החלל הכי פחות מבושם בהוסטל הכי מפונפן בתל אביב הוא סוג של ספרייה עם פופים. אז אני פה. הייתי צריכה להקשיב לאינטואיציה שלי שאמרה לי לא להזמין פה מקום ואז היא אמרה לי לא להישאר פה. אבל אני עקשנית. ידיד שפגשתי אמר לי שזה נחשב מקום טוב. אני שאלתי אותו איפה כדאי לישון כי הוא גם חסר בית כמוני והנחתי שבטח מכיר. אז הוא אמר לי כמה מקומות שלא כדאי להיות בהם ולגבי זה אמר שמומלץ אבל אני זה לא הוא והייתי צריכה לדעת את זה.
יצא שאני ישנתי הלילה בתוך קוביית פח עם ריח של חנות שבחיים לא הייתי נכנסת אליה כי הבושם ברמות כאלו לרוב חוצה את פתח הדלת וישר מאותת לי שאין לי מה לחפש שם. לחדר שהזמנתי סירבתי להיכנס כי הוא פשוט הסריח מדי. ביקשתי לבטל את ההזמנה שעלתה לי 450 ש״ח לשלושה לילות. עד כדי כך מצאו חן בעיני התמונות באתר שלהם… ועוד הם לוקחים 300 ש״ח פיקדון שלא אעשן בחדר. ברור למה. כי יש פה בערך 50 פחונים כאלו תחת קורת גג אחת בתוך האנגר תעשייתי בנמל ת״א עם מערכת אוורור משותפת ובלי אף חלון. אני בסרט לא הגיוני.
בספרייה שלהם יש חלון. כמובן לא נפתח או משהו אבל לפחות רואים את הבחוץ. העיצוב נהדר. באמת. אין מה לומר. העובדים מנומסים אבל טיפה נוקשים וקרירים. יש לי רושם שאולי יש פה איזה מימד של מתח עם ההנהלה. את ההנהלה פגשתי כשביקשתי לבטל אתמול והבחור בדלפק אמר לי שבמקסימום אפשר לבטל שני לילות וזה רק אם אני שולחת מייל לאתר של בוקינג ואז משם הם יאשרו את זה. אני הייתי עייפה וכבר היה ערב ואני גם טיפה מכירה את עצמי ולכתוב מייל לאתר של בוקינג מבחינתי יותר קשה מלעשות שלושה ימי עבודה בגנים אז אשכרה היה סיכוי שאם אני יוצאת משם באותו רגע אני מאבדת 450 ש״ח ועדיין אין לי איפה לישון. ואז המנהל הגיע ואמר לי את אותו הדבר. אבל אז אני הרמתי את העפעפיים הנשיים שלי וכנראה הפרצוף הדמוי אירופאי המנומס שלי כיבה לו את הנורה של איש העסקים הממולח והדליק נורה שנייה שבנסיבות אחרות הייתה עולה לי על העצבים אבל מה לעשות, עובדים עם מה שיש.
הוא אמר לפקיד לבדוק אם יש מקום בחדר של נשים בלבד ולתת לי בירה חינם. בחדר של הנשים אשכרה היה פחות ריח ואני כבר הייתי מפורקת אז נשארתי. משעשע שאני לרוב נמנעת מחדרים של נשים בגלל שהן מתבשמות ללא הכרה. בחדר הזה יש רק שתי בחורות ששמעתי קצת בלילה אבל לא ראיתי בכלל. אני ממש ממש צריכה לוודא שאני לא מגיעה למצב בו אני מתפשרת על משהו בסיסי כמו חמצן כשאני בוחרת איפה לישון. זה ממש כמו הטרמפ שידעתי שאסור לי לעלות עליו אבל לא התאפקתי כי הייתי עייפה. כשהבחור התחיל לאונן בזמן הנהיגה כשאנחנו על איילון ואין לו אפילו איפה לעצור לי, ואני התאכזבתי בעיקר מעצמי. אבל יצאתי מזה בסטייל וגם מפה אני אצא בסטייל רק אולי כבר הגיע הזמן ללמוד את הלקח שלי ולהקשיב לחלק שלי שאני יודעת שלא מחרטט אותי?
