פעם ראשונה בכל הקייטנה הזו שאני באמת עייפה. בסוף היום כבר הייתי עצבנית סתם מרוב עייפות.
סיבה משוערת: העצבים שהביא לי ילד שלא רצה לסדר. שיחקנו יפה כל הילדים ואז הגיע הזמן לסדר. כל הילדים התחילו להתרוצץ ולהחזיר צעצועים למקום והבחור הצעיר ששיחק באמצע הגן פשוט לא. ניגשתי אליו ואמרתי שצריך לסדר והוא נשכב על הרצפה ולא הגיב כאילו אני לא קיימת. הושבתי אותו והראיתי לו איך הילדים האחרים מסדרים את הצעצועים שהוא שיחק בהם ושזו בושה שהוא לא עוזר בכלל. הוא נשכב חזרה ואמר שזה משעמם. הוא אוטיסט. וגם אבא שלי.
ככה אמא שלי הרגישה כשהיא הייתה מבקשת מאבא שלי משהו והוא היה מסרב. או יותר גרוע מסכים ואז לא עושה.
בעיה אמיתית: קיבעון בלתי פתור לגבי חוסר היכולת של אנשים סביבי להתעלות על הקשיים שלהם כדי שאחרים (אני) לא יצטרכו לעשות את זה בשבילם. חוסר היכולת של אבא להיות מבוגר.
מסקנה: לא עוזר להתעצבן. זה סתם מרוקן. לא עוזר גם להטיף במטרה להפוך מישהו לאדם ראוי. בסופו של דבר אם הוא לא רוצה אז לא צריך ושיחייה עם ההשלכות.
איך עושים את זה בפועל: מה אמא שלי הייתה צריכה לעשות אחרת?…
… לא להתחתן אתו.
זו המסקנה היחידה שלי.
מי שנוטה לקחת על עצמו אחריות עודפת לא חכם שיתחתן עם מי שלא לוקח אחריות כלל.
בתיאוריה שני אנשים שלא לוקחים אחריות מסוגלים לחיות יחד כי הם פשוט יאלצו לחלוק את המטלות כי אין ברירה.
בפועל נראה לי שיש הרבה נשים שמתחתנות עם גברים חלשי אופי במטרה להרגיש עליונות ושליטה ואז פשוט משחדות אותם במחמאות וסקס כדי שיעשו את מה שצריך. זה משאיר אותם אינפנטילים תלותיים ונאמנים. לצאת לעצמאות זה משהו שאדם צריך לרצות בעצמו וצריך להילחם עליו. אולי התפקיד שלי בתור גננת זה לשקף תוצאות של התנהגות בעייתית. לא לשלוט בה. אולי זה גם הדבר היחיד שאני יכולה לעשות במערכות יחסים בוגרות. לשקף תוצאות ללא מעורבות רגשית.
אני יכולה להסביר לילד שאם הוא רוצה יום אחד להיות אסטרונאוט אז הוא צריך ללמוד לסדר. אבל לא להוציא עצבים על ילד ששוכב על הרצפה ובוחר להיות תינוק. לפעמים הדבר הכי רחום זה להתעלם. ליצור ואקום שהבנאדם יוכל לגדול לתוכו.