אני אפילו לא זוכרת מה קרה שהפסקתי לכתוב. אני זוכרת שסבתא שלי בילתה את רוב יום שבת עם הרדיו שלה. היא הבינה שאני לא אוהבת את זה אז בהתחלה כיבתה אותו כשאני הייתי במטבח ואז פשוט הלכה עם הרדיו לשבת בחדר שלה. ניסיתי לתת לה לראות ״בלי סודות״ כדי שהיא תתאמן על לשמוע עברית והיא אמרה שזה סתם מתיש אותה. זו הבעיה שלי. אני חושבת שאנשים באמת רוצים להשיג את מה שהם אומרים שהם רוצים להשיג אז אני מנסה לעזור להם. אבל למעשה יש להם מטרות אחרות לגמרי והעזרה שלי היא סתם מטרד. סבתא שלי הולכת לאולפן ועושה שיעורי בית אחר כך בחוברת עברית שלה לא בשביל לדעת עברית אלא בשביל למלא זמן בהסחת דעת כלשהי. בשביל שיהיה לה תירוץ לצאת מהבית פעמיים בשבוע וללכת לאנשהו. והמחיר שהיא צריכה לשלם על זה זה לנסות להראות שהיא לומדת. ואז אני באה וקונה לה דסקיות רמיקוב עם אותיות ועושה לה רשימות ומראה לה סרטונים וזה פשוט רק הורס. כל זמן שהיא לא ״לומדת״ עברית היא רוצה לשמוע חדשות על המלחמה. זה פשוט מה שבא לה. כמו שסטלן רוצה לבלות את היום על הספה כשהוא מעשן ורואה טלוויזיה. לגיטימי. הרי אין לי באמת מה להציע לה. זה לא שהיא באמת תצליח לדבר עברית שוטפת בחייה הקצרים שעוד נותרו.

כשהתחלתי לעזור היא התלהבה כמו ילד שמשחקים אתו. פשוט זו דרך טובה בשבילה לקבל תשומת לב אבל כשהיא הבינה שאני רצינית זה כבר לא היה כל כך כיף. אבל חוץ מזה, לי אישית אין עוד מה להגיד לה. ניסיתי לדבר איתה על מה שאני חושבת והיא ממש עשתה מאמצים להתעניין אבל כבר נהייה שקוף שהיא משקרת בצורה שלא נעימה אפילו לה.

״אז… אמרת שאת חושבת הרבה… כשאת חושבת… באיזו שפה את חושבת?״

״אה… מעניין… אני לא יודעת באיזו שפה אני חושבת… לא חשבתי על זה אף פעם… ולמה אף אחד לא מסתרק יותר? פעם להסתרק היה חלק מהטיפוח ועכשיו אני רואה שאתם לא מסתרקים… יש לך תיאוריה לגבי זה?״

כמובן שהייתה לי. לא מראש אבל אין לי בעיה להקריץ תיאוריה סוציולוגית על למה מאפרות מונחות על השולחן תמיד לשמאלו של מי שמעשן, גם אם בפועל הן לרוב בצד ימין. רק תנו לי נושא.

לא נורא. עכשיו אני בדרך לכפר סבא. אולי שם אצליח לא להעיק על אף אחד. בינתיים בזמן חוג תיאטרון בגן היום, עשיתי עריכה לטקסט של ידיד שלי שהעבודה שלו אשכרה שלחה אותו לטיול סקי באירופה בשביל שיכתוב ביקורת על האתר סקי. יצא לו יפה. אני לא הייתי מצליחה לכתוב כל כך לעניין. לא יכולה לתאר לעצמי לעשות עבודה כזו. למרות שמאוד הייתי רוצה. פשוט אני כבדה מדי. אני רואה את העולם עם יותר מידי פרטים. ולכן בתור עורכת אני אחלה. תהיה כתבה טובה.

תל אביב עדיין מרגישה לי כמו עיר זרה. זה נחמד. חבל יהיה כשאתרגל. גיליתי בית קפה חדש. ממש חדש מהניילונים. מטר מכיכר רבין עם יומרה פריזאית. מקרר הקינוחים שלהם גורם לי סחרחורת קלה. אני מתכננת לבלות כאן בחודש הקרוב או כמה שאצטרך עד שאטעם את כל המאפים המתוקים והמלוחים והעוגיות והכריכים מלחם מחמצת שרואים עליו שהוא אשכרה חמצמץ ולח ואז יש את כל סוגי עוגות הקרם. יש קטנות אישיות עם פירות יער וקרם קקאו בהיר ויש פרוסות של עוגות גבינה ומוס. אבל קודם כל אתחיל מקרואסון עם ריבת תפוחים וגוש ענק של גבינת עובש שהם בדיוק הוציאו מהמטבח כשסיימתי לשלם. אפילו לא אכפת לי שהמקום שיש לשבת בו זה אקווריום למעשנים שכשיש בו אנשים נשמע כמו לול תרנגולות עשוי מפח. שטויות. אכתוב על ספסל העיקר סיפוק היצרים שלי כל עוד יש לי אותם.

