מפחיד ביותר עד כמה אני נראית כמו אמא שלי כרגע. 

7:34 ואני יושבת בארומה בגורדון. שיפצו פה. ממש יפה. אמרתי לעצמי שאתחיל חיים חדשים שבהם אני אתייחס ברצינות לזה שאין לי שקל ואחייה על ירקות מהשוק. 

הלכתי לישון על החול בחוף הים בידיעה ברורה שאקום בבוקר ואלך לארומה לקנות גביניה. אפילו לא היה ספק. רק שאתמול עוד חשבתי שאקנה קפה נטול אבל הבוקר מול הבחור בקופה בכלל לא היה צורך להגיד את המילה נטול. הרי אני הרבה יותר אשמח אם יהיה לי קפאין בדם. אז עכשיו אני שמחה. 

זה לעומת אתמול כשיצאתי מהגן ומרוב עצבים ותסכול, התחשק לי לקפוץ ראש לתוך מערבל הבטון של התמ״א בצד השני של הרחוב. אבל במקום זה ישבתי על ספסל קצת עד שהקולות של הילדים המעצבנים במיוחד נדמו. מזמן לא התעצבנתי ככה בגן. שנים. כנראה ששנים היה לי מצב רוח טוב. אולי שנים אכלתי מאפים. הגננת שם הייתה חסרת תועלת וממש לא אהבה להיות שם. וזה כמובן מה שאני הרגשתי. לא היה לי שום יכולת לשנות שום דבר שם. רק שיקפתי את העצבים שלה. בהתחלה עוד ניסיתי להיות רגועה וחביבה אבל חאלס. זורמים עם מה שיש. 

קמתי מהספסל אחרי איזו חצי שעה של התקררות, הלכתי ברחוב ותכננתי להיתקל באחראית שלי ולהתפטר במקום. אבל במקום זה פניתי לתוך שדרות דוד המלך וירדתי לחדר כושר. היה כיף. זה לא עזר. לא שהגעתי שם לחינם, פשוט זה לא תיקן אצלי שום דבר. למרות שנתליתי שם על החבל ליותר זמן מבדרך כלל והיה לי המון אנרגיה. ככה זה כשאני אוכלת מספיק סוכר, אני סוג של סופרוומן. 

גבר עם כיפה נכנס לארומה ומברך את הצוות ב״סבאח אל חיר״ הבחור האשכנזי עונה לו ״סבאח אל נור״ והעובד הערבי בדיוק מוציא קרואסונים מהתנור ונראה אדיש. לפני כן היו להם פה שני גברים על גבול הזקנה. תל אביבי טיפוסי בוהמייני ואחד הפועלים הערבים מפרויקט הבנייה ממול. הם חברים. או שאולי פשוט חברים לקפה של הבוקר. הם ניהלו שיחה בינם לבין עצמם חצי עברית וחצי ערבית. הם גם פטפטו עם העובד הערבי, והאשכנזי ששמע את זה מהצד אמר: 

״מה, אתה יודע ערבית?״ 

והתל אביבי הבוהמייני ענה לו: 

״זו שפת אימי.״

 ביטוי יפה. 

אתמול בלילה לפני שנרדמתי, משום מה חשבתי על אהבת אם. יותר נכון מסיבה מאוד ברורה חשבתי על אהבת אם אבל זה נושא שלא מדברים עליו. בכל מקרה, עברה במוחי המחשבה שאת הפקידה שלי בבנק דיסקונט, זאתי שתמיד מבטאת את השם שלי מוזר אבל זוכרת אותי טוב, אני אוהבת יותר מאשר את אמא שלי. את רוב האנשים שיש להם פינה חמה בלב בשבילי, אני יכולה להגיד שאני אוהבת. את אמא שלי, אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת. אני יכולה להגיד שהיא אדם משכמו ומעלה. אני יכולה לציין הרבה סיפורים בהם היא טיפוס יוצא מן הכלל בעל ידע וכישורים ואופי אבל לגבי רגש… אני חושבת שאם כבר אז הרגש היחיד שאני יכולה להרגיש כלפיה זה רחמים. לא הייתי רוצה שמישהו ירגיש כלפי איך שאני מרגישה כלפי אמא שלי. אבל כנראה יש כל מיני אנשים שמרגישים כל מיני דברים כלפי האימהות שלהם. מעניין איך זה לאהוב את אמא… 

