ישבתי עשרים דקות במבואה בבית אריאלה ואז עוד חצי שעה על כיסא באחת הקומות וזה לא עזר. הטלפון שלי לא הראה סימני חיים. בהתחלה חשבתי שזה השקע בלובי למעלה אבל גם בשקע שלמטה זה לא עבד. בסוף חבורת בני הנוער שהיו איתי באותה הקומה והתאמנו על צעדי ריקוד דבילים וצחקקו את הצחוקים הקופיפים שלהם הביסו אותי. הרגשתי שהראש שלי מלא בהם ואין לי מקום לעצמי שם יותר. הלכתי לשירותים וגם שם שמעתי אותם.
הלכתי לשירותים בקומה אחרת וסוף סוף היה לי קצת שקט. אחרי זה היו לי טיפה יותר כוחות והתעקשתי יותר למצוא מחשב. מצאתי. בלב הספרייה איפה שאפילו אוכל אסור להכניס. אבל גם פה נראה שהטלפון שלי לא נטען. משעשע. אולי גם לא יהיה לי טלפון. זה יעלה בכמה דרגות את ההידרדרות החברתית שלי.
אתמול ישנתי בפארק הירקון. היה נפלא להירדם שם בשקט בחושך על הדשא הרך והרגשתי ברת מזל ומאושרת. ואז העיר אותי איזה בחור אפריקאי ושאל אותי אם אין לי בית. אמרתי שיש. הוא שאל אם אני רוצה אוכל ואמרתי שלא. הוא לא התרצה והמשיך לשאול אותי שאלות סתומות על האם הוא יכול לעזור לי ואמר גם שהוא ראה אותי בים.
רק זה היה חסר לי… ״להראות״. למה אי אפשר פשוט לא להראות. לפעמים נדמה לי שחלום חיי זה להיות רוח רפאים. מול הבחור הייתי מספיק חכמה כדי לזכור איך עושים פרצוף אדיש אך לא עוין כדי שהבחור יבין שזה מבוי סתום ולא יצא לו מזה זיון. באמת חשבתי שאני זקנה מספיק בשביל לא לעבור את השיט הזה יותר. אבל לא מזמן אנסו אישה בת 70 אז כנראה שאף פעם לא מאוחר. אחרי זה שעות לא הצלחתי להירדם. שוב הכל היה לי לא נוח ומעיק וחם.
הגננת היום אמרה לי שהיא לא מרימה את הקול שלה בגן. שהיא חושבת שזה לא נכון ולא חינוכי. זה בתגובה לזה שאמרתי שאחרי היום כואב לי הגרון ופעם אפילו לקחתי שיעורי פיתוח קול כדי להתמודד עם הווליום שצריך להגיע אליו בעבודה עם ילדים. אחרי הערה שלה היה לי חשק עז להעיף לה סטירה. כי כל צעקה שהיא לא עושה מישהו אחר צריך לעשות, כי משמעת בגן היא לא עושה ורק יושבת לצייר עם הבנות השקטות בזמן ששאר הילדים מרביצים אחד לשני.
אבל אני שמחה שהיא שומרת על הבריאות שלה… יש לציין שהיא השתפרה מהפעם הקודמת שבה הייתי אצלה. ביום ראשון אני אשכרה נזפתי בה באמצע ארוחת הצהריים שהיא לא הצליחה להתחיל כי הילדים לא הבינו אם היא באמת מתכוונת שהם ישבו עכשיו או שעוד לא כי היא פשוט לא ממש תקשרה איתם. אפילו אני לא הבנתי מה היא רוצה שנעשה. והיא רק עמדה שם וחיכתה שיהיה שקט. הארוחה התעכבה בחצי שעה והילדים כבר נהיו ממש חיות בזמן שהיא עמדה שם ומלמלה כל מיני דברים מתחת לאף שלה שאולי היו אמורים להיות מכוונים לילדים אבל מכל הרעש אי אפשר היה לדעת.
