אולי זה בעצם ממש פשוט. 

היו לי 50 ש״ח אחרונים שמשכתי מהכספומט וקניתי איתם שלישיית פחיות טונה קטנות, ארבעה גזרים, חסה, שתי חפיסות שוקולד, מלפפון וחטיף תפו״א. זה עלה 37 שח. זה יכול להספיק לשלושה ימים בכיף. בנוסף לפירות שיש בגן וגם קצת ירקות מארוחת הצהריים של הילדים שאולי אוכל לאכול, זה ממש סבבה. יכול להיות שלאכול שלושה ימים עולה פחות מ 40 ש״ח? ברור! אני הרי יודעת את זה מהתקופה של הלימודים. אז הייתי משלמת שכירות, שכר לימוד וקונה אוכל בגדים ונעליים וגם יושבת בבתי קפה כשצריך. פשוט הייתי קונה חכם. אני יודעת איך עושים את זה. העובדה שתוך חצי חודש הוצאתי 4,500 ש״ח זה לא בגלל שאני פזרנית ולא אחראית אלא כי התרגלתי לחיות כאילו אני על סף לקפוץ מתחת לרכבת נוסעת וכל דבר שעושה לי אפילו קצת נעים, הוא מבורך ללא קשר למחיר. אז היום היה משחק אחר. 

שיחקתי ב״כמה מעט אני יכולה להוציא ועדיין לאכול״. זה פשוט משחק אחר. וזה מתאפשר כי יש לי מטרה שהיא שונה מ ״לא להתאבד״. אני רוצה לנסוע לחו״ל להרבה זמן. אם כבר למות אז לפחות עם חוב של מאה אלף כשאני באיזה יער קסום או על הר מושלג או קפיצת ראש מאיזה מגדל במוזיאון. הרי בקושי הייתי איפשהו בחיי… אז זה הגיוני לשנות משחק ולאכול חסה וטונה ולא לקנות שלוש כוסות קפה ביום. זה אפילו די קל. 

משימה לשבוע הזה: לא לשתות כמויות מפלצתיות של קפה כדי לתפקד. להישאר רגועה ואיטית ושהעולם יתאקלם לקצב שלי. לא יעזור לי להחזיר חובות אם אדפוק לעצמי את הבריאות סופית עם ממריצים.