אין מקלדת. סבתא הציעה לקנות לי אחת אבל לא בא לי לקבל ממנה כלום. היא אדם עם אנרגיות שליליות של מחסור וחוסר אונים. 

גם כסף אין כל כך. שני כרטיסי האשראי לא עוברים ולקחתי מאמא שלי 2500 ש״ח. אבל יש לי פתח לחיים חדשים והמון אמביציה ומצב רוח טוב. למה? כי גנבו לי את התיק. זה כמו הסטירה שנותן המפקד לחייל שלו שחוטף התקף חרדה בשדה הקרב. מאז אני מאופסת. תודה. 

מחקתי. כתבתי פסקה ומחקתי. לא עשיתי את זה כל הארבע שנים שאני כותבת… נראה לי…

אני כותבת בספרייה על מקלדת של מחשב של שנות ה 90 שעושה רעש נורא ולא נוחה לאצבעות. מחר יש לי פגישה עם יועצת תעסוקה. בכניסה לספרייה קניתי קרואסון חמאה. מאחורי בתור עמדה בחורה עם סנדלים יפות. נתתי לה מחמאה על הסנדלים והיא התחילה לדבר איתי. דיברנו ממש קצת ואז בחוץ היא שאלה אם אפשר לשבת לידי. אז דיברנו עוד קצת. 

הבן שלה על הספקטרום. כמובן שגם היא אבל לא יודעתי אם היא מודעת לזה אז לא נכנסתי לזה. היא במאית. כמובן. ליועצת התעסוקה מחר אני הולכת כדי לבקש שוברים של לשכת התעסוקה לקורס בימוי. הבן שלה בן 6 והיא מפחדת שהוא לא ירצה לצייר באמת כי בטאבלט יוצא לו ממש יפה והוא חושב שהוא יודע לצייר אז למה לטרוח עם לצייר בעיפרון אמיתי. 

אני הסברתי שזה לא אותו המשחק. ושילד שמשחק משחק מחשב של כדורגל עדיין ירצה לשחק כדורגל בחוץ. זו חוויה אחרת. פשוט הטריק הוא להפוך את זה לכייפי. לא יודעת אם היא הבינה. היא הולכת לכנס בינה מלאכותית ב' של ״התעשיה״ אז סיפרתי על הכנס הקודם שהייתי בו אני. היא אמרה שמעניין אם הבינה המלאכותית תוכל לעזור לאוטיסטים לתקשר יותר טוב עם הסביבה שלהם ואני אמרתי שהבינה המלאכותית תוכל ללמד את שאר האנשים איך מתקשרים עם ילד על הספקטרום. יצא שלא הצלחתי להתאפק. היא במאית ובאה עד אלי ויכולתי לשאול את כל השאלות שיש לי על לימודי בימוי ועבודה בתחום, אבל היא העלתה נושאים שהיה לי ידע בהם ולא התאפקתי והתחלתי לנסות להעביר לה אותם. היא סתם הנהנה. תקשורת חסרת תכלית. 

לא בא לי בכלל להתנסח. 

היום הייתי בגן המעצבן שוב. הוא היה אפילו יותר מעצבן. הבנתי שהגננת פשוט שונאת כל רגע שהיא שם ולא יודעת לעשות את העבודה בכלל. מעצבן עד כמה שחוסר הכשרה בסיסית זה נוהל תקין בארץ לעבודה בכל תחום שהוא. שאלתי אותה מה היא עושה בבקרים והיא אמרה שהיא מאמנת אישית. כלומר קואצ'רית. איוולת. שתאמן את עצמה לא להתחייב לעבודה שהיא שונאת או שתאמן את עצמה לעשות אותה טוב ככה שהיא לא תסבול. לי היא לא מקשיבה. כשניסיתי להציע משהו שיעזור לה בגן, היא אמרה שזה בגלל שיש לה ילדים בעיתיים אחר כך היא פשוט הלכה ממני ולא דיברה איתי יותר. 

