(ב)

בגן סה״כ היה בסדר. רק שכנראה בגלל המרגש המזופת שלי הילדים בימים האחרונים פיתחו זלזול עמוק כלפי ההוראות שלי. אני גם צרודה כבר שבוע ולא יכולה לצעוק אז הם פשוט מתעלמים. תכלס גם לא בא לי לצעוק. מה שאני עושה במקום זה לעמוד מולם ולדרוש תשומת לב. אני מסבירה בצורה מפורטת למה אני מבקשת מהם לעשות משהו ובסוף הם עושים. אבל זה קצת מתיש. 

אתמול השובב הראשי כבר החל מרד כשסרב לסדר את הג'ימבורי. הוא זיהה חולשה אצל האלפא והחליט שהוא האלפא האמיתי. אתמול אמרתי לו שמי שלא מסדר לא יכנס בפעם הבאה לג'ימבורי. הוא אמר לי שלא אכפת לו שהוא לא נכנס. לא התווכחתי אמרתי לו שזו בחירה שלו. רק בסוף היום כשהוא בא לבקש ממני למלא לו מים, שאלתי אותו בנימה נשית רצינית:

״מה נעשה עם זה שאני לא יכולה לסמוך עליך לעשות את מה שאני מבקשת?״

הוא ניסה להסביר לי שיש לו הצדקה לזה שלא סידר כי משהו מונפץ כלשהו ואני אמרתי שזה לא תירוץ ושהוא לא יכול להיכנס לג'ימבורי אם אני לא יכולה לסמוך עליו שיסדר. הוא אמר שוב שהוא לא יכנס לג׳ימבורי. 

היום הוא כבר עלה שלב במרד. בחצי השני של היום כשהגננת המבוגרת הקבועה שלהם הלכה והגננת הצעירה המחליפה הייתה עסוקה במשהו, הגיעו אלי ילדים והתלוננו שהמורד הקטן משחק להם כדורגל ״בתוך ההצגה״. יצאתי לבדוק מה העניין וראיתי שהוא משחק בכדור בדיוק באותו החלק בחצר שבו ילדים עשו תפאורה להצגה וניסו לשחק בתיאטרון. אני אמרתי לו שזה לא אזור טוב לשחק בו ושבצד יש אזור בלי ילדים ושם הוא יכול לשחק. הוא אמר:

 ״לא!״ 

אני אמרתי בקול רגוע מספר פעמים שפה הוא לא יכול לשחק כי זה מפריע ומסוכן ושיש לו אפשרות לשחק בצד. זה לרוב עובד כשאני חוזרת בקול מונוטוני על ההוראה ואני לא צריכה להתעצבן אבל זה היה ילד במסע אלפא אז הוא פשוט המשיך לשחק ואמר לי: 

״לא. אני משחק פה.״ 

אני חזרתי על ההוראות ואמרתי שהוא לא יכול. הוא צרח עלי: 

״אני כן יכול! אני משחק פה!״

ובעט את הכדור לראש של אחת הילדות. עדיין לא הרמתי את הקול. ניסיתי בדרכם של בני אדם… נכשלתי. הוא המשיך לבעוט בכדור למרות שהעליתי את הטון והבהרתי לו שיש לו שתי אפשרויות או לשחק בחלל הפנוי הוא להשאיר את הכדור בגן. הוא המשיך לצרוח שהוא ישחק איפה שבא לו וכשבאתי לקחת לידיים שלי את הכדור הוא בעט בי ביד. 

הוא אלפא אבל לא היום. 

היום אני עדיין פי שבע בגודל. חטפתי את הכדור בכוח, תפסתי אותו בכתפיים, סובבתי אותו לכיוון הגן ושלחתי אותו פנימה בשאגה שלקחה את כל הקול שלי: 

״אתה עכשיו נכנס לגן ולא יוצא עד סוף היום!״ 

הוא כנראה נבהל כהוגן כי הוא נכנס בלי להוציא הגה והתיישב על הכיסא הראשון שראה ולא זז ממנו איזה רבע שעה. אוף. למה חייבים להיות קופים… 

הגננת הצעירה עדכנה אותי שהיה פיגוע בצפון תל אביב. מישהו התנפל על אנשים ברחוב. יש נפגעים, אישה בהריון. אחת הגננות עלתה להתייעץ מה עושים בסוף היום. 

היו התראות על עוד פיגועים ויש חשש שמחבל יכנס לגן כשההורים באים לאסוף את הילדים. זה אשכול קטן ואין לנו שומר. ההורים לרוב פשוט פותחים את הדלת עם הקוד ומשאירים אותה פתוחה חצי שעה בזמן שכולם מגיעים לאסוף. 

חשבנו לשים מישהי בכניסה שתוודא שרק הורים נכנסים אבל אף אחת לא מכירה את כל ההורים של האשכול. אחרי חצי שעה נכנסה הסייעת של הגן השכן ועם צחוק מוגזם וחיוך משונה. הכריזה לנו שהרכזת הפקירה אותה. 

ביקשו ממנה להיות זו שעומדת בשער. היא לא תזהה את כל ההורים אבל יש יותר סיכוי שהיא תזהה מישהו שהוא לא הורה. היא סייעת ערביה. אין ילדים ערבים בגן. היה לי ברור שהרכזת צודקת. אם כל עוגמת הנפש שהבחירה מעוררת. 

בסוף בכלל לא הספקנו. אחד ההורים פתח את הדלת וכולם עלו למעלה לגנים. לפני סוף היום ניסיתי להציל את האנושיות של המורד הקטן. ניגשתי והסברתי לו שלשחק ליד ילדים אחרים זו זכות ושאין לו זכות לגרום להם לפחד מפגיע מכדור. הוא לא הבין כלום חוץ מזה שאם אני מדברת אתו בצורה רגועה אז כנראה סלחתי והוא כנראה ניצח. 

מחר נעשה עוד סיבוב במאבק האינסופי בין בני האדם ובני הקופים. נראה… בינתיים אני התקשרתי לסבתא והסברתי שאני מגיעה לישון אצלה הלילה. אני רגועה ואמיצה אבל יש גבול לפיגור השכלי שלי. לבלות לילה לבד בחוף שיכול להיות לחלוטין ריק מאדם בשעות מסוימות של הלילה כשיש התרעות לפיגועים, זו הגזמה אפילו בשבילי. נחזור לחוף כשיסיימו להחריב את ג׳נין וכל מי שיש לו פתיל קצר ורצון למות כאלפא, יאבד את המומנטום. 

כשאין מבצע צבאי, למות מירי אחרי שדקרת אישה בהריון ברחוב, זה פחות הרואי. 

עכשיו כבר 20:11. לא היו מחשבים פנויים ואת כל זה כתבתי בטלפון כשאני יושבת על המדרגות מחוץ לספריה. רק נשאר ללכת לחוף כדי לאסוף את התיק מהלוקר כי הוא ננעל רק ל 24 שעות ואז יאללה לפתח תקווה.