היום בגן הפרדתי בין שני ילדים רבים בדרישה של ״תחליטו יחד על הכללים של המשחק או שתשחקו בנפרד!״ ואז הבנתי שאני מבקשת מהם משהו שמבוגרים לא יודעים לעשות אותו אז… ואז ראיתי שהם דווקא הבינו. הם בטח ישכחו עד שיגדלו אחרת הם לא יבינו למה אנשים בעולם הגדול הם כאלה עוינים. אבל אין מה לעשות, מלחמה זה משחק הכדורגל הכי מרגש שיש וכל עוד כולם עוקבים בשקיקה אחר כל התפתחות, אין לנו שום סיכוי למגר את התופעה. על כל אדם שהמלחמה שוברת יש אדם שהמלחמה בונה ועל כל אדם שמת יש לפחות אחד שנולד חזק יותר. וכל ההרס של הטנקים והפצצות, יפנה את השטח למדינה חדשה ונוצצת והעם הזה רק ילך ויתגבש ויתעצם ויתפוס את מקומו המכובד בין עמי העולם.

אבל בשביל שכל זה יקרה צריך ללכת להפגין בעד נבאלני מול שגרירות רוסיה בשבת בערב עם עוד חמישים אנשים כדי שהשגריר ידווח לשלטון הרוסי. אז אולי בקרמלין יבינו שהבחור האומלל לא נשכח והוא עוד עלול להיות גורם פעיל באופוזיציה וירצחו אותו ב״מחלה טבעית״. בשביל הרס איכותי צריך ללבות את היצרים בשני הצדדים. כי אם צד אחד מנצח מהר מידי אז היער לא זוכה לשריפה טובה ולעצים החדשים אין הזדמנות לצמוח. אני לעגתי לבן דודה שלי כשיצא להפגנה הקיקיונית הזו אבל למעשה הייתי צריכה לבוא אתו. שם נמצאים החיים האמיתיים. רק מה לעשות שאני לא מצליחה לזייף את התמימות שלי עד כדי כך?

איך בעצם הם חשבו שזה יעבוד? מישהו באמת האמין שבני אדם מסוגלים לנהל את עצמם? שכולם פשוט יבחרו בסבב אנשים שמייצגים אותם והם ישלטו בתורות בצורה יפה וחמודה? מישהו באמת חשב שכל אזרח פשוט יכול להיות מספיק בקיא בעניינים מדיניים בשביל לשפוט בצורה סבירה האם אדם מסוים מייצג את האינטרסים שלו או לא? הרי אם אני לא מסוגלת לדעת אם המוסכניק שלי עובד עלי כי אני לא מבינה מספיק במכוניות אז איך אני אדע אם הפוליטיקאי מחרטט אותי? הרי האינטרס שלו הרבה יותר חזק, המרחק שלו ממני הרבה יותר גדול ואחריות שלו לתוצאה היא אפסית.

מה האינטרס שלו להיות הגון ומתחשב? וזה בזמן שהוא טיפוס עם יצר לכוח כי רק כאלו מראש נמשכים לתחום. זה פשוט לא סביר. אז אולי אנחנו אמורים להבין ולהודות בזה שאנחנו לא מבינים? אולי אנחנו על הקצה של לוותר על הרעיון הזה של ״העם מושל בעצמו״?