אתמול בגן הילדים רבו מי יתחתן עם הגננת. עם כל חוסר היכולת שלה לנהל את הגן שלה, היא עדיין הדמות המרכזית בשבילם והם אוהבים אותה על זה. וכשאני הייתי פיצית, ואמא שלי הייתה הדמות המרכזית בחיים שלי אז כנראה גם אני אהבתי אותה. למרות שגם אז אני חושבת שחמלה ותלות היו מילים יותר מדויקות. אני זוכרת איך שניסיתי לדאוג לה כשהיא שידרה מצוקה ואיך שחיפשתי אותה במצבים של חרדה תינוקית. אבל אהבה? זו אהבה? 

וואו. אפילו הגביניה לא עוזרת. מצב הרוח שלי מחורבן בצורה יוצאת מן הכלל. אולי זה הסוכר? מה הסיכוי שזה אשכרה משהו אמיתי שקשור לחיים שלי כמו האשראי שאין לי איך לכסות, העובדה שאני ישנה על החול בים וזה שהעבודה שלי היא מבוי סתום ושאין לי קהילה או ערך עצמי והכל רק הולך וחומק לי מבין האצבעות… 

לאאא… זה בטח הסוכר. 

אני הרי מתגאה בזה שהמצב שלי אובייקטיבית מחורבן ושאני עדיין מבסוטה. אז זה לא יכול להיות אשמת המצב. 

אכלתי סוכריית גומי אחרונה שנשארה לי בתיק. אולי לגביניה לוקח זמן ואני צריכה סוכר מהיר יותר. 

עכשיו נכנסו לפה בחורות בנות 16. יפות מצחקקות וחמודות. אני קצת מתגעגעת לתקופה בה הנוכחות שלי הייתה גורמת לאנשים לחייך כמו שהן גרומות עכשיו לכל מי שנמצא פה. ומצד שני אני ישבתי אתמול בחוף הים והבנתי כמה זה הרבה יותר נעים עכשיו שאני זקנה. כשהייתי בת 20 לא הייתי יכולה לשבת ככה. אם הייתי מתיישבת לבד בחוף הים לא היו עוברות חמש דקות בלי שמישהו היה ניגש אלי ומנסה להסביר לי שאני ממש צריכה את החברה שלו. אני זוכרת שכבר פיתחתי סוג של חרדות לאנשים שניגשים אלי. אני זוכרת שהשרירים שלי היו מתוחים כל הזמן ומבט שלי היה עוין מראש כדי להדוף את התוקפים. היום אני יכולה לשבת ברוגע עם הפרצוף הרגיל שלי שסתם נראה זועף כרונית בגלל הקמטים ולהרגיש בטוחה לגמרי שאף אחד לא ישים לב שאני שם. 

אבל לצערי אני כנראה אף פעם לא אהיה מסופקת. עכשיו אני מבואסת מזה שאני מכוערת. בכל זאת אסתטיקה זה חשוב. אני רוסיה… אם רק אפשר היה להיות יפה בלי לעורר תשומת לב… בלי לעורר חרמנות וטמטום. רק כבוד. 

כמו מחליק הקרח הסיני. למרות שאני בטוחה שהוא ספג מספיק הטרדות מיניות בחייו. ואולי היה אפילו מחויב להיענות לכמה מהן כדי להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב במדינה בה שלטון החוק הוא לא שוס. 

