה הקרוב. ואת השבוע הקרוב. ואז מה? 

הקפה זה מהאשראי השני. הוא עדיין עובר אבל הוא מוגבל ל 900 ש״ח וזה לא מספיק כדי לבלות את השבוע בהוסטלים כי הוא אמור לכסות את החוסר של האשראי השני… אני חושבת שלדפוק את הראש בקיר במשך כמה דקות טובות יעשה לי רק טוב. 

וזה עוד בלי ילדים. אני אשכרה באותו כלא שיצרו לעצמם אנשים עם ילדים רק שאני בוהה בחומות שהן לחלוטין פרי דמיוני. למה אני פה? כנראה כי אין לי אנשים. אני באמת לא רואה שום דרך ליצור לעצמי מקום בין בני אדם אם אין איזו קבוצה קלושה כלשהי שאני יכולה לפעול ביחס אליה. ואין. אולי זה פשוט כי לא כתבתי בצורה מסודרת כבר יותר מידי זמן. הצטברו אצלי דברים שאסור שיצטברו. ולדבר עם אנשים אמיתיים רק מחמיר את הבעיה כי הם לא מבינים אותי כמו המקלדת שלי. להם צריך להסביר הכל לאט והם גם מתווכחים ועדיין לא מבינים. וצריך להסביר להם דברים שהמקלדת שלי כבר יודעת מזמן. מערכת היחסים היחידה ששווה את הטרחה. 

אוף. שכחתי את הפחית טונה בארון במטבח אצל סבתא. 

לא. הקפה והפררו רושה לא עזרו המון. קצת אבל לא המון. אני עדיין פקעת עצבים. אולי זה סתם עודף סוכר. גם זה קורה. הכל צריך לצרוך במידה ובעיקר סוכר. 

ומצד שני… ההתלוננות הכרונית למקלדת מעכבת לי תהליכים. זה ברור לי. אבל זה מרגיע עצבים. אבל עם עצבים רגועים לא עושים שינויים… אוף. 

פתאום בא לי שוב לעבוד בתור בריסטה. אבל כזה שלא מוכר את הקפה רק עושה ומוציא. בלי תקשורת מיותרת. בינתיים אני טובעת ברגשי נחיתות. מעניין אם זה גם משהו שירשתי מהחדר של בן דוד שלי. אולי הוא בסרטים שלא הייתי מודעת אליהם. הגיוני. אבל כמובן שיש לי מספיק סרטים משלי וזה רק נופל על קרקע פורייה. אין שום הבדל בין מה שאני רוצה לעשות בישראל לבין מה שאני הייתי רוצה לעשות בחו״ל ולכן אין שום צורך להגיע לשם. רק הבדל אחד הוא האנשים. בישראל אני נחנקת מפוליטיקה ואנשים חסרי רגישות שזזים מהר מדי ולא מאפשרים לי להיות בקצב שלי ובאירופה זזים לאט יותר ומתעסקים בפוליטיקה קצת פחות. 

יש פה בכל זאת אנרגיה יותר טובה מאשר אצל סבתא שלי. אפילו הכמה דקות בבית הקפה הזה. מצד שני בגנים אין אנרגיה טובה. שם מעיק לי. ואני נלחמת במועקה של הצוותים. זה למה אני רוצה לעזוב. אין לי כוחות להיאבק. חשבתי לרגע ברצינות לבלות אצל סבתא שלי את הקיץ כדי לחסוך כסף. אבל אחרי סופ״ש אחד אני מרגישה שאין לי כוחות נפשיים להיאבק בנוכחות שלה ברמות שאצטרך כדי לשרוד שם. ואני לא חזקה כמו בן דודה שלי. הוא צעיר עם חברים, בית ספר, עתיד והרבה מחשבות וחלומות שיגנו עליו מפני אישה שמתכננת את המוות שלה. 

לי אין שום מגננות. אני פשוט אמות שם. עוד לפניה. אני רוצה קמע מזל שיגן עלי מפני כל החרא של אנשים אחרים. אני רוצה לראות רק את הטוב ולא לספוג שיט. אבל לצערי יש לי כנראה קמע הפוך. לא משנה כמה אדם היה שמח לפני שהוא ראה אותי, ברגע שאנחנו נפגשים הוא ישר מתחבר לאני העצמי הדיכאוני שלו. זה מעגל שמזין את עצמו ואין לי איך לצאת. וזה לא מגיע מתוכי. זה באמת לא. ברגע שסבתא שלי יצאה מהבית הבוקר ללכת לאולפן, אני התמלאתי באנרגיות והבית נראה לי פתאום ממש יפה. כאילו הייתי יכולה לחיות כאן. למה לא בעצם..? 

לא. כי ככה נראה לי גם הבית של אמא שלי כשהיא לא הייתה נמצאת. אבל זו אשליה. הם כולם עדיין פה.