היום כשהגעתי עם שקית מלאה ירקות להוסטל כדי להכין לעצמי משהו מוצלח לארוחת צהרים, ליד המטבח היה שלט ״סגור, אין כניסה״ הבחור בדלפק שכבר פיתח אלרגיה אלי אמר שהוא לא יודע מתי יפתח המטבח ואני שוב עמדתי מולו עם אותו הפרצוף עד שהוא התקשר למנהל והמנהל הגיע ופשוט הוריד את השלט ונתן לי להיכנס. אני באמת מאחלת להם רק טוב. וגם לי אני מאחלת רק טוב ואני מאמינה שאם להיות כנים אז הטוב הזה לא יצטלב יותר לעולם.
התעוררתי הבוקר בשש כמו שהשעון הפנימי שלי אוהב כשכל מיני סבתות לא הורסות לי, והיה חשוך. כי אין חלון. נשארתי לשכב מאחורי הווילון מיטה שלי וניסיתי להתכנס קצת כדי לדבר עם עצמי ולנסות להבין מה האני שלי רוצה לעשות היום אבל לא הצלחתי לחשוב. היה מוזר מידי לא להבין אם בחוץ באמת כבר בוקר או שכל העולם הושמד בשואה גרעינית בזמן שישנתי ופשוט להוסטל יש גנרטור שממשיך להזרים אוויר מבושם ממוחזר. קמתי, קניתי סניקרס במכונה במסדרון ויצא לי גם קינדר בואנו יחד באותה הלחיצה. החלטתי שאולי השתנתה לי הקרמה ויצאתי לשתות קפה בחוץ. סיימתי את הקפה השחור שמזגתי לי מהמיחם של ארוחת הבוקר שעוד לא רתח, ויצאתי להסתובב בתל אביב. ערב לפני זה עשיתי סיבוב בנמל אחרי סידורי הלינה והיה קפוא ומוזר. בנמל תא ביליתי כמה שנים טובות. עבדתי בשוק האיכרים שבמרכז הנמל וזה היה הבית השני שלי. לא הייתי פה בערך 7 שנים. הם שינו דברים. בנו דברים. סגרו פירקו ושיפצו אבל השוק עומד כרגיל. רק הדוכן המיתולוגי שלי עכשיו סתם חנות לחם.
הדוכן היה קטנטן עם מדפים ירוקים לכל גובה הקיר וכשהלקוחות היו מבקשים את הפחים הגדולים של הארטישוקים, הייתי מטפסת על המדפים האלו כמו על קיר טיפוס. עולה מהשיש על אחד המדפים, מכניסה בזהירות את החלק של הבוהן בנעל בין שתי צנצנות, את הרגל השנייה משעינה על מדף נגדי, מחזיקה מדף גבוה עם קצות האצבעות כדי שאצליח לתפוס כמה שיותר גובה עד המדף העליון ועם היד השנייה עושה תנועת ״בוא״ לפח לאט לאט כדי שהמשקל שלו יעבור לתוך כף היד שלי בהדרגה ולא אאבד שיווי משקל מההדף ושהפח לא יחליק לי מהיד וייפול לתוך הוויטרינה למטה או לחילופין על הראש של הלקוחה. זה היה ממש טקס דתי. אלוהי המעדניות חייכו עלי. אף אחד לא מת. זו הייתה גם התקופה שבה ניסיתי לטפס לראשונה על קיר טיפוס ופלא פלא, הייתי ממש טבעית בזה… עכשיו לא הייתי מעיזה לנסות. אני מבינה את מגבלות המציאות.
היום אחרי ״ארוחת הבוקר״ שלי עם הסניקרס פתאום התחשק לי ללכת לדואר. לא היה עוד שום דבר אחר לעשות, ולאכול גבינית בארומה בנמל היה מאוד נוסטלגי אבל לא היה לי בכלל חשק לעוד קפה ומתוק. הדואר היה פתוח משמונה. יופי. אני מזמן החלטתי שאני אפתח תא דואר בסניף האהוב עלי שנמצא באזור בתל אביב שמשום מה תמיד עושה לי חשק לטרוף את העולם. יש שם את הספרייה, בית המשפט, מוזיאון תל אביב, בנין שלם של חללי עבודה מעוצבים להשכרה שפעם הייתה לי בו פינת עבודה, ובניין שאין לי מושג מה יש בו אבל יש לו שוער ממש קפדן בכניסה ודלת מסתובבת וספות בלובי וסניף דואר בקומת המרתף. בדרך לדואר ניסיתי למצוא חנות למחברות. החלטתי שאני צריכה לכתוב בעט כל מיני מחשבות שעולות לי בראש בסוג של קצרנות לא כמו שאני מחרטטת פה בלי סוף ובלי הקשר, אלא משהו מובנה כמו תוכנית עבודה, אבל הכל היה סגור.