אתמול הייתה הפגנה בצרפת. מיליון אנשים. אצלנו הייתה באותו הזמן הפגנה של כמאה אלף. אצלנו הפגינו נגד ביטול סמכות בית המשפט לפקח על הממשלה שמנסה למחוק את הפן הדמוקרטי של מדינת ישראל. בצרפת הם הפגינו נגד העלאת גיל הפרישה מ 62 ל 64. מיליון איש. הם ממש אוהבים את הפנסיה שלהם ואני יכולה להבין למה הם לא רוצים לאבד שנתיים ממנה. זה קריטי. בגיל שבו לא נשאר המון זמן בכל מקרה, אתה רוצה לבלות בכיף שלך ולא לחרוש שנתיים נוספות בזמן שחברים שלך כבר משחקים בחצר. ולמה הפגנה? כי גם הם לא סומכים על הממשלה שלהם. הם חושבים שהממשלה כופה עליהם החלטה לא נכונה ושהם יודעים יותר טוב. וממשלת צרפת עם כל היכולת שלה, לא הצליחה לשכנע אותם שהשינויים האלו הם לטובתם. כנראה האופוזיציה שם עשתה עבודה טובה בלערער את הלגיטימיות של ההחלטה הזו וסביר להניח שאם האופוזיציה הייתה בשלטון אז הם היו מנסים להעביר את אותו החוק בדיוק ומקווים לטוב.

נבחר לא מי שמנהל את המדינה הכי טוב אלא מי שמצליח לגרום לך לחשוד ולפחד מהאלטרנטיבה. לא צריך בכלל לספק תוצאות או שיפור כלשהו בחיי האזרחים. רק צריך להשקיע במומחים בשיווק ההפחדה. וכמה שיש לך פחות עכבות במסע השיווק שלך כך יש לך יותר סיכוי להיבחר. אם בטעות פיתחת מצפון ואתה מנסה למזער נזקים אז אתה חד משמעית נשאר בחוץ. החזק שורד. וזה רק הגיוני. ככה האבולוציה עיצבה אותנו. ונכון ששיתוף פעולה תרם הרבה להישרדות המין האנושי בעיקר באזורים של אסונות טבע אבל תמיד היו את האזורים של השפע בהם אנשים לא היו צריכים לטרוח לפתח יותר מדי קשרים חברתיים ואלו התחשלו והתחזקו בעזרת מלחמות פנימיות עד שהתפשטו והגיעו לאזורי האסון ומצאו שם עמים חמודים חסרי ביצים וקצרו אותם ואת כל רכושם עד לרמה שמשאירה להם מספיק כדי לא למות, ואז חייבו אותם לייצר עוד ועוד בשביל קציר נוסף. וזה הרי עובד! מי שחושב שזה לא טוב זה רק מי שהפסיד אבל מי שהפסיד הוא לא רלוונטי. אז דמוקרטיה זה קצת בדיחה. תנו לעם לחשוב שהם בשליטה וככה הם יפסיקו לחפש את מי להוציא להורג וייצרו יותר. לא משנה שהם לא באמת שולטים בכלום. העיקר שלא יפריעו לחזקים לשלוט.

כתבה שהתלהבתי ממנה ממש הייתה על כ – 200 עשירי העולם שדרשו מהממשלות להטיל עליהם יותר מיסים כדי להשוות את הנטל ולפתח את החברה האנושית. יופי. הם סוף סוף הבינו שהם צריכים גננת כי אחרת הם אוכלים אותנו מרוב תחרות בינם לבין עצמם. אבל הגננת מתה. הם הרגו אותה. מי ירסן אותם? העם כבר לא שם על השלטון הרשמי. הממשלות איבדו כל אמינות כי השולטים האמיתיים הם אנשי העסקים ואלו לא הצליחו להפסיק לפורר את המבנה השלטוני. כל אחד בחר לו פיון פוליטיקאי והזרים לו כספים כדי שילחם בזירה הפוליטית בפיון אחר והצופים קלטו שהמשחק מכור וצועקים בוז בכיכרות. אבל מה עכשיו? יש להם ביצים להיחשף? לקחת אחריות על האנשים שאותם הם קוצרים?

״תחזיקו אותי, תחזיקו אותי!״

אבל מי? מי יחזיק אותם? הם לא יכולים להעביר כסף בצורה ישירה לממשלות מושחתות חסרות לגיטימציה אז הם מחפשים למי לתרום. והם לא מוצאים.

כי מערך הפילנתרופיה נהייה מודל עסקי עם שואפים לכוח ורווח בדיוק כמו כל עסק אחר. אז הם לא סומכים על עמותות כי הם מכירים את עצמם. אז הם יושבים על הררי כסף שאין להם מושג מה לעשות אתו כי זה מעבר למה שבן אנוש יכול בכלל לקלוט בחושים שלו, רואים את העולם מתפורר סביבם ואנשים קופצים אחד על השני עם רצח בעיניים והם לא יכולים להפסיק, כי כל מטרת חייהם היא לעשות רווח יותר גדול מהמתחרה.

