יושבת בתשע בערב ב״ארמון אריאלה״ כפי שידידי כינה זאת. בחוץ יש רעשים של אמבולנסים. ברחוב המקביל עדיין יש הפגנה. ידידי שם. מדווח שקשוח. אני בדיוק סיימתי לנמנם טיפה על הספה מול הפאזל באולם עיון בזמן שהקשבתי לגברת שקוראת בקלפים ביוטיוב מגלה לי מתי יתגשמו חלומותיי. 

עכשיו כבר יש בחוץ צפירות וצעקות. אני חושבת על משילות. 

הילדים בגן מתנהגים ממש רע. רבים כל הזמן ולא מקשיבים. אני חשבתי שאולי זה בגלל המצב הפוליטי שמשפיע. אחר כך חשבתי שזה אולי כי הגננת בוקר היא אישה מבוגרת שנגמר לה הסוס והילדים מרגישים את זה וזה מערער אותם. אחר כך חשבתי אולי זה בגלל הגננת צהרים שהיא בחורה צעירה ואין לה המון מה לתת בתור דמות חינוכית והילדים מרגישים את זה. אחר כך חשבתי שאולי זה בגללי. אני יוזמת ומעורבת ומחנכת ומסבירה וזו אני שנמצאת בגן כל היום ואני מהווה עבור הילדים גורם סמכות וזה מערער את הביטחון של שתי הגננות והילדים מרגישים את זה. 

ולבסוף החלטתי שזה באמת בגללי. אני לא רוצה להיות שם. אני עושה את זה רק בשביל הכסף ולא משנה שאני משקיעה את הנשמה שלי בלי קשר לכלום, אני פשוט לא נהנית והילדים מרגישים את זה. מחכה עוד יומיים לראות אם יכנס בזמן כסף מפדיון הפנסיה ואם לא אז אאלץ לבקש מאבא. בושה. מאמא ביקשתי חודש שעבר. מה הלאה? שסבתא תשלם לי את חשבון האשראי? 

הם מצאו לי את התיק. מסתבר שכל החודש האחרון הם התקשרו אבל טעו במספר. אתמול סוף סוף תפסו אותי והבוקר ניגשתי למשרד בחוף פרישמן. שני גברים שמנמנים ומשונים בהתחלה לא הבינו על מה אני מדברת. מי שהתקשר אתמול לא היה במשמרת היום. בסוף מצאו. הכל היה שם חוץ מהמקלדת, האוזניות והפינצטה המעוגלת שכמותה אני לא מוצאת בשום מקום. 

בלילה הקודם בחוף הים הסברתי לבחור ערבי שהוא יכול ללכת לישון ״שם״ והצבעתי באצבע על אזור בחול מתחת לסככה השכנה. 

התעוררתי ממשהו זז. הפעם זה לא היה התיק שלי שמישהו ניסה לשלוף לי מתחת לראש אלא שק השינה שלי שמישהו משך בו. הסתובבתי וראיתי את הבחור עומד לצידי ומחזיק איזה סמרטוט כהה. הוא אמר שהוא רק רוצה לישון בלילה ובבוקר הוא הולך. הבנתי בחצי מוח שהוא חשב שיוכל לישון לצידי. על הציפה שלי ומתחת לשק השינה שלי. אז לא. אני לא חולקת את הציפה היפיפייה כחול כהה עם נוצות טווס כתומות שלי עם אף אחד ובטח לא את שק השינה הנפאלי שלי שאיכשהו סבבה בתור שמיכה גם ב 27 מעלות. אז אמרתי לו איפה הוא כן יכול לישון. 

״לילה טוב.״

הוא ענה לי:

״לילה טוב.״

והלך לסככה שלו. ישנתי כמו תינוקת. 

התעוררתי יקיצה טבעית בחמש וחצי רעננה ומלאת אנרגיה והכרחתי את עצמי לרבוץ ב״מיטה״ על החול עוד שעה וחצי כי רק בשבע נפתחים השירותים ומשרדי החוף. 

עכשיו כבר ערב. בתיק שלי למחר יש לי שלושה שוקולדים אוקראינים קטנים, פטרוזיליה ושזיפים מיובשים. יחד עם חופן צימוקים שכבר סיימתי זה עלה לי בסביבות ה 35 שח. זה יספיק ליום וחצי לפחות. ברור לי איך המשפחה של סבא שרדו את המצור על לנינגרד על שוקולדים. עכשיו אני אלך לי לצחצח שיניים בקומה 1- בבית אריאלה ואז אצא אל העם המפגין הזועם מחוץ ל״ארמון אריאלה״ ואפלס את דרכי ל״בית״ שלי בחוף.