אז מה בתוכנית? ללכת לבית אריאלה ולשבת שם על מחשב פנוי ולתרגם את הסיפור הרוסי שאני אוהבת. הגיע הזמן שאקח את זה טיפה יותר ברצינות. אני עושה את זה כבר איזה 7 שנים. ואני רק בפרק 5. פשוט צריך להעביר את הכל דרך תרגום של גוגל ואז לעשות שיפורים איפה שצריך. אין צורך לתרגם מילה מילה בעצמי. כלומר להשתמש בסוג של ב״מ כדי לקצר תהליכים. 

אתמול ראיתי בסופר פארם רובוט נוסע עם פתקית נייר מעל ה״ראש״ שלו שעליה כתוב: 

״אני כאן לשרותך. במה אוכל לעזור?״ 

ועל הצג שלו שהוא ״הפרצוף שלו״ כנראה מישהו הקיש איזה מוצר והיה רשום. 

״אני אלווה אותך ליעד.״ 

והוא זז בצורה טיפה מגושמת. הוא גם מגיע לי בערך לציצי ונראה מאוד ילדותי מה שממש גורם לי לפתח כלפיו רגשות חמים. ככה אנשים בטח הרגישו כלפי כל החיים, יצור חמוד קטן ומשונה. 

לישון על החוף היה יותר קל מבחינת פרוצדורה ממה שחשבתי. אבל היה יותר קשה בגב ממה שציפיתי. החול אמנם מתעצב בצורה של כל הקימורים שלי אבל עדיין קשה כבטון כששוכבים עליו. בא לי מזרן יוגה שיפריד בינינו. והוא גם קר יותר ממה שחשבתי שהחול יהיה בעונה הזו. אבל חוץ מזה היה ממש פשוט. המסעדה ממול בטיילת סיימה לצרוח בערך ב 23:00 והיה חשוך יותר ושקט יותר מבדורם של ההוסטלים השונים שישנתי בהם. לא הייתי לגמרי רגועה כי עדיין היו אנשים בחוף וחשבתי שיש סיכויי שמישהו יגיע להתעניין במה אני עושה פה ויתחיל לחפור לי על זה שאין לי בית… אבל למזלי לא עניינתי אף אחד. אולי זה נראה להם בסדר גמור. בכל זאת ישראל עדיין מקום בטוח בצורה יוצאת מן הכלל. אנשים פה לא זדוניים ולרוב משדרים ביטחון ורצון טוב. 

אז את הגביניה של היום אני אכלתי בעקבות הגלידה של אתמול. אחרי החדר כושר, הלכתי וקניתי גלידה. רציתי צ׳אנקי מאנקי אבל הוא היה רך ולא קפוא מספיק אז לקחתי קוקי דו. לא הצלחתי לסיים את הפיינט. בגלל שלא אכלתי כמעט קמח כמה שבועות, העוגיות ניפחו לי את הבטן ככה שכמעט רציתי להקיא. אבל זה הרגיע את העצבים שלי יופי. מצב הרוח עלה ורק אחרי כמה שעות שוב רציתי מאפה. מה יהיה? 

בינתיים אלך לבית אריאלה ואז נראה אם בכלל יש לי מחשב. 

עכשיו כבר אחר הצהריים ואני חרא ״גננת״. פשוט הסוג שתמיד סלדתי ממנו. אין לי טיפה של חשק לבלות זמן עם הילדים ואני סתם שם כי משלמים לי. הם מעצבנים וטיפשים ואני לא עושה שום מאמץ למענם. השקעתי יותר בלנקות את האסלה. והגננת שלהם כל הזמן ניסתה לספר לי משהו ואני רק רציתי שתיתן לי כבר לסיים לשטוף את הרצפה כי זה לקח פי שתיים יותר זמן מכיוון שבאמצע ילדה אחת הקיאה והייתי צריכה להפסיק ולצאת להיות איתם בחצר בזמן שהגננת מטפלת בה ומתקשרת להורים. שוב נחרדתי מהמחשבה שהייתי עלולה להיות אשכרה הגננת ולהצטרך לטפל בכל זה ולא היה לי על מי להפיל את זה. צעקתי עליהם סתם כי הם עשו משהו שנתן לי תירוץ וחוץ מזה לא היה לי שום דבר להגיד להם. הם בתורם התעלמו ממני כחלק מייצר שמירת מצב הרוח הטבעי שיש לילדים. וכמובן פשוט לא היה להם כיף. 