לעומת זאת בסניף הדואר שלי ממש מול הפקידה בקומת המרתף בשעה שמונה בבוקר הייתה חנות כלי כתיבה פתוחה. יופי. מצאתי שם פנקס בדיוק בגודל שרציתי עם דפים בכמה צבעים שונים ואת עט חלומות שלי שאיתו עשיתי את כל המבחנים שלי לתואר ומאז אני לא מצליחה למצוא אותו שוב בשום חנות. זה היה אפילו יותר טוב מהקינדר חינם. שילמתי לבחור ממש ממש נחמד וניגשתי מחויכת לפקידה בדואר. לא היה תור. זה למה זה הסניף המושלם. הפקידה אמרה שאין להם בסניף תיבות דואר. שמעתי בראשי צליל של תקליט נשרט ולא הבנתי מה עשיתי לא נכון. הרי זה בדיוק המקום שאני רוצה לעשות בו את התיבה שלי ואני לא רוצה שום סניף אחר. אז איך זה שאין להם את מה שאני רוצה?!
ואז הפקידה אמרה שיש תיבות דואר שהבחור בחנות ממול משכיר. לא ממש הבנתי איך מישהו פרטי יכול להשכיר תיבות דואר אבל חזרתי לחנות לשאול שאלות. אז מסתבר שהמחיר של התיבה של הבחור בחנות יקרה פי שתיים מתיבה רגילה וזה בגלל שהוא מטפל בכל הדואר אישית והלקוחות שלו חלקם גרים בחו״ל ונותנים את הכתובת הזו לכל משלוח הדואר של הרשויות והוא מעדכן אותם מה קיבלו ושולח להם את זה אם צריך למקום אחר. בקיצור זה למעשה מה שאני באמת צריכה. סניף הדואר האמיתי לא ירים לי טלפון ויגיד לי שהגיע לי מכתב מביטוח לאומי ובטח שלא ישלח לי את זה בדואר רשום לניקרגואה. אבל בבחור הזה אני בוטחת בעיניים עצומות. הוא נראה ממש כמו איזה משרת בריטי שהוא דור 15 לשושלת משרתים שמראיין את הלקוחות הפוטנציאלים שלו יותר משהם מראיינים אותו כי הוא מקדיש את נפשו לאדם אותו הוא משרת. אז כל האהבה הזו תעלה לי 550 ש״ח. כמעט כמו המחיר של שלושה ימים בתוך הפרפומריה שלי. אמרתי יפה תודה ולא עשיתי את התיבה. הלכתי לשתות קפה וקרואסון במקום.
לא הבנתי למה. אחר כך הסתובבתי מלא ברחבי תל אביב בניסיון לסדר לעצמי את הראש והמסקנות הן כך כפי שהן כתובות לי בפנקס:
שני מסלולי חיים
1. להיות תושב חוץ כלומר ויתור עתידי על אזרחות ישראלית, השקעה בציור, צילום ווידאו, פתיחת עסק וחיים על תיקים בהוסטל וללמוד לכתוב באנגלית.
2. להיות תושב אילת כלומר ביסוס אזרחות, עשיית תעודת הוראה ואולי תואר שני, לעסוק כתחביב בכתיבה או עריכה של תכנים אקטואליים וכמובן לפתוח עסק.
בהתחלה לא הבנתי למה יש שניים. למה תמיד יש שניים…
ואז אחרי שיצאתי מחנות המשקפיים בפלורנטין בה כמעט והוצאתי 200 ש״ח שאין לי, כתבתי ככה:
– לקנות מהר לפני שאשנה את דעתי.
– חוסר יכולת להיות עקבית.
– אין תוכנית ארוכת טווח כי יש השפעות חיצוניות.
– אין תוכנית ארוכת טווח כי לכל רצון יש לי פחד שעומד מאחוריו.
דווקא נחמד פה בספרייה המבושמת. חבל שאין שירותים צמודים…
לעציצים של ההוסטל מחוץ לחלון יש צורה של בולבול…
האזור האהוב עלי בתל אביב זה האזור בו הסתובבתי בתקופה שהחלטתי להקים את הגלריה ושם גם הקמתי אותה. ואת הכל עשיתי תוך פחות מחודשיים. היום הסתובבתי באזור והרגשתי איך לתוכי זורמת אותה תחושת השליחות שהייתה לי אז. והבנתי גם למה לא יכולתי לחכות לפתיחה של הגלריה עד לזמן שבו יהיה לי קצת יותר כסף. אני ידעתי שאם אחשוב על זה עוד טיפה אז אני אמצא פגמים בתוכנית ואז היא לא תצא לפועל ואם אתחיל אז אאלץ להמשיך כי כבר התחלתי. וכך בדיוק היה. רק שהפגמים בסוף באו ולא הצלחתי שלא לתת להם לחלחל.