את הקול שלי שמעו יופי. כשאני אמרתי לילדים לשבת רובם התיישבו אבל במקום שהגננת תתחיל את טקס הארוחה היא פתאום הלכה לדבר עם איזה ילד סורר ואני עמדתי מול הקבוצה שאחרי שתי שניות שוב איבדה עניין והתחילה להתפזר. אמרתי לה שהיא לא ברורה, והיא הצטדקה ואמרה שיש ילדים שלא מקשיבים.
מפגרת. ברור שהם לא מקשיבים. אין למה להקשיב, את לא מדברת. הם לא סתם ישבו חצי שעה בדממה מופתית בזמן שאת אוספת את השלושה ילדים שמנצלים את הכאוס כדי להתרוצץ בפינת משפחה. אם לא מתחילים משהו מובנה וברור לכל הקבוצה אז ילדים מתפזרים. ככה זה גם אצל אנשים בוגרים וזה שהיא טוענת שיש לה ״גן קשה״ זה הכסת"ח הכי בוטה ששמעתי בחיי. אפילו קבוצה של רובוטים היא לא הייתה יכולה להוביל כי היא עצמה לא יודעת מה היא רוצה.
אז יחסית ליום ראשון, היום היא הייתה הרבה יותר טובה. בסוף אותו היום אמרתי לה במפורש שלא שומעים אותה ושכדאי לה לקנות מדונה ושהיא לא מצליחה להעביר מפגש כי היא לא יוצרת עניין. היא עשתה פרצוף של בלוק והלכה ממני. אולי זה חלחל ואולי הנוכחות של הסייעת הדומיננטית שהייתה היום נתפסה בה והיא גידלה ביצים. היום היא העבירה כמה דקות עם הילדים במפגש והושיבה אותם לאכול בלי למרוח שעה. אבל נגמר לה הסוס די מהר ואחרי האוכל היא שוב התאיידה לתוך פינת הציור עם הילדות השקטות ולא הקדישה תשומת לב לכל שאר השיט שהלך סביבה. הסייעת המבוגרת שהייתה היום היא זו שאני לרוב מחליפה שם ופעם ראשונה פגשתי אותה כי היום השנייה היא זו שחסרה.
הפרצוף שלה כשהצגתי את עצמי אמר לי הכל. נכנסתי והיא בדיוק פתחה את הקופסא של האוכל. הבנתי שהיא עובדת היום בצהרון ואמרתי לה את השם שלי. היא אמרה:
"אני יודעת. אמרו לי שאת תבואי היום."
הייתי רוצה לומר שהפנים שלה היו ללא הבעה אבל לא, הייתה להן הבעה של שנאה עצורה מוכנה מראש בשלוף אם אני רק אנשום לא בקצב הנכון. אז אמרו לה שאני באה. מעניין מי… ומה…
אבל קשה לשנוא אותי למרות שאני מנגבת את השולחנות על דעת עצמי אחרי שאמרו לי שהם נקיים ומראה לה את הסמרטוט החום שהיה לבן לפני שהתחלתי לעבור עליהם. קשה לשנוא אותי כי אני עושה הכל נכון ועוד לפני שביקשו ממני. לקח לה בערך עשרים דקות להבין שאני מהווה אי של נחת ועוד חצי שעה לפני שהיא שאלה אם בא לי לבוא לעבוד בגן הזה קבוע. לקראת סוף היום היא אפילו ניסתה לתת לי פירות ולעשות לי כוס קפה.
אבל הלך לי הקול. ולא בא לי להיות שם קבוע. למעשה אני מתכננת לא להגיע לשם שוב אף פעם. אני מעדיפה להגיע לגנים בהם הגננת היא לא פאסיב אגרסיב ביץ' שסופרת את השניות עד לסוף היום. אני מפונקת.
סיבה נוספת לזה שהיה נחמד היום יותר מביום ראשון זה כי ברביעי כולם כבר מריחים את הסופ״ש. שונאת לעבוד עם אנשים שחיים מסופ״ש לסופ״ש. זה כמו להסתובב עם נרקומנים ולנסות לא להשתמש בסמים.
