הבנתי שכשאני לא כותבת אני בכלל לא זוכרת מה התאריך או איפה אנחנו בחודש. היום אני שוב בקריסה. אבל מנסה להתמודד עם זה בצורה בוגרת. לא מתאמצת יותר מידי פשוט זזה לאט. כמעט ולקחתי שוב חדר בהוסטל אבל הבנתי שזה חסר טעם. אני לא באמת צריכה את המיטה הזו בשביל לנוח. אני יכולה פשוט להרפות. זה לא תלוי מקום. 

אם אלוהים יוצר אותנו כדי לחוות דרכנו את החיים אז המעשה הכי אלוהי הוא להקשיב למישהו מתלונן. 

בגן ניגשתי לגננת ושאלתי אותה אם אפשר להתלונן. היא לא הייתה קשובה ולא היה לה אכפת אבל היא מנומסת ואני רציתי להתבטא. בגן שלה היא לא צריכה עזרה של אף אחד אז אני שם על תקן מנקה וזה דווקא מוריד לי אנרגיות. אז באתי להתבטא כדי שלא אאבד את יכולת הדיבור לחלוטין. כשהיא הבינה מה אני רוצה סוף סוף, התחלתי להסביר לה שגנבו לי את האוזניות. היא אמרה "אוי" וחשבה שעל זה רציתי להתלונן. אבל אני אמרתי שזו לא הבעיה. והיא התאכזבה כי זה אומר שאני עוד לא סיימתי. אני הסברתי שאת האוזניות שאני אוהבת הפסיקו לייצר כי כל דבר טוב מפסיקים לייצר וכשבאתי לקנות אוזניות חדשות חשבתי לשדרג טיפה ולקנות אלחוטיות. אז הסתבר שבשביל להטעין אותן, אני צריכה גם מטען שעולה 130 ש"ח ואז חשבתי שזה טיפשי שאסתובב עם שני מטענים אחד לטלפון ושני לאוזניות אז קניתי גם כבל טלפון שמתחבר למטען של האוזניות וזה גם עלה לי 130 ש"ח. יצאתי מהחנות אחרי ששילמתי 460 ש"ח ותכלס כל מה שרציתי במקור זה אוזניות ב 60 ש״ח ולא הבנתי ממש מה קרה לי הרגע. לפי ההגיון הכל מסתדר אבל כשאני מבינה כמה כסף יצא ממני ומה בפועל יש לי, משהו נראה מוזר. היא צחקה והלכה לצעוק על הילדים. 

אחר כך רציתי להגיד לה שבעצם זו הייתה קניה מדהימה ויש לי מזל גדול שגנבו לי את האוזניות כי אחרת בחיים לא הייתי מגיעה לקנות אוזניות אלחוטיות ולא הייתי יכולה לרקוד בזמן שאני שומעת מוזיקה במסדרונות הריקים של הקומה התחתונה בבית אריאלה והייתי ממשיכה להסתובב ברעב כרוני אחר שקע חשמל כי המטען שלקחתי מסבתא יחד עם הכבל מהסופר פארם, מטעינים ממש ממש לאט. ועכשיו הצלחתי תוך שלוש השעות בגן, להטעין את הטלפון ואת האוזניות מ 8% ל 100%. אז משהו ממש נחמד קרה לי. רק העניין הזה עם הכסף… שטויות. כסף זה בשביל להשקיע. אז השקעתי.  

אני מסטולה מתה מעייפות. לא יודעת אם זה הצטברות של שינה על החוף שלא הייתה בדיוק מושלמת או שזה הארבע כוסות קפה ששתיתי כל יום בשבוע האחרון שסוף סוף הביאו אותי לקריסה, וכנראה שזה שילוב אבל אני על אדי כוחות. לא ברור בכלל איך זה קרה שאני בכלל יושבת פה עכשיו וכותבת. אולי הגלידה עזרה. 

מהרגע שהחלטתי שאני חוסכת כסף כדי לשלם את כל החובות שלי ולנסוע לחו״ל, הצלחתי להוציא… סליחה, להשקיע כאלף ש"ח. אני משקיענית זריזה. היום בבית אריאלה יש ערב סרט. מעניין אם הוא שווה משהו ומעניין אם אני אצליח להישאר ערה. 

יש לי המון מה לכתוב. ומבאס אותי שלא יכולתי לכתוב את כל זה תוך כדי תנועה ואני עכשיו משועבדת למקום הפנוי מול אחד מתוך 4 מחשבים שיש פה בחלל העבודה של בית אריאלה. ההחלטה לגבי האוזניות הייתה לא קשה במיוחד. נכנסתי לכמה חנויות ובכולן הציעו לי אוזניות JBL ואני זוכרת להם את זה שהכבל שלהם נקרע לי כמה פעמים וזה רק כי הם עושים בכוונה כבל סוג ז' ומתכנתים את המוכר לומר לי שזה בלאי סביר. אבל בשנות ה 90 אני הלכתי במשך 6 שנים עם אותו סט אוזניות לבצפר זרוקות לי בתיק ולא קרה להן כלום חוץ מזה שאיבדתי אותן. אז זובי אני קונה שוב מהחברה הזו אם יש לי ברירה. אז עליתי לחנות של אפל והסתבר לי שהברירה שלי כפולה במחיר. זה היה עוד השלב התמים. בפועל הברירה שלי עלתה לי פי 4. 

על חופש משלמים. והבס של הסאונד כבד. וגם עכשיו אני מסתובבת עם מגנטים צמודים לי למוח. מעניין מה ההשלכות של זה… אולי זה למה כולם אדישים לזה שסוף העולם מתקרב, כל האוזניות האלו מטפשות אותם. אז עכשיו לפחות אני יכולה להשתלב בהמון… אילו זה רק היה כזה קל… 

אבל אני מיוחדת. שלי מחוברות יחד בכבל מאחורי הצוואר וזה די מגניב כי הן שחורות וזה נראה כמו אביזר מהמטריקס. ויורד משמעותית הסיכוי שאני אאבד אותן. אם אלו היו הכפתורים שאנשים דוחפים לתוך האוזן אז אחר הצהריים כבר הייתה לי אוזניה אחת פחות. חבל רק שהאוזניות לשחייה של דקטלון עדיין הכי טובות שיש… מה לעשות קידמה זה תמיד שינמוך… פעם היינו אוכלים מרק עגבניות של אמא ועכשיו אנחנו אוכלים מנה חמה כי – קידמה. 

תפוסים לי השרירים כי אתמול בבוקר החלטתי לעשות קצת כושר במכשירים בטיילת. יש לי מנוי לחדר כושר יקר שאני הולכת אליו לפחות 4 פעמים בשבוע ונתפסו לי השרירים ממכשירים בטיילת. אני אדם חריג. זה מה שהמוכר בחנות אמר לי כשחיפשתי אוזניות. הוא אמר שיש לי דרישות חריגות. ואז שאלתי איפה כל האנשים עם הדרישות החריגות גרים, אני אעבור לשם. הוא אמר לי:

״ניו זילנד.״

 יתכן.

מקסים היה אם הייתה לי פה עכשיו מיטה. פשוט מקסים. 

להחליט לגבי מקלדת זה יותר קשה. למרות שלגבי האוזניות גם היו לי חרדות. חשבתי שיכול בהחלט להיות שהן יהיו לי בכלל לא נוחות. אבל הן בסדר. אבל מקלדת, זה לא ברור. מקלדת חדשה עולה 800 ש"ח. זה מוגזם. יש אולי למכירה יד שנייה אבל מי יודע מה עבר עליהן ואז יש עוד אופציה והיא לקנות מעמד מקלדת לטאבלטים וזה יכול להיות מגניב כי אז אוכל לעבוד גם בישיבה על פוף. אבל מצד שלישי ורביעי…

אולי עדיף לי ככה לחסוך קצת את המלל שלי ולהתרכז בלתרגם מול המחשב כשאני כבר פה. אני הספקתי שני פרקים בשבועיים האחרונים. זה הישג יחסית לזה שאני מתרגמת רשמית כבר 6 שנים ואני רק בפרק 7. או שבכלל לקנות מחשב נייד… או אשכרה טאבלט? או מחשב מיני ומקרן? או לעבור לגור בבית במטולה ולנסוע לטייל לשנה בעולם ולחיות בדירה עם שותפים בתל אביב כאילו לא עשינו את זה כבר והפעם זה יהיה שונה. או להמשיך לגור בים התיכון בקיץ ובים האדום בחורף כי במילא אין ממש תוכניות הגיונית לחיים האלו שלי… אז איזו מקלדת לקנות?

לא יודעת… כל המלל הזה מרוקן אותי מיצירתיות. אולי הייתי עושה איזה משהו מעניין אם לא היה לי פורקן. אולי. אבל אכלתי גלידה. ועכשיו אני רוצה לישון. 

אין סרט היום. זה בכלל שלישי הבא. היום סתם. טוב, יש מצב שאני מבלה את מחר ומוחרתיים בהוסטל כי התחיל לי המחזור ומחר ארוץ כל היום לשירותים. מה שאומר גם שאני צריכה לקנות עוד חולצה כי אי אפשר להגיע עם החולצה הזו לאותו הגן יומיים ברצף ולחדר כושר, איפה שהבגדים שלי מאוחסנים,  אני לא אלך מחר. זה עכשיו יותר מסתדר למה אני חסרת כוחות. וכנראה שוב אני צריכה ברזל. אבל לא מסביר את כאב הגרון שהיה לי הבוקר. למזלי אבקת ג'ינג'ר זו המצאה גאונית ונראה לי ירפא אצלי גם סרטן אם אצטרך. שתיתי פעמיים תה ג'ינג'ר ובקושי זוכרת שכאב משהו. אולי זה הזמן לעוד כוס. אני צריכה תה, חולצה, מקלדת וכפכפים. ואולי עוד זוג מכנסיים. זה יהיה עוד כאלף ש"ח. לסבתא אגיע בשישי. 

עכשיו הסתכלתי שוב. אז המקלדת לא עולה 800. יש אחת שעולה 560 ומגיעה עם הכבל שקניתי היום במיוחד להטעין את הטלפון. אז זה היה עולה לי 430. אם הייתי קונה קודם מקלדת ולא את המטען בנפרד… שזה כבר סוג של הגיוני כלכלית. אבל… 

למה..? מי אני?

קניתי היום סט מצעים. את שתי הציפיות הקטנות והסדין השארתי מקופלות על כוננית ״הספרייה העירונית״ בכיכר מסריק יחד עם המגבת שלקחתי משם לפני יומיים (היה לה ריח של כביסה) כי חשבתי שאולי אתכסה איתה בים. את הציפה השארתי לי. הרעיון הוא לישון בתוך הציפה במקום בתוך השק״ש כי כבר נהיה חם מידי. ואז גם אוכל להפסיק להסתובב עם שני תיקים כשבאחד מהם השק״ש. מצד שני התיק השני כבד יחד עם הציפה ולא יודעת כמה יהיה לי כיף לישון על החול עם רק שכבה דקה של בד מפרידה ביני לבין העולם. לא ברור כל זה. הלכתי לקנות תה בבית הקפה של הספרייה. 

יש תה ועוגה. זהו. וזה ממש טעים. לכל הרוחות אם כל המותרים והאסורים. רק הגלידה הייתה מיותרת. שיקול דעת מוטעה של אדם תשוש. מה שבאמת רציתי כל היום זה תפוחים. דווקא היום קיבלנו אגסים לגן. 

אתמול התהלכתי קדימה ואחורה שעתיים במסדרון של הקומה התחתונה בבית אריאלה. ניסיתי להבין מי אני. לא הבנתי. ניהלתי שיחה עם פסיכולוג דמיוני שהסברתי לו שאני לא יכולה להיות עקבית בשום דבר וזה הורס לי את החיים. 

עוגת השזיפים הזו מושלמת. 

מה, באמת אני לא מתחייבת לכלום כי אני מפחדת להיכשל? זה לא יכול להיות עד כדי כך פשוט. מה גם שאני לא ממש נכשלת… כלומר בגן שבו הייתי שנה היה לי ממש טוב. רק לא יכולתי יותר. הדבר היחיד שאני רוצה להיות זה אמן ואמן זה לא מקצוע אלא הפרעה נפשית. אין באמת מצב שבו אני חייה לי בכיף שלי במקום חביב ומלא יצירה והשראה והכל טוב ויפה. אם הכל טוב ויפה, אז אין אמנות. הכל טוב ויפה בבית קרקע בעמוקה. רק ששם לא אצליח לסחוט מעצמי זרזיף בודד של יצירתיות. האם באמת ההסכם הוא שלאמן ניתנת ההשראה והדחף והכלים ובתמורה לזה הוא מוסר את נפשו? 

האם אני רוצה להיות טינה טרנר? שנייד אוקונור? או אלו שחיים את רוב חייהם הבוגרים בגלל שלושה וחצי שירים מעולים שהם כתבו כשהיו מסוממים בני 20 ועכשיו שכבר יש להם מזמן קרחת עדיין עושים הופעות שיכפול של שיכפול של שיכפול? מה זה פרסום? הרי המתופף המושלם, קריס קולמן, לא מפורסם באמת. הוא פשוט מוערך בתחומו. זה שונה. מפורסם זה מישהו שאמא שלו לא אהבה מספיק ולכן חייב שאחרים ישתתפו ברגשות שלו אחרת הוא לא מרגיש אותם. אז הוא משעבד את נפשו להמונים חסרי פרצוף כי הם שמחים כשהוא שמח ובוכים כשהוא עצוב. זו העסקה. זה אומר שריהאנה חרא אמא? האם אפשר גם לתת לתינוק את התחושה של השתתפות בחיים שלו וגם לשמור על הפוקוס של ההמונים על השמלה השקופה התורנית? כל אחד משועבד לשד כלשהו וזה מה שנותן משמעות לחייו? אם לא לשדים אז לתינוקות? זו העסקה? חיים זה שיעבוד? 

אלוהים אני רוצה לנגן! אני רוצה להתבטא ומילים זה סתם עוני. 

יש פסנתר בבית אריאלה ומי שהתיישב עכשיו יודע להשתמש בו. מי שכתב במקור את התווים הנשפכים עכשיו מתוך המוזיקאי הצעיר, לא חיי חיים טובים. אין לי שום ספק. אני מרגישה. הכל. אבל רק כשיש לי כוחות ופנאי ואני נקייה מחיים גולמיים ואנשים אחרים בתוך ראש שלי. 

האם הייתי רוקדת בתור ילדה קטנה אם לא הייתי כל כך עצובה? אולי זה בסדר כל השדים האלו. הם הרי מה שמרחיב את העולם… בלעדיהם היינו ממשיכים לשבת לנו על העץ ואוכלים בננות. אז למה זה מרגיש לי שאני חייבת לזהות אותם ולנטרל אותם? בעצמי ובאחרים? כי השדים של אחרים מסוכנים לי? כי שלי מסוכנים לי? אם רק אצליח לשחרר את כולם מהשדים שלהם אז אוכל לשבת לאכול בננות בלי פחד. מה עוד יכול להגן עלי מפני השדים של אחרים אם אחליט שאני דווקא לא רוצה להיות המשיח? ומה אעשה אז עם הזמן הפנוי שלי? 

הציפורניים שלי נראות לי ממש לבנות פתאום. 

ילד בגן היום ניסה לפלרטט איתי. כולם שיחקו בחצר והוא בא למטבח ושאל אם הוא יכול לספר לי בדיחה. אמרתי לו שזה לא זמן טוב כי אני עושה כלים ושאני אקשיב לבדיחה שלו אחר כך. הוא אמר שהוא יחכה ונשאר לעמוד. אני אמרתי לו שזה ייקח לי זמן והוא שאל אותי למה אני מכניסה את הצלחות אחת אחת לתוך המדיח ולא יחד? הסברתי לו שככה זה מנקה אותן ואם אכניס אותן יחד אז לא. הוא המשיך לשאול ולנסות להסביר לי איך לעשות את זה מהר יותר ואני פתאום כאילו שכחתי שאני גננת ויצא לי לענות לו כמו לאדם בוגר שאומר לי איך לעשות את העבודה שלי:

״אני עושה את זה כבר די הרבה זמן ואני ממש בטוחה שאני עושה את זה נכון.״ 

הגננת אחר כך שאלה אותי למה לא פשוט נתתי לו להכניס את הכלים ולא הייתה לי תשובה בשבילה. זה מה שהייתי צריכה לעשות אבל משהו בדינמיקה לא היה קשור לכלים בכלל אז כנראה שזה לא עלה על דעתי. גם לא הבנתי מה העניין עד שבסוף היום ראיתי את העיניים של הילד הזה מחפשות את המבט שלי אבל מתחמקות ממנו בו זמנית ואז נפל לי האסימון. 

כל כולי קנאה, ילד יקר. מה לא הייתי נותנת בשביל לא לזכור שהתאהבות זה סתם שיקוף של החוסרים של עצמי.  

הילד אגב, דומה לי בצורה משונה. חום כזה, טיפה אינדיאני, מודע לעצמו ושאפתני. היה יכול להיות בקלות ילד שלי. רק שאז לא היינו חברים כי הייתי עסוקה בלאמלל אותו. בטח אמא שלו דומה לי וזה מסביר הרבה. 

היום טיל סוואן הסבירה שהשדים רוצים להיות חלק מהעולם ומזדעזעים מההתנהגות של בני האדם. הייתי רוצה לדעת איך היא הגיעה לזה. זה נשמע לי טיפה מופרך. אבל היא בחורה מעניינת ואני נוטה לרשום לעצמי את ההערות שלה על היקום. אולי. ככה בדקתי את האוזניות שלי. זה היה הקליפ הראשון שהופיע לי ביוטיוב.

מזמן היא לא דיברה לעניין. כנראה יותר מדי אנשים הבינו אותה לא נכון אז היא הפסיקה לתת הסברים מורכבים ופילוסופים והתחילה להתמקד בלמחזר את עצמה ולדבר על בעיות אישיות בנאליות. אבל התפלק לה. מעניין שהיא מבינה שאנשים צריכים את השדים שלהם כדי שיביאו אותם לקיצון שבו הם מגלים את הערכים הטובים שלהם אבל לא מבינה את העובדה שבזה שהיא מסבירה להם את זה, היא מונעת מהם להשיג את המטרה הזו בדיוק. מוזר שהיא עוד לא הבינה למה אנשים שונאים אותה. 

ידיד שלי שלח לי הודעה שבה הוא כותב שהוא לא מבין איך אני יכולה לחשוב שאני לא רצויה ומה גורם לי לחשוב שאני כוחנית ולא נעימה להם. זה אחרי שאמרתי שאני לא אגיע הערב לבקר. כמה שבועות כבר שאני שולחת להם הודעות שבא לי לראות איתם סרט ושאני מתגעגעת ושבא לי לקפוץ לבקר ושאני מתכננת להגיע אליהם לסרט רק שיגידו לי מתי זה מסתדר להם והתשובה היא "בטח, רעיון טוב…" וזהו. פעם אחרונה ששלחתי הודעה שעדיין בא לי סרט, קיבלתי חזרה הודעה ששבוע שעבר היה קצת עמוס והשבוע מגיעה עליהם חברה אז לא בטוח שיצא. מה עוד אני יכולה להבין מזה? יש עוד פרשנות? כנראה שהבחור שענה לי ככה, סיפר על השיחה לשותף שלו, שיש לו טיפה יותר מודעות עצמית אז הידיד השני כתב לי כאילו בלי קשר שביום שלישי באה אליהם חברה ושאני ממש מוזמנת גם. 

נו.. אני מטומטמת אבל בגבולות הסביר. אני אמרתי שזה לא מרגיש לי לעניין ושאני מתנצלת אם הייתי כוחנית ולא נעימה. אז זה הסתיים. מעכשיו ירדנו ל 0 חברים. עכשיו צריך רק להיפטר מהמשפחה. אחות אחת כבר ביטלתי. אמא שלי יכולה להתאייד ולא אשים לב, סבתא שלי חשובה כרגע כי יש לה בוידם ומכונת כביסה והיא חוסכת לי 300 ש"ח בשבוע על הוסטל. ואבא שלי מהותי רק בזכות הסיכוי הקלוש שהוא יום אחד יסתכל עלי ויראה משהו איכותי ויטרח להגיד לי את זה ואז סוף סוף ארגיש כאילו יש לי ערך בעולם. 

אבל עד אז, מצידי שיעבור לגור ביפן. האחים שלי כבר גדולים ולכן הם לא גורם משמעותי מה גם שהם במילא לא היו יותר מאשר נטל על המצפון שיוסר ברגע שיעברו את הגיל שבו אני עלולה להרגיש אחראית אם הם יתאבדו. 

ואז סוף סוף אוכל להיות אמן אמיתי. כמו אידי סדג'וויק. בשביל זה רק צריך לזכות בלוטו ולקנות איזה בית שבו אוכל לבלות את שארית חיי היצירתיים בבטלה גמורה.

אתמול במקלחת בחדר הכושר הבנתי שאני מבזבזת את החיים שלי. הרי מגיל מאוד צעיר הבנתי שההתרגשויות הכי גדולות שלי מגיעות מתוך העולם הפנימי שלי ושכל פעם שאני מנסה "לחיות", זה רק מפריע. ניסיתי כבר 38 שנה. זה לא עובד. שום דבר לא צבעוני ומופלא כמו הדמיון שלי וכל רגע שבו אני משקיעה זמן ואנרגיה בלנסות "לממש את עצמי" זה זמן אבוד שלא יחזור, זמן שהייתי יכולה להשקיע בלחוות את המגוון העשיר של הרגשות והתחושות שלי ללא הפרעה חיצונית. 

וזה לא רק זמן, זה גם עוצמה. בשביל להרגיש ולהתרגש, צריך כוחות ומוזה ואת היכולת לשקוע בזה עד הסוף ועם הגיל כל זה נהיה יותר קשה. למה ילד שמח כשקונים לו את הצעצוע שהוא חלם עליו? כי הוא דמיין אותו. כי הוא מדמיין את הערך שלו ואת הכיף שהוא יעשה אתו. למה הוא זורק את הצעצוע לקופסת הצעצועים ומתחיל לחלום על אחד חדש? כי האמת נכנסה לחייו. 

האנשים המבוגרים חושבים שלהיות בוגר ונאור זה לא לייחס יותר מידי משמעות לדמיונות אבל מי שכנה עם עצמו מבין שהרגעים בעלי החשיבות המדומיינת בילדות היו הרגעים הכי משמעותיים בחייו. אז לי יש עוד איזה קצה חוט שמוביל לממלכה הזו. למה שלא אנסה לבלות שם אם עוד אפשר? בשביל זה צריך לחזור להרגיש. לא להיות הגננת השקולה והיציבה שפותרת את כל הסכסוכים, שנותנת משימות ומנחה איך לאכול בלי לעשות בלאגן. ולא להיות המורה התומכת והנכדה המסורה. בשביל העולם הזה צריך להיות מניאקית חסרת אחריות. לריב עם כולם ולעורר עוינות. כבר שכחתי איך עושים את זה. פעם הייתי ממש טובה. אני משערת שזה הורמונלי. בתוכנית שלי לאבד 10 קילו מהמשקל שלי ולחזור למצב הורמונלי של תיכון לפני הגלולות. זה לא עובד בינתיים עם הגלידות והצ'יפס אבל זה עניין של זמן. זה משהו מספיק מוחשי שאפשר לשאוף אליו. יותר סביר מאשר טיסה מסביב לעולם אחרי שאקח הלוואה של 100,000 מהבנק באוקטובר. טוב שיש תוכנית. עכשיו אלך לצחצח שיניים בקומה 2- בבית אריאלה ואז לישון בים מתחת לציפה החדשה שלי. מחר להוסטל ויאללה משם נראה. לי יש אוזניות חדשות 🙂