הגננת נכנסה איתי לגן בתחילת היום והודיעה לי שהיום היא חצי כוח. היא שתתה אתמול יותר מידי קפה והיום היא לא בטוב. לא היה לי אכפת בכלל בכלל. ניסיתי להראות כאילו אכפת לי. אין לי באמת אינטרס שהיא תרגיש לא טוב לידי. פשוט אין לי כלום בתוכי. בגן הזה, עם הילדים האלו הרכזת של הגנים רוצה שאבלה את כל החופש. אני אמות. לא שיש ילדים טובים יותר. הם למעשה קבוצת המלאכים שמסתובבים ביום יום עם הילה מסביב לראש שלהם. רק שהיא לא כל כך בוהקת כשהצוות במצב רוח זיפת. זו הקבוצה שלה לפני שלוש שנים ניגבתי את הטוסיק בחודש הראשון שלהם בגן וזה הגן שבו הייתי כבר בקייטנה פעם אחת עם הקבוצה הקודמת אחריה בסוף השנה הברקתי את כל הגן ועד היום הם לא החליפו את המקל של המטאטא השבור שהיה חותך לי את היד כל פעם שהייתי משתמשת בו. היום הוא נשבר לי ביד לשניים. מרשים. אפילו בעיני. 

טוב שאף ילד לא נשבר לשניים. טוב שהגג לא נפל עלינו. טוב שלא החלה מלחמת עולם שלישית. מרגיש כאילו כמעט. אני לא רוצה לחיות בעולם בו יש רובוטים שמעוררים בנו חמלה אבל בני אדם מעוררים בנו חלחלה. 

אני מסתכלת על נשים דתיות יושבות עם הילדים שלהן בפארק ולא יכולה שלא לראות אותן מבסוטות על כך שהן מצליחות להרוס את מדינת ישראל הציונית ולהקים במקומה ממלכת הלכה ביזיונית שיודעת רק לגזול ולא מסוגלת לייצר כלום. במקום ציונות נהיינו חבורה של שודדים. והטענה שלהם היא שתמיד היינו כאלו. זהו היהודי האמיתי. כל הציונים האלו הם סתם מתבוללים שאין להם מקום פה. היהודים האמיתיים הם שבט מגובש שונא זרים, ללא יכולת יצירתית שמסוגל להשמיד כל אחד אפילו את עצמו, בשם ״השם״ וקנאה היא הדבר היחיד שמקים אותם מהכורסא. 

אין מקום ליפי הנפש במדינת ההלכה. הם לא יודעים לגזול. אין ערך למי שלא נלחם לצידנו, אין מחילה למי שמנסה להיטיב עם אויבינו, מי שמחליש אותנו מבפנים ומי שמוכן להתפשר על הזהות שלנו רק בגלל שהוא מפחד להילחם. הבעיה היא שהמוטיב הזה מאפיין לא רק יהודים קיצוניים לאומניים, אלא כל קבוצה לאומנית באשר היא לאורך ההיסטוריה. 

זה מה ששרו בגרמניה הנאצית וגם מה ששרים ברוסיה כדי להצדיק את הפלישה לאוקראינה ומה ששרים לשלטונות בארה״ב הקיצוניים שמסבירים למה זה זכות בסיסית שלכל בן טיפש עשרה תהייה גישה לנשק חצי אוטומטי. 

