הפיכות קורות אחרי תקופה בה הייתה קבוצת אנשים שהיה לה ממש טוב. וזו לא התאמצה לדאוג לכך שלשאר הקבוצות יהיה ממש טוב גם. אז מופיע אדם שממש רע לו וסוחף אחריו את כל אלו שהפער מרתיח להם את הדם.
ברגע המכריע כל אלו שהתרגלו שטוב להם לא עומדים בפרץ האלימות, ונסוגים. משאירים חלל פנוי לשנאה והרס למלא.
האופוזיציה החרימה לחלוטין את ההצבעה על חוק הסבירות ויצאה מהמליאה. איזה סיכוי היה למישהו מהקואליציה, שאולי היה מוכן לשלם את המחיר האישי הכבד ולהצביע נגד, אם אפילו חברי האופוזיציה לא עומדים על המשמר יותר.
אולי הבעיה היא ניסיון הקיבוע? יש איזה רצון למצוא את צורת המשטר האולטימטיבית, זו שתהיה הנכונה לכולם לתמיד. אולי זו הבעיה? אולי כל עוד נותנים לדברים לזרום ולהשתנות באופן טבעי, אז הכל הרבה פחות הרסני?
הבעיה היא תמיד ״הפתרון הסופי״ ההפיכה, רפורמה, השתלטות. כמו פרויקט הענק של עיר החומה באמצע המדבר שרוצים לבנות בערב הסעודית. וכמו קוטג׳ים צמודי קרקע שנראים כמו כל שאר הבתים בשכונה. לא נשאר מקום לגדילה, לביטוי עצמי.
אולי זה למעשה טבעי שכל דור ישלוט על עצמו אחרת. שכל זוג הורים ימציא מחדש את חלוקת התפקידים המתאימה לו. אולי לא צריך ״דמוקרטיה״ או ״קומוניזם״ או ״דיקטטורה״ או ״מונרכיה״ או כל צורת שלטון אחרת כי בסופו של דבר השלטון יראה כמו שנראה האדם הדומיננטי של אותה התקופה. אולי הדבר הקבוע היחיד זה שינוי, תחלופה של השלטון. והכוונה היא לא אחת ל4-8 שנים אלא ברמה מערכתית, משטר שונה לכל דור כי כל דור שונה באופיו ובצרכים שלו מזה שלפניו.
מה גרם לאנשים לוותר על הדינמיות הזו ולפתח אובססיה למציאת פתרון שליטה סופי? כמות ההרוגים והזוועות בשלטון לא דמוקרטי? מה עם כמות האנשים שסובלים מדיכאון וחוסר הפריון במדינות בהן האזרחים סורסו משאיפות ריאליות לטפס בהיררכיה, לטובת הסטטיות של ״שלטון החוק״?
אולי זה לא ההשכלה של נשים שגורמת לירידה בפריון אלא דווקא חוסר המוביליות של הגברים. אישה יודעת שהילד שלה לעולם לא יהיה ראש השבט כי יש דמוקרטיה וכולנו שווים, אז למה לטרוח? אולי נשים כמו גברים פשוט רוצות כבוד ובהיעדר מערכת המאפשרת טיפוס בהיררכיה שלטונית, אין להן דרך לקבל את הכבוד הזה על הישגי הבן?
במקרה כזה הן נאלצות ללכת ללמוד ולפתח קריירות, כי הקריירה של הבעל היא שלו אישית והוא כבר לא חולק את הכבוד והקרדיט עם אשתו. אולי יש משהו טבעי בזה ששואלים אישה ״מי את?״ והיא עונה ״הבן שלי טייס״.
אולי אין צורת חינוך ״טובה״. אין שיטה שאפשר ללמד את כל הגננות באיזה סמינר אינטנסיבי שיגרום להן לעשות עבודה סבירה בלחנך את הדור הבא. אולי זה הגיוני שכל אחת מחנכת איך שהיא יודעת והן עצמן מתנהלות בהשראת הגברים שמובילים את הקהילה. הגברים שמייצרים את התכנים הרוחניים והתרבותיים והפוליטיים, הספרים והסרטים שנעשים באותה התקופה ומשקפים את הצרכים של החברה. והצרכים משתנים.
יש תקופות שקטות ושלוות ויש מלחמות ואסונות ויש זמנים לגדל חקלאים ויש זמנים לגדל מהנדסי תוכנה. והחינוך כל פעם שונה. אין תוכנית לימודים אחת. ועד שיכתבו אותה היא כבר תהיה לא רלוונטית.
הכי ברדק זה כשיש כמה גננות בגן אחד. גננת בוקר, גננת צהרים, גננת מחליפה… כל פעם הילדים צריכים להסתנכרן מחדש. כל מנהיגה משנה להם את חוקי הקיום ואת האופי. אולי אנחנו כמו הילדים בגן, מעולם לא נועדנו להיות אינדיבידואלים שווי זכויות בעלי זכות בחירה. אנחנו רק מערכת הגברה למנהיגים שלנו. לפעמים הם צ'רצ'יל ולפעמים הם מיילי סיירוס.
אולי עם בריא הוא כזה שמנהיגיו לדורותיהם, היו יחסית דומים זה לזה והנתינים שלהם פיתחו סנכרון תרבותי אחד עם השני לדורות. ליהודים מעולם לא היה רגע כזה. אולי בשביל רגע כזה מנהיג אחד צריך להביס ולהכניע ולהכחיד מהתודעה הציבורית את כל יריביו.
אולי.
עכשיו אלך לעשות פאזל בבית אריאלה. המשוטטים המזדמנים האלמונים בספרייה כבר הרכיבו את הרוב.
אבל רגע, למה אף אחד בשמאל לא רוצה לשלוט? למה הם כולם מתחבאים מאחורי הציבור והמוסדות והנורמות הליברליות? למה אף אחד לא רוצה להיות זה שאומר:
״ככה, כי אני אמרתי!״
למה רק בימין יש אנשים שמוכנים לקחת את ההובלה? אנשים שיש להם חזון לדרך משלהם והם מוכנים להילחם עליה. בשמאל יש רק ריאקציות.
״טוב לנו וכיף לנו ואנחנו מתעצבנים רק אם מישהו מטלטל לנו את המיטה.״
אבל זה לא מספיק כדי להוביל. וזה למה השמאל מפסיד. השמאל לא מתקדם. הוא רק דוגר על קן שכבר ריק מבייצים. פשוט מכוח ההרגל.
אולי כוח השינוי הוא תמיד גדול יותר מכוח ההרגל? הציונים הצליחו כי הם היו השינוי. הם היו ההתפתחות של היהודי הגלותי למשהו חדש. היום השמאל הפסיק להשתנות ולכן הוא עומד להיכחד. חוקי הג’ונגל.
אולי כל העולם נמצא על סף מלחמה בגלל שהמנגנונים והמוסדות הישנים לא אפשרו התפתחות. אולי זה תהליך נורמלי. כמו צמח שתמיד ימצא דרך אל האור אפילו בין הסדקים באספלט.