יכולתי לקנות את המשקפיים היום בחנות. הם היו ממש יפים ובדיוק מה שחיפשתי אבל בדיוק מה שחיפשתי כשאני תחת השפעת פרסונה מסוימת. כשאני עירונית ומתוחכמת ולא כשאני מדברית וגסה. וכמה זמן אשאר בתל אביב? מי יודע… אני רק רציתי לחזור לבניין של הדואר ולעשות תיבה ולהתחיל את החיים החדשים שלי בתור נוודת ולהקים אימפריה של עסקים ברשת ואפילו חזרתי להתעניין באייך מקימים סטארט-אפ כי יש לי רעיון שמכרסם בי כבר כמה שנים. אבל אז התרחקתי מהאזור הנחמד והרגשות שלי עברו לפאזה אחרת.
בפלורנטין מצאתי את עצמי פונה לאחת הגלריות ושואלת אם הם מקבלים ציירים חדשים. הם נתנו לי כרטיס ביקור ואמרו שאשלח לשם ציורים שלי עם מידות. יופי. ואז הגעתי לנווה צדק וראיתי את הוואדי הברלינאי ואת הבית הכי מגניב שרואים ממרחק וחשבתי שזה יהיה נהדר אם אוכל לגור בדיוק שם. הוא היה ישן עם גג משולש גבוה ונראה קצת כמו הבית של איזה ממציא פטנטים מלפני מאה שנה. מלא טלאים וצבעים וחלונות בגדלים שונים. מתחתיו ראיתי את השולחנות הגבוהים שישבתי בהם פעם קודמת שהייתי באזור. זכרתי שחברה אמרה לי שיש שם עוד הוסטל וחשבתי שזה חייב להיות הבית הזה. חיפשתי את הירידה לוואדי ובסמטאות של נווה צדק התאהבתי מחדש. כמובן שההוסטל היה בבית המגניב. אני אזמין שם מיטה לסופ״ש. ונראה אולי שם סוף סוף יהיה לי החשק לסיים את הציור שלי כי בינתיים עד כמה שאני יודעת שצריך, אני פשוט לא מסוגלת. להוציא פה את הציור ולהתחיל לעבוד עליו, מרגיש כמו להשתין במיטה. פשוט לא נכון.
אז אם בכל זאת אנסה לעשות סדר בחיים שלי ולמצוא את המכנה המשותף הנמוך ביותר לכל הכיוונים שלי אז בכל מקרה לפתוח עסק זה הדבר הכי בסיסי שאני צריכה לעשות. אז למה זה כזה קשה? יותר קל לי ללכת לקנות מזרן ליוגה. אבל גם זה גבולי. אני לא מצליחה לבחור איזה סוג. האם אני רוצה אחד שיהיה קל שגם ישרת אותי בתור מזרן שינה בשטח? אולי בכל זאת לקנות פשוט יריעת פצפצים כמו אלו בהם אורזים את הטלוויזיות ולישון על זה? זה יותר קל וגם לא בעיה לזרוק ולקנות חדש ולא חייבת להפוך את זה לרכוש קבע. אבל מזרן זה כבר רכוש אמיתי. עוד משהו לסחוב. אבל אני צריכה את המשהו הזה. אם אין לי מזרן אני לא עושה יוגה. בהוסטל של הזונות עשיתי יוגה כי היה מזרן. אצל סבתא לא עשיתי כי לא היה מזרן. גם יש להם בחנות בנמל מזרן מתקפל קל משקל שאני יכולה לקנות עם הנקודות של קופת החולים. אז זה אפילו לא עולה לי כסף. אז למה לא? כי אולי אני בכל זאת רוצה להתיישב באיזה מקום קבוע? או שאולי אני בכלל בדרך להבין שאני לא רוצה שום קשר עם המציאות ואני רוצה לגור במדבר על פצפצים? לא ממש ממש סביר. ואם כן אז מזרן לא באמת יזיק. אולי הוא פשוט לא יפה? אולי המחשבה על לסחוב עוד משהו ממש מתישה אותי? מה הגיוני ומה נכון?