אבל לי יש רעל מסוג אחר בלב. אני מיואשת. אני מבינה שאני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה. מבינה שאת מה שאני יכולה, אני לא רוצה לעשות ולא מוצאת איך לגשר את הפער. נמאס לי לחיות במדינה בה כולם מתעקשים לתת רק 40% מעצמם כדי לא לצאת פראיירים כי השאר גם לא נותנים יותר. הם הגיעו למינימום האפשרי שבו הדברים עוד איכשהו עובדים. ושום דבר לא באמת משגשג. חוץ מהייטק. שם נותנים 110% ואצל אבא שלי בעבודה, הבחורה שאחראית לעמוד כל היום במטבחון, לשטוף את הכלים ולמלא את מצבורי השוקולד וקפסולות הקפה, היא לא עובדת קבלן אלא עובדת חברה. הם ״יוניקורן״ כלומר חברה ששווה יותר ממיליארד דולר, אז יכולים להרשות לעצמם להיות בני אדם לעובדים שלהם.
פתאום אני מרגישה ששנים כפיתי על עצמי לקבל ערכים שגויים. שמאז שאני בישראל אני מנסה לחנך את עצמי להשקיע פחות ולא להתרגש ולתפקד בסביבה עוינת מלאת מאבקים, שקרים, ושנאה סמויה. אני מלמדת את עצמי להיות קהת חושים וחסרת תגובתיות. כי זה החזון של הצבר המושלם, אדם שלא שם על כלום ואף אחד, מרוכז בעצמו ופועל לביתו. אז שנים שאני מחנכת את עצמי למחיקה וביזוי כל תכונות האופי הבסיסיות שלי במחשבה שהן תקלה. אני אפילו סוג של הצלחתי.
בבית אריאלה, למטה בקומה אחת לפני מרתף, איפה שילדי האימו בני הטיפש עשרה רקדו וצחקקו, יש רחבה די גדולה. פעם הייתי מתאהבת בקיומו של חלל כזה. היום סתם ישבתי שם וחיכיתי לטלפון שיפעל (מה שעדיין לא קרה…) הסתכלתי על הרצפה המבריקה וניסיתי להיזכר איך פעם זה היה מלהיב אותי, גורם לי לפנטז על תנועות ריקוד ולהגיע לשם בשעות בהן אין אף אחד כדי לרקוד שעות עם גרביים שמחליקות על הרצפה כמו על משטח קרח. היום אין לי כוח אפילו לחשוב על להוריד נעליים כדי לשבת בנוח יותר בכורסא. אני סתם מתעוותת בתוכה ככה שהגב מקבל זווית שונה כל כמה דקות.
הבוקר התעוררתי בחמש ומשהו. כמה דקות לפני שהפעילו את הממטרות בפארק הירקון. אני מתה על הטיימר הרוחני הפנימי שלי שאפשר לי להספיק להרים את השק״ש והנעליים מהדשא כשאני כבר ערה ולא להתעורר מזה שאני והרכוש שלי תחת סילון מים. גררתי את עצמי לאורך אבן גבירול בחיפושים אחר קפה פתוח. קיוויתי למצוא קיוסק שעושה קפה כי התביישתי להיכנס לבית קפה נורמלי כשאני מסריחה מזיעה של שני לילות ושני ימים כי אתמול לא היה לי כוח ללכת לחדר כושר אז הלכתי לראות סרט חינם בבית אריאלה במקום. מצאתי מקום של זקנים שפתוח במיוחד בשביל חולי נפש שקמים בחמש טבעי ואלו שמתחילים משמרת לפי שעות של בית חולים.
אפשר לסמוך על תל אביב. רק שזה בקושי הספיק לי. לפי מידת העייפות שלי הייתי צריכה שניים. אחרי הקפה וחצי חבילת שוקולד היה לי מספיק כוחות ללכת להתאמן ולהתקלח. היו בחדר כושר אפילו פחות אנשים מהרגיל וממש התמסרתי למתיחות שאחרי ההליכה בעלייה שלי (לרוץ זה לחלשים). כל כך התלהבתי שאפילו הייתה לי המוזה לשים מצלמה שתצלם אותי מתמתחת כי נראה לי שנים שלא ראיתי את עצמי זזה. זה היה מפכח.
