״אינך יכולה ככה סתם ללכת… יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי״ (החלונות הגבוהים)
יש פה על הבמה בלובי של ההוסטל המבושם גיטרה, באס, סקסופון ועוד איזו חצוצרה, קלידים ותופים וכמובן זמרת. הם עושים קאברים לשירים ישראלים. ווליום הרבה יותר מידי גבוה ומרגיש כאילו הם מתחרים אחד בשני על תשומת לב. אני אכלתי יותר מידי וביקשתי מאיזה בחור סיגריה כדי לנסות להוריד את האוכל. אולי אני צריכה קולה. מי יודע. ישבתי בחוץ וניסיתי לכתוב משהו בפנקס שלי ולא היה לי בראש כלום. ועדיין אין בראש כלום. זה לא קורה לי הרבה. אולי זה סימן טוב. אולי הכל פשוט בסדר. היה יום מעולה סה״כ. תל אביב מאוד מעניינת בעיניים של תייר. בבוקר ישבתי שעה על ספסל ועשיתי לעצמי את החוטים לסנדלים שחתכתי מספוג ליפה אצל סבתא. עכשיו הן באמת נראות כמו סנדלים. מישהו אפילו שאל אותי איפה קונים כאלו.
יש להם ערב התרמה לילדי אפריקה. מלא בחורות הגיעו והביאו בגדים יד שנייה כדי למכור למטרה טובה. אף אחד לא ממש מתעניין כי אין פה אנשים שדברים כאלו מעניינים אותם. יש פה בהוסטל גברים שנראים כמו אנשי עסקים של עסקים זניחים וקבוצת תיירים סינים שיושבים בחוץ, אוכלים עוף מדלי ושותים בכוסות פלסטיק קולה מבקבוק ליטר וחצי. לא מעניין אותם לא בגדים יד שנייה ולא שירים ישראלים ישנים.
הזמרת שלהם לא רעה אבל לא מרגשת בשום צורה. פשוט לא מזייפת. שזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על עצמי נכון לעכשיו. למרות שאני חושבת שנתתי הופעה טובה לסירים והמקררים במטבח של ההוסטל בזמן שטיגנתי לעצמי את הכרוב שנשאר. טיגנתי יותר מדי ואין לי מקום בבטן לכל מה שדחסתי לתוכה. פשוט לא היה לי כוח לסחוב עוד את הכרוב הזה גם להוסטל הבא.
משהו בקצב שלהם לא מדויק וזה קצת מעצבן. עכשיו שיר של קורין אלאל שאין בו שום רגש רק מבוצע מדויק. ועכשיו הם מוחאים כפיים לטל שחוגגת יומולדת.
״אי שם בלב, פרח מלבלב, פרח מלבלב.. ״ (קורין אלאל)
היום בגן ניסיתי קצת להפעיל את הילדים בזמן שהגננת מחכה להורים בדלת. אבל פשוט לא היו לי רעיונות וזה לא ממש עניין אותי. כאילו איבדתי את המוג'ו שלי.
אתמול ניסיתי לעשות בוקינג להוסטל בנווה צדק עם הגג המדליק. לא משנה איזה אשראי הכנסתי האתר טען שזה לא ממספר נכון. משהו לא נכון. מוזר. הרי זה הרגיש לי יופי. אבל לא. אז לא. עשיתי בוקינג ליפו לסופ״ש. וזה עבר בלי בעיות. הלכתי לישון במחשבה שאולי משהו לא טוב בחשבון בנק שלי. כבר התחלתי להכין את עצמי לזה שיש לי שוב עיקול בחשבון. אבל לא. הכל בסדר. רק משהו לא עבד בהוסטל הספציפי ההוא. מי יודע מה מחכה לי ביפו. את מה שחיכה לי פה לא הייתי יכולה לחזות גם בדמיונות הכי מופרכים.
בדרך לחנות אתמול בערב ראיתי בזווית של העין בחור שעבדתי אתו פעם. הוא סימפט אותי מאוד והיינו מדברים שעות מתי שלא הייתה עבודה. הייתה תקופה שהוא היה האדם שידע הכי הרבה ממה שעובר עלי. ואני גם יודעת לא מעט עליו. אני זוכרת איך שהוא הלך להופעה של דני סנדרסון כשהיה קטן עם אבא שלו כי הם שניהם מעריצים שלו. מסתבר שאבא שלו מת לפני שנה. ולפני חצי שנה הוא התגרש מאשתו. דיברנו קצת על סיגריה. הוא אמר שיש לו את היום הכי גרוע בחייו. כמובן עד שאני נכנסתי למסעדה בה הוא עובד ונשענתי על הדלפק ממש לידו וחייכתי. הוא עובד שם בתור שליח ושונא את זה. הוא ממש מומחה בלעבוד במקומות שהוא שונא. הוא שנא גם את חנות שבה עבד כשעבדנו יחד. אני אמרתי שהיום אני עובדת עם ילדים. כשהוא אמר שהוא התגרש מאשתו אמרתי מזל טוב ושזה הדבר הכי משמח שאני שמעתי כל היום. הוא התמרמר על מערכת היחסים הזו עוד כשהם רק יצאו. כשהם התחתנו אני לא ממש הבנתי למה וגם הוא נראה שהוא לא ממש מבין. וכשהיא נכנסה להריון הוא הפסיק לשבת לדבר איתי. עוד ראיתי את הילדה בעגלה כשאשתו באה לבקר אותו בחנות. חמודה סה״כ. אז עכשיו יש לו שתיים. הקטנה כבר בת 6. הוא אמר שהוא שוקל להתאבד ואני אמרתי שאני יכולה להבין. הוא לא התכוון להרחיב כי למה להתלונן סתם אבל אני אמרתי שאני חשבתי ללכת לטייל במדבר. רק בלי מים.
הוא פתאום זרח מאושר. וליבו נפתח. צרות מאחדות בין אנשים בצורה בלתי רגילה. אז מפה לשם יש לי איפה לישון כשאני צריכה. למעשה מבחינתו אני גם יכולה לגור אצלו בתמורה לסכום סמלי כמה שבא לי כי יש לו דירה ריקה. אנחנו מאוד דומים. ורק בעיה אחת קטנה. אולי שתיים. אחת היא כמובן שהוא מסמפט אותי ועד כמה שהבחור הזה קרוב לליבי אין לי שום כוונות נוספות כלפיו. פשוט לא קורה לי הרבה שיש לי אנשים שאני אשכרה רוצה להגיד להם שלום ולא מהססת לרגע לגשת עליהם עם חיוך ענק. הבעיה השנייה היא שהוא אחד הדיכאוניים הכבדים. וביליתי כמה שנים בלהסתכל מהצד איך הוא דופק לעצמו את החיים שלב אחרי שלב ועכשיו שהוא רגע לפני שהוא נוסע עם האופנוע שלו לתוך קיר, משום מה האלים שלו שלחו לו אותי. מה אני אמורה לעשות עם זה? כמובן שאני כבר את שלי עשיתי. היה לו לב הרבה יותר