יום ראשון של קייטנה. נכנסתי ורציתי למות. שוב לעשות את כיתה ב׳ בבצפר. בפעם השלישית.
זה עבר לי. היה בסדר. אולי נשרוד חודש וחצי.
נתנו צל״ש לאיזה מפקד. עשו כתבה על איזה אישה נשכחת שהצילה מלא אנשים. בטח בשואה. למה אין הרבה הנצחה של נשים גיבורות?
כי זה לא חוכמה. כל הנשים גיבורות והן לא צריכות שישכנעו אותם שזה כדאי.
לעומת זאת גברים צריכים המון תגמול חברתי כדי לעשות משהו למען מישהו אחר. אז עושים להם שיווק לעזרה לזולת במעטפת ״גיבור״.
היום הייתי כל כך אישה שאפילו הילדות הקטנות הרגישו גבר גבר לידי. אולי זה בגלל ששלושה ימים עם סבתא הפכו אותי לגוש חמלה חרדתי שקופץ מכל רעש קטן ומחפש בין עוברי האורח ברחוב למי לסדר את הצווארון שלא יציק.
עכשיו 21:00. יש לי תשישות עצבית. לא עייפות אלא פשוט צמר גפן במקום מוח. שלוש וחצי כוסות קפה ושוקולד.
מחר עוד פעם.
אלך לשבת מול הים שעתיים בלי לחשוב על כלום.
כתיבת תגובה