בסרט תיעודי על איזה שבט בחור באפריקה הם ראיינו אדם שטוען שהוא בן יותר ממאה שנה. הוא אמר שהשינוי הכי גדול שהוא ראה בימי חייו היה, שפעם כשרק הגיעו המפעלים, אנשים היו הולכים לעבוד רק אם הם היו רוצים ועובדים במשהו שהיה להם כיף. ועכשיו כולם חייבים לעבוד כדי לחיות והם סובלים. אתה מסתכל על הכפר בקתות בוץ שלהם ולא מבין. מה יש להם לעבוד…? אבל מה שפעם הם היו אוכלים בלי להתאמץ יותר מדי, כבר לא גדל שם ולפרות שלהם כבר אין מרעה אז אין פרות וכדי לתת לילדים מספיק אוכל כדי לשרוד, כל המבוגרים במשפחה צריכים לקום כל בוקר וללכת למפעלים ולעבוד שם בעבודות מונוטוניות במשך כל חייהם הבוגרים. כל זה רק כדי לחזור בערב ולפגוש ילדים שבקושי מזהים אותם כי את היום שלהם הם בילו בלצרוך מדיה דרך הסלולרי שעכשיו יש לכל מי שאין לו אפילו נעליים. ומה הילדים מתכננים לעצמם? הם לא יעבדו כמו ההורים שלהם כי ההורים שלהם מיוסרים ומי רוצה עתיד כזה. הם יעברו למערב ויהיו שחקנים ודוגמנים וזמרים כי זה מי שמגדל אותם. זה מי שנותן להם דוגמא וכיוון. כתוצאה מזה הם מתים במכליות בלב ים בדרך למערב בניסיון ״להגשים את עצמם״.

ומי יעצור את העשירים מלהמשיך להחריב אדמות מרעה במדינות מוחלשות? המהגרים מהמדינות האלו שהצליחו להתברג לתוך אזרחות אירופאית ויש להם עכשיו זכות הצבעה? נראה לכם שהם מבינים משהו באיזונים ובלמים? או אולי הם חושבים שמי שירסן אותם זה אזרחים אמריקאים מצפוניים? רק שאם אתם מגיעים לעיירה אמריקאית, אתם רואים את אותם הפרצופים שאתם תראו בחור באפריקה. הילדים שלהם גדלים לבד וחולמים על אותו הדבר ורחוקים מהמטרה שלהם בדיוק באותה המידה כי יש בעולם 8 מיליארד בני אדם וכמה שחקנים כבר הוליווד צריכה? כל השאר ימותו בדרך.

ימותו לרוב רק נפשית. כי מוכרים להם גם נוגדי דיכאון כדי שימשיכו לתפקד בעבודה למרות שהמציאות שלהם גורמת לתיאורי הגהינום להיראות כמו משחק ילדים.

אז זו המציאות שיצרו התעשיינים למיניהם במאה השנים האחרונות ואף אחד לא ינקה את הבלגן אחריהם. שייקחו אחריות! הם החזקים והחכמים ולהם יש את כל המשאבים. אין אף אחד שיציל אותנו מהם ואין אף אחד שיגיד להם די. הם הריבון. הדבר היחיד שיכול לשנות את הכיוון אליו הולכת האנושות הוא אם תשתנה מטרת המשחק שלהם.

אולי במקום לנסות למקסם את הרווח שלהם הם ינסו למקסם את הרווח שלנו? שייקחו תחת חסותם את האנשים שמייצרים להם את הרווחים שלהם ויתחרו אחד בשני מי מצליח לייצר את בני החסות המאושרים והבריאים ביותר. העבודה והמוצרים הם רק כלי. העבודה משמשת את האדם ליצירת קשרים חברתיים, תחושת הישג ומטרה, ביטוי יצירתיות ונתינה משמעותית לקהילה. מבחינה טכנולוגית כבר מזמן עברנו את השלב בו אנחנו באמת צריכים לעבוד קשה כדי ליצור לעצמנו מזון ומחסה. אנחנו ממשיכים לעבוד בשביל לתת לחיים משמעות. אז במקום לדרוש ממדינות חסרות כוח אמיתי, לגבות יותר מיסים, עשירי העולם מוזמנים להשקיע את הכסף שלנו שמונח להם בכספות בשביל לספק לנו את הצרכים האמיתיים שלנו. איך הם יעשו את זה? הם חברה חכמים. שיפתרו את זה בעצמם. התפקיד שלי זה לחיות את חיי. ואני מוכנה לתת להם חלק מהמשאבים שאני מייצרת כדי שישברו את הראש איך לעשות לי טוב.