אני חושבת שגבהתי. אני מרגישה טיפה גבוהה יותר כשאני הולכת ברחוב אפילו בלי הנעלי פלטפורמה ספורט יענו שלי. רק שהגובה, שהוא בטח איזה סנטימטר שניים, התווסף לי לגב. זה נראה כל כך משונה מהצד שהלב שלי פשוט החמיץ. אני נראית כמו בובה שהרכיבו אותה מחלקים של שתי בובות לא באותו הגודל. החלק העליון ארוך ורחב בכתפיים והרגליים קצרצרות נקטעות כאילו באמצע על ידי כפות רגליים צעצוע.
הכתה בי ההבנה שמעולם לא היה לי סיכוי. זה לא הבעיות הרפואיות שלי ולא המגושמות החברתית ולא אי יכולת התמדה שמנעו ממני להפוך לרקדנית אלא פשוט העובדה שאני נראית ממש מוזר. כל מי שאי פעם היראתי את עצמי בפניו עשה רושם של מתרשם אבל משהו תמיד הרגיש חסר. הם כנראה באמת התרשמו מהיכולת שלי לחיות בסרט ונצבט להם הלב כשראו את ניצוץ התקווה בעיניים שלי והם פרגנו כמו שמפרגנים לנכים ש"טיפסו" על האוורסט כשהם נישאים על גבם של סבלים. מעולם לא היה שום ניסיון של מורים או משפחה או חברים לעודד אותי להתמקצע. כשהייתי קטנה כולם אמרו שאני רוקדת יפה מאוד. אבל אז עוד לא היה ברור מה יהיה מבנה הגוף שלי בבגרות. הם כנראה קיוו שמשהו יתאזן. כל שנה הגב התארך והרגליים לא.
סימני מתיחה בגב, יש לי מגיל 12. ובמשך שנים ההבדל לא היה כל כך בולט בעיקר כי הגב שלי היה עקום. בחצי שנה האחרונה התאמצתי ללכת זקוף והוספתי לעצמי לפחות 3 ס"מ רק בלהתיישר ובאמת שמרגיש כאילו בנוסף לזה גם ממש התמתח לי משהו ולא רק התיישר ואני משמעותית יותר ארוכה בישיבה. ועכשיו פתאום רואים תמונה ברורה יותר.
אני תיפלץ.
מה יכולתי כבר להיות? רקדנית? קרקסנית? שחקנית? באמת? אפילו לא מתופפת. לשבת הרבה זמן כואב בגב. אנשים יודעים אינטואיטיבית לתת את היחס הנכון למי שמעוות בגוף או בפנים. הם חושדים בו ונגעלים ממנו כי הוא פגום ואז המתורבתים שבינם מוצאים כל מיני הסברים כאילו רציונליים ללמה אני לא בסדר. זה יחד עם הלסת הנסוגה והפרצוף המונגולואידי הדחוס שלי והקול הצפצפני… מי שהיה חבר שלי בילדות ממש עשה לי טובה. הדבר המושך העיקרי שהיה בי בתיכון, היה הבוז שלי לכולם ולהכל שנתן לי סוג של הילה של דיסטנס. זה ובגדים רחבים ושיער מחומצן.
כשהייתי מתבגרת שאלתי את המשפחה שלי אם לא נראה להם שהרגליים שלי קצרות. ואני זוכרת אפילו שמדדתי את הפרופורציות שלי ושל סבתא שלי ודודה שלי והם כולם התנהגו כאילו אני מדמיינת. אני לא מדמיינת. אם אני נשכבת על הרגליים שלי כשהן ישרות, הקודקוד של הראש שלי מגיע לאצבעות הרגליים. אצל רקדניות לרוב בין הראש לקרסול יש איזה מרחק כלשהו בהתאם לכמה אלוהים בירך אותה. אצלי הקרסול נמצא בצוואר (*לא באמת, אבל כך כתבתי אז). למה אני לא יכולה להשקיע מאמצים כדי לשנות את זה? כמו שאדם משקיע בלפתח שרירים.
למה אני יכולה לשבור את עצמי בעבודות שירות למטרות חסרות חשיבות אבל לא מסוגלת לשנות לעצמי את המגבלות אפילו במילימטר? מסי לא היה שום כלום אם לא היו מגדילים אותו כימית.
את מכשיר הטלפון שלי נתתי למישהו זר עם מטען אחרי שעברתי כמה אנשים בין מדפי הספרים ושמצאתי נשמה טובה. עכשיו בדקתי איתו והוא כבר ב 40%. איך הכבל חדש שקניתי אחרי שגנבו לי את התיק יכול כל כך להיהרס תוך שבוע..?
אני בכלוב. כלוב של מדינה, של זהות מגדרית שנדפקה בגלל כימיה, בשלד שהתעוות לא ברור למה, בתוך מוח אוטיסט ועולם רגשי שבור מטראומות שלא מאפשר יצירת קשרים. אין לי למען מי לחיות. אין ממי לקבל פידבק כדי למצוא נקודת יחס של הצלחה. אין כיוון ומטרה. וכואבת לי הבטן. משהו נדפק סופית גם שם. כל הזמן יש לי כאב של כאילו לא אכלתי יומיים. לא משנה מה אני אוכלת. וכשאני אוכלת אין מקום ליותר משני ביסים.
הלילה אלך שוב לים. עדיף שם מאשר בפארק כי בפארק יש נמלים. למרות שבים יש את הזרקורים של שחקני הכדורעף. המשחק הזה שבו המטרה היא להכאיב לעצמך בכמה שיותר מקומות בגוף.
אני תוהה אם כדאי לי לפרוש בשיא. כלומר עכשיו עשרה לשמונה ואני כבר שעה שופכת רעל על המקלדת ואנשים כבר מסתכלים עלי מוזר. כנראה בגלל שעדיין אין לי גבות ולא בגלל שאני מיוסרת נפשית אבל זה בטח לא עוזר.
אגב, בלי קשר, גיליתי למה יש לי קמטים בין הגבות. לחץ תוך עיני. ואני יכולה עכשיו להפיג אותו ממש בקלות על ידי זה שאני פשוט לוחצת על גלגל העין עם כפות הידיים שלי עד שאני רואה צבעים וצורות גאומטריות כמו בקליידסקופ. אחרי זה הראיה שלי מטושטשת כמה דקות אבל אז הפנים הרבה יותר רפויות באזור העין ופחות לוחץ לי באזור המצח.
אולי אלך לדבר עם עצמי לבד ללא מקלדת. אולי לאני העצמי הפנימי שלי יהיו תובנות לגבי הכלא הזה שלי וככה אני לא מצליחה לשמוע בגלל כל התקתוקים שלי. ואולי עכשיו שיש לי חשמל אני יכולה לסיים לערוך את הטקסט שכתבתי אתמול למארגני ההפגנות נגד ההפיכה, על זה שראוי להשתמש בשלטי החוצות שהם שוכרים בשביל להפיץ מידע קונקרטי לגבי מהי השיטה הדמוקרטית ולא סתם עוד שלטים מסיתים של "שקרן בן שקרן" כי זה עוין ומרחיק אנשים מתונים כמוני שכבר מגעיל לי לראות את זה.
קיבלתי את הטלפון שלי עם 80% סוללה. ניסיתי את הכבל שלי והוא רשמית לא עושה כלום. וקר לי. אני אלך להשקיע את שארית הכספים הקטנטנים שמשכתי מהכספומט כדי לקנות כבל חדש. כוסאומו! אגב, על שלוש כוסות שתייה חמה, חבילת שוקולד, פחית קולה, גלידה אחת ב6 ש"ח של טיב טעם, מלפפון, גזר ושלושה אפרסקים אני מוציאה ביום בערך 80 ש"ח. ואין איך לחסוך. ככה זה עולה פשוט.
הייתי פה.