״אנחנו לא ניתן שיגבילו את החופש שלנו להרוס לכם את החיים!״ 

והיום אני שיחקתי את המשחק. הייתי חלק מהיצירה של דור העתיד של הלאומנים. ראיתי ילדה ששיחקה עם חוט של מטען וכמעט פגעה לילד בראש. אני באתי ודרשתי את זה. היא ילדה שלא מסוגלת להתמודד עם דרישות וידעתי את זה וכמובן שהיא לא הסכימה. אני תפסתי את המטען ובכוח משכתי אותו מהידיים שלה. היא התחילה לבכות בכי היסטרי בזמן שאני נוזפת בה על זה שהיא עושה משהו מסוכן וכשהכנסתי את זה לכיס שלי היא התחילה לצרוח שאסור לי כי זה שייך לרובוט שלהם ולא הייתה מוכנה להירגע. לי לא היה אכפת. מצידי שתתפוצץ מבכי. העיקר שאני ניצחתי. 

ככה זה נלמד. החזק צודק והחלש מזדיין בתחת. אם הגננת שלהם הייתה לוקחת את זה, לא הייתה באמת בעיה כי לה יש זכות לומר להם דברים כאלו. היא גם לא הייתה צריכה לקחת בכוח כלום. היא הייתה מבקשת את זה ומקבלת ישר. למה? כי היא נותנת להם את מסגרת החיים שלהם. היא הכללים של העולם. היא נותנת תוכן לחיים שלהם בגן. היא החוק והצדק והטבע והחמלה. אני כלום. ולכן אני חייבת להשתמש בכוח כדי להשיג את מה שאני רוצה. 

מפנה הכלים האפריקאי כמעט הפיל אותי מהכיסא כשהחליט לטאטא תחתי. זה אחרי שהוא חטף את העטיפה של העוגייה שאכלתי מהשולחן שלי כמו אמא שמתעצבנת על גרביים מלוכלכות שהיא מצאה זרוקות במסדרון. אני חושבת שאני עושה צ׳אנלינג למשהו זדוני אחושרמוטה. 

העוגייה כמובן הייתה מגעילה כי עוד לא התאקלמתי לגמרי לאכול עמילן והבטן שלי מזועזעת. אבל זה מרגיע. ככה עצבנית וארסית אני עוד אחרי שקצת נרגעתי… 

באופן משונה, בספריה היה גן עדן. ישבתי שם שלוש שעות ותרגמתי את הספר על אליסה בחלל ולא הייתה לי תחושה של זמן. בהתחלה היה קשה להתרכז כי אני לא רגילה לשבת ולהתעמק במשהו במשך יותר מעשר דקות אבל אחר כך היה לי קשה להפסיק. הבטן קרקרה והייתי צריכה לשירותים וכבר הגיע הזמן להתקפל לפני הגן אז סגרתי את המשתמש שלי במחשב של הספרייה ויצאתי לאכול את קופסת הסרדינים שלי בפארק. 

העולם של אליסה הוא עולם נעים לשקוע בו. והבחור שכתב את הספר הזה הוא גאון לא בגלל שהספר כזה טוב אלא כי המציאות שהוא חיי בה הייתה כל כך לא אפשרית והוא עדיין חיי את העתיד הוורוד הזה בצורה מספיק מציאותית כדי לסחוף אחריו אחרים. זה מה שלאמן אמיתי יש לתת. לי אין יכולת להתנתק עד כדי כך. בשביל זה אני צריכה מימון. אני צריכה להיות מסוגלת לחיות במידה מסוימת מחוץ לביוב האנושי כדי שאוכל לצייר להם תמונה פחות מסריחה של עצמם. ומהצד הם באמת נראים די אחלה. יש פוטנציאל. 

ברקע התחיל להתנגן:

…״i'll worship like a dog at the shrine of your lies…״

(Hozier – Take Me To Church)

ואין שום שיר אופטימי ויפה נפש בעולם שמפעיל רגשית יותר מהשיר המיוסר הזה. אנחנו הרי כל כך נהנים מהכעס והייסורים שלנו. איך אפשר לבוא בטענות לסובלים על זה שהם לא בוחרים באור? מה שמעורר בי קורטוב של רצון להזיז את עצמי זה השיר הזה. ולא בשום צורה היכולת לצייר את האנשים היפים שסביבי. והם יפים. המנהל של הקפה מול בית המשפט שבו אני עכשיו יושבת, מעסיק רק את היפים. 