אני לא צריכה להשקיע בה. היא מקרה אבוד וככל שיעזרו לה פחות ככה היא תבין שהיא לא במקום שלה מהר יותר ותשחרר את הילדים מהעול. רק הבעיה היא שכולן קצת ככה. פשוט הן רובן טיפה יותר מנוסות כי יש להן ילדים והגננת הזו היא בחורה תל אביבית ערירית בעלת שאיפות להגשים את עצמה. האיכות של הגננת היא ביחס הפוך למידת הכוסיות שלה, למעט מקרים בודדים של בחורות פשוט מבריקות. החברה בה אני עובדת זכתה באיזה פרס צהרון מצטיין או משהו כזה. כלומר שאין להם בכלל שום מוטיבציה לתת לצוות שלהן הכשרה כי מבחינתן הכל מעולה. אז יוצא שה"גננת" לא מבינה שהיא צריכה להעביר מפגש ולדבר אל הילדים, לתת להם הנחיות והעשרה ולקבוע נהלים ומשמעת, ולהיות עקבית, לפתח תקשורת טובה עם הצוות, להיות ברורה בהנחיות שלה, ולנסות להנות ולא להראות מיוסרת. היא מקבלת את אותו הכסף גם אם היא פשוט מגיעה, צועקת קצת ויושבת בצד עם הטלפון בזמן שהסייעות מנסות לוודא שהילדים לא מכים אחד את השני. 

זה למה הכדורגל הישראלי חרא. בשביל כדורגל טוב צריך קבוצה של אנשים שיודעים לעבוד יחד תחת הנחיות של אדם שיודע לתת אותן. לא ממש הסגנון של ישראלים. מה יהיה? 

על מוזיאון תל אביב יש כיתוב בגודל חצי בניין על המחויבות של המוזיאון לערכי מגילת העצמאות שנחתמה במוזיאון הזה לפני 75 שנה. מאז אוכלוסיית ישראל התנפחה פי עשר ורוב האנשים שחיים פה לא קראו את מגילת העצמאות מעולם. ציונות הפכה לתחביב של אלו שיש להם מנוי לפילהרמונית. זקנים ומנותקים. למה? למה לא חינכנו במשך כמה דורות? כי פחדנו מקונפליקט שיעלה עם ננסה להסכים על ערכים שעל בסיסם יש לחנך בארץ? אז בחרנו פשוט לגדל קופים? מה שמבדיל אדם מקוף זה לא די אן איי אלא זה שאמא שלו אמרה לו: 

"לא ככה מתנהגים."

אנחנו יצורים תרבותיים. כלומר שהמהות שלנו היא התרבות שלנו, ערכים משותפים שעוברים בין הדורות ושומרים לנו על צלם האנוש. ואם כמה דורות לא העבירו לנו שום תרבות אז אנחנו חוזרים למצב פרימיטיבי. 

זה למה אחרי שעברנו את ה 100 הרוגים בחברה הערבית מתחילת השנה, פוצצו אופנוע באמצע היום ברמת גן. אין פה שום דבר חריג. הפשע הוא לא איזו תופעה שאפשר למגר. הפשע פשוט קיים בכולנו. קיים ורדום. והוא עולה על פני השטח במצבים בהם במהלך תהליך החיברות של "לא ככה מתנהגים" משהו השתבש. אנשים לא רחוקים מלהיות פושעים כל כך כמו שהם היו רוצים לחשוב. כל אחד מכיר את המקומות בהם הוא חלש ויכול לאפשר לעצמו לעבור על החוק. מה שעוצר את רובנו זה לא הפחד מעונשים בבתי המשפט, אלא הקול של אמא שלנו. בתי המשפט רק אמורים להזכיר לנו את זה. לאותת שמה שאמא אמרה עדיין רלוונטי ותקף בכל גיל ובכל מקום.

מה השתבש? אמא בעבודה. מילא. יש גננות. הגננות חסרות הכשרה. מילא. יש להן ידע וניסיון אישי. אבל אין להן כוחות. אין להן גיבויי. והחברה מתאמצת להזכיר להן שהערכים האישיים שלהן לא קיבלו אישור מהרשויות ולכן אין להן זכות להעביר אותם לילדים. ואז כל מה שנשאר להן לעשות זה לצעוק כשהילדים מרביצים כואב מידי. 

באמצע הכניסה בבית אריאלה יש עמדה של שומר, מצד אחד יש מחסום כניסה מסתובב שדרכו אמורים להיכנס. מהצד השני מחסום מסתובב שדרכו אמורים לצאת. ליד המחסום המסתובב יש כניסה רחבה המיועדת לאנשים עם עגלות וכסאות גלגלים. אף אחד לא משתמש מחסומים המסתובבים. כולם נכנסים ויוצאים מהכניסה של הנכים. גם אני.