ישראל כניסוי.
הנחה בסיסית שלי היא שכל עוד לא מסכימים איתי, אני נמצאת בסכנה. לכן אני מתאמצת נורא להגיע להבנה. לשכנע את הצד השני או לשנות את השקפת העולם שלי כדי להתאים לשלו. העיקר שלא יהיו חילוקי דעות. הרעיון מאחורי זה הוא מאוד רחב. בסופו של דבר האנושות תצטרך לעבוד יחד כדי למנוע אסון טבע בקנה מידה עולמי ולכן חייבים למצוא את המכנה המשותף שיאפשר זאת.
ברמה הקהילתית, השונה הוא איום על הנורמות שמחזיקות את החברה ולכן השאיפה היא תמיד להסכים, לשלוט או להיכנע.
להתבדל = מוות.
מה אם יש דרך נוספת. מה אם אפשר ליצור מציאות בה בני אדם בעל מבנה פנימי שונה בתכלית מסוגלים להתקיים ואף לשתף פעולה? מה אם זו הסיבה שישראל קיימת. מה אם האיום היחיד על בני אדם הוא חוסר הסובלנות? אולי רק צריך למצוא את הנוסחה הנכונה שתאפשר קיום בלי הזדהות. מצב בו אפשר לבלות זמן לצד מישהו שונה ממך בלי להידבק ממנו במה שהוא משדר.
קצת כמו להיות ליד חיות או פרחים. אף אחד לא מרגיש מאוים מחרצית. אבל אפשר לגונן עליה ולהעריך אותה בלי שהיא תיחשב חלק מהקהילה שלך… זו המשימה.
אתה חיי בתקופה שלך כל עוד אתה עוד מתעניין בתהליך של הבנייה. ברגע שאתה פשוט רוצה שהבניין יעמוד כבר בלי התמיכה שלך, זמנך עבר. חיים זה בנייה. חיים זה שינויי.
אני מרגישה שנולדתי מתה.
אני יושבת בשישי ב 11:00 בבית אריאלה והדמויות בספר שאני מתרגמת הולכות אחרי ציפור רשמקול בין פרחים רכלנים בכוכב שיש בו שלוש שמשות…
עם הבנים בכפר סבא היה קצת צחוקים והרבה שתיקה.
עישנתי בשביל למלא את עצמי בתוכן.
אולי זה למה אני לא מצליחה לחיות במקומות בהם יש אוכלוסייה אחידה. אני נמשכת לתחנות רכבת, מרכזי ערים, בתי מלון. אולי זה חלק מאיזו תוכנית התפתחות אבולוציונית. לחיות בין שונים. אבל צריך להיות איזה שהוא סוג של יחד… לא?
או שאולי האלים מנסים בכוח לסנכרן את כל האנושות כדי שנאבד סממנים ייחודיים ולא נהווה איום.
פרנויה חמודה.
הבחירה:
להיות אדם בוגר, חזק ועצמאי, יוזם, משפיע, תומך ומלמד.
או
להיות אדם ילדותי, יוצר, נזקק תלוי, רוחני, תמים, רגיש, מושפע משתנה וחולם.
בשביל ליצור, צריך פסיביות מסוימת. צריך לתת למישהו אחר לנהל את המסגרת של החיים. בשביל זה אנשים נכנסים למערכות יחסים פטרוניות בין אם זה על בסיס כלכלי או רומנטי או סמכות הורית. העסקה מבוססת על זה שהאדם החומרי תומך באדם הרוחני בתמורה לתשלום די גדול. האדם היוצר מוותר על חלק משמעותי של החופש שלו וגם מעביר חלק מהקרדיט לתומך. אפילו כשזה במערכת יחסים זוגית.
האדם הבוגר הוא החומרי. הוא זה שמסוגל להרגיש הבעלים של הגורל של עצמו וגם לקחת תחת חסותו אחרים ולקדם אותם. אבל זה במחיר של חוסר יכולת להתמסר לאמנות היצירה. הוא לא רשאי להרפות ולתת לאסוציאציות לסחוף אותו, לאבד תחושת זמן ומקום, לחלום בהקיץ, ליצור עולמות, לחקור.