״זכות הזעקה!״ ולא השאיפה לשיר שיר ערש לתינוק תמים בחיקי. 

אני רוצה לשלוח את כל הגננות האלו לכל הרוחות. אני רוצה לא להיות נחמדה יותר לאף אחד לעולם. אני רוצה לשרוף את כל הגשרים כי יש לי יכולת להתקיים בלי החסדים המזדיינים שלהם. לא לחינם אומרים שמדדי הסטרס של אדם יורדים אם הוא חושב על המשפחה האוהבת שלו אבל יורדים הרבה יותר כשהוא חושב על סטפה רצינית של מזומנים. 

יחסים זה לעניים. רק שאת הניסוי הזה כמו את כל השאר, עשו על גברים. בטח לנשים זה לא עובד כי המזומנים לא נזקקים להן ולכן זה לא ממלא להן את מצברי ה״שפחה לכל דורש״ שלהן. 

בפייסבוק בדף של יצירות אמנות קלאסיות, הופיע ציור שמן ישן שבו רואים אישה ערומה עם עור לבן זוהר ויד על הפנים, עומדת על במה כהה מול המון גברים מלוכלכים למראה עם ידיים מושטות ואדון אחד עומד לצידה ומנסה לברר מי ביניהם הציע עבורה הכי הרבה. מהצד השני שלה יושבת על הרצפה בחורה לבנה כמוהה מחבקת את הברכיים שלה. וברקע רואים בחורה ערומה אחרת נדחפת עם הפנים קדימה לכיוון איזה רהיט על ידי גבר ללא פנים שמסובב לה את היד. כל כך הרבה חוסר אונים. כל כך הרבה חדוות השחתה. 

איך אני מכירה את זה מקרוב. כל כך מקרוב. ההתעלות הזו שמגיעה כשהורסים משהו יפה ותמים. ככל שזה יותר קדוש ככה זה יותר מענג. אני לא מבינה מה כל כך מפתיע אנשים בגננות שמרביצות לילדים הקטנים. מה, הם באמת לא מכירים את הרגש הזה? את הרצון לקחת עוגת חתונה מוקפדת ולפני החופה פשוט לזרוק אותה לרצפה. או יותר טוב לכלה על הפרצוף. לעבור ליד ערוגת פרחים ולהוריד את כולם במזמרה ענקית. להפיל לרצפה את כל בקבוקי היין בחנות יינות. את כל הבשמים בחנות בשמים. לדחוף זקנות לכביש. לשרוט מכוניות יפות ויקרות עם מגרפה לכל האורך שלהן. להפיל למלצר את המגש כשהוא עמוס כוסות וצלחות. זה כמובן כבר קישקוש אבל הרגש הוא בבסיס אותו האחד. 

הילדים מכירים אותו טוב. הם חווים אותו כל יום כמה פעמים. יצר הרס. הם לא צריכים אפילו שום תסכול או חוסר שביעות רצון. כשהם ממש קטנים הם הורסים בשביל הכיף. רק תנסו לבנות ליד ילד משהו ממש מוקפד ועדין ותראו איך ניצוץ ההרס מופיע לו בעיניים כשהוא בא ודורך על זה. ככל שתראו יותר גאים בזה ויותר חוששים שיהרס, ככה הוא ייהנה יותר להחריב את זה. אז את היצר הזה גם צריך לרסן? את כל היצרים צריך לרסן? מה נשאר? ללקק לעצמך את חור של התחת ולחכות שמישהו ישים לך בונזו בקערה? 

בא לי לאכול סוס. 

לא יודעת אם ללכת להתאמן עכשיו, אם ללכת לאכול שווארמה, ללכת לבכות בשירותים של בית הקפה… כל כך הרבה שאלות לא פתורות.