8:15 בבוקר ארומה גורדון. בלי מקלדת. עם קפה ובראוני. לקח לי 8 ניסיונות לכתוב ״בראוני״. הטלפון כל הזמן תיקן אותי. בלי מקלדת יש לברור מילים. 

אם רק היה לי הדבר, המכשיר, הבנאדם, המקצוע…, אז הייתי מרגיש את מה שאני רוצה להרגיש. 

רק צריכה מקלדת. ודירה בלב העיר. עדיף עיר עם אנשים שאני מזדהה איתם ויוצרת איתם אמנות…, אז הייתי מרגישה שהחיים שלי שווים משהו. 

ישנתי טוב. הזמנתי מיטה באברהם לסופ״ש. לישון בחוף בסופ״ש אני לא מוכנה. יש גבול לטיפשות/אומץ שלי. יש לי מקום קבוע מתחת לסככה השלישית בחוף גורדון. לידי כל בוקר עושה התעמלות מוזרה בחור לבוש לבן. הוא מגיע עם פטיש ענק של הריסת בטון ומנופף בו בכל מיני זוויות ומפיל אותו על החול. למעשה יש מצב שזה מה שמעיר אותי בבוקר כי אני שומעת אותו נופל דרך הוויברציות של החול. אבל חוץ מזה, נראה לי אני מתאקלמת. התחושה שאני צריכה משהו שיקל עלי ויגרום לי לנוח ולהירגע היא אשליה. נורא רציתי להזמין מיטה בשלישי בערב כדי שיהיה לי נוח ״להתמחזר״ אבל לא עשיתי את זה. פשוט הלכתי לדמם בשירותים לפני השינה וישנתי לי. נרגעתי מתוך החלטה ולא מתוך טקסיות. לפעמים אני עושה מלא טקס הרגעות וזו לא באה. הבנתי שבקלות זה יהיה גם המצב עם ההוסטל. בקלות אני יכולה להוציא עוד 100 שח על מיטה ומקלחת ולהישאר מתוחה וחסרת סיפוק. מה שכן, רצוי שאתחיל גם להתקלח בחוף. בתקווה שיש מים חמים. כי אני מטונפת וצריכה עוד לעבוד היום בגן. אתמול שלחו אותי לגן אחר. כל שאר השבוע ביליתי בגן שבו הסייעת שברה את האצבע. הגננת שם מצוינת ולא צריכה ממני כלום. ואני אתמול ממש שמחתי להגיע לגן אחר. שם הייתה גננת מחליפה גם כן שמתה עלי ופשוט התמוגגה מאושר כשראתה אותי. למעשה הן כולן די מאושרות לראות אותי וזה עובר די מהר כשהן מתרגלות אלי ומתחילות למצוא פגמים. ככה זה בני אדם. זה למה עדיף להמשיך לזוז. 

אני ניסיתי למצוא מקום אחר לישון בו בחוץ אבל אין. בכל רצועת החוף של תל אביב יש רק סככה אחת שאני מרגישה שבא לי לישון תחתיה. כל השאר פגומות איכשהו. לזו ספציפית יש אנרגיה טובה. חוץ מהעניין עם זה שגנבו לי את התיק… זה אבל גם לטובה. עכשיו הטלפון שלי כל הזמן עם סוללה בגלל המטען החדש האולטרה מהיר ואני מאוהבת באוזניות האלחוטיות החדשות שלי. 

אני מנסה לדמיין את העולם המושלם שלי. פשוט הבנתי שהעולם הזה כנראה צריך להיות כמו שהוא ומה שאני מנסה לעשות הוא לא נכון. הם לא מוכנים להיות קשובים לאחר ומלאי חמלה וענווה. הם עוד צריכים לריב. זה צריך להגיע לפיצוץ כדי שהם ירגישו על עצמם את מה שאני יודעת. וזה לא הוגן לנסות לרכך להם את זה. כמו אמא שלא רוצה שהילד שלה יסתובב עם הבחורה שבטוח תשבור לו את הלב. אבל מה לעשות, ככה חיים. אז בהנחה שהכל בסדר ונע על מסלולו הנכון, מה בא לי? המון יופי! בכל פינה מכל דבר. לאכול במצקת. 

אין ארוחות חינם. זו התחושה שלי לגבי כוסמת. יש בה כל כך הרבה חומרים מזינים שזה מרגיש כמו מוצר טוב מידי. אולי דגנים זה משהו שניתן לאכול אותו רק בפרקי זמן קצובים. ושחלק מהשנה אמורים לעשות מהם הפסקה כדי לשקם את המעיים מהנזק של טפילי העמילן. אז איך חיים על אורז האוקינאווים? אולי זה למה הם אוכלים המון ג’ינג’ר וחמוצים? 

אז… כדי לא לסבול מטפילי מעיים, צריך לאכול בכל מקום רק את מה שאוכלים המקומיים? אז… צריך להפליץ כמוהם ולפתח את אותם חיידקי מעיים? אז… צריך לבחור מדינה וקהילה לפי העדפות קולינריות? אז… אני לא יכולה לחיות בארץ…? 

אני רגישה. זה לא רק מתבטא ברצון לשמוע אופרה ובעיה עם נעליים משפשפות (אגב, הרגליים שלי היום כבר עטופות בפלאסטרים בגלל הכפכפים החדשים) זה גם מתבטא בחוסר יכולת לאכול חריף. ומתובל בכללי. אני ממש מרגישה את החיות בבטן שלי חוגגות עכשיו על הבראוני. מצד שני אני ממש אוהבת אורגנו… וג'ינג'ר. אולי יש מדינה שבה אוכלים הרבה אורגנו?