אני יכולה לקחת דירה בתל אביב ולהתחיל ללמד בבקרים, לכסות את החובות שלי ולבסס לעצמי מוניטין, קריירה ולתרום משמעותית להתפתחות האנושות על ידי הכוונה של ילדים בתחילת דרכם. אבל אז אני לא אוכל לשוטט ברחובות ללא מטרה ברורה בהתאם לאסוציאציה שלי, להיות מושפעת מהצלילים והמראות שאני חווה, לחבר מנגינות ודימויים, לכתוב ולצייר.
או שאני יכולה לגור אצל סבתא בחדר הקטן המעופש תוך כדי שהיא גוססת לי מול העיניים ולוקחת ממני אנרגיית נעורים אחרונים, ולהמשיך לכתוב, לצייר, לטייל, לשקוע בחלומות וחובות. והיא תקבל את הסיפוק שלה מהתוצרים של החלומות שלי. מהציורים והסיפורים.
זה הדיל. אני חושבת שלרוב העסקה הזו משתנה במהלך החיים של האדם. בהתחלה הוא תלוי בהורים ושקוע בחלומות ומתגמל אותם על ההשקעה בכך שנותן להם מאנרגיית הנעורים שלו וקרדיט על ההישגים. אחר כך הוא משתחרר מהם, בונה לעצמו זהות עצמאית חזקה ומתחיל לתמוך באחרים.
רק שאצלי זה התבלגן. אני התחלתי בלתמוך בהורים שלי ושנים רבות לאחר ההתבגרות, אני גיליתי שיש אפשרות ליצור ולהישען לאחור. רק שאני עדיין בלימבו. לא מסוגלת להתחייב לאף צד. בשני הצדדים אני מכירה את המלכודות. האמן בקלות יכול להפוך לטפיל לא יצרני והפטרון יכול בקלות להפוך לסוהר קנאי. כשאני שוקלת לבחור צד ולהתחייב למשהו לפחות לתקופה, אני תמיד מתנגשת במלכודות האלו, נבהלת וחוזרת לעמוד בפרשת הדרכים בלי להתקדם לשום מקום.
מה אם אין לי מה ללמד אחרים?
מה אם מה שיש לי הוא חד פעמי ולא ניתן להעברה?
מה אם כשאני מנסה ללמד אז אני עושה לאנשים עוול. וכשאני מתנגדת לשונות שלי אני עושה לעצמי עוול?
איך בכלל לחיות בלי לנסות ללמד מישהו?
אני בכלל לא יודעת. לא מכירה את התחושה. לא להיות אחראית למישהו… מה עושים? איך קמים בבוקר?
ומה אם בעצם הייחודיות של הפרפורמר היא היכולת להיות בחדר עם אנשים ולהרגיש כאילו הוא לבד?
אני יושבת במטבח של סבתא. כל היום כבר עבר ותיכף צריך ללכת לישון. לא עשיתי שום דבר מועיל עם עצמי פה למרות שיכולתי. לא הייתי עייפה ויכולתי לנגן בכינור, לעשות ספורט אבל סתם ישנתי אכלתי ושיחקתי בטלפון. סבתא שלי יושבת בסלון וקוראת חדשות על אוקראינה. פתאום קלטתי שאם היא לא הייתה בבית אז הייתי קמה ומתהלכת בסלון ומקבלת השראה לעשות משהו ובטח עושה ספורט אבל כל עוד היא בבית אני משותקת. אפילו אם היא תלך לחדר אחר, הנוכחות שלה מכבה לי כל יכולת להיות עצמי. אז יוצא שאני פשוט מסתתרת לי במטבח או בתוך הטלפון או בתוך השינה כדי להרגיש קצת מעצמי.
אם רק יכולתי להיות נוכחת בזמן שמישהו אחר נמצא איתי בחדר אולי כל החיים שלי היו נראים אחרת. אולי זה כמו ללמוד להרפות שרירים ברגע של לחץ. אולי אני יכולה להיזכר איך זה מרגיש כשאין בבית אף אחד ואז להעמיד פנים שזה המצב במציאות. זה ממש יכולת על. נראה לי הייתי בוחרת בזה על פני לעוף או להרים בניינים ביד אחת.
איפה בכלל השריר הזה נמצא ואיך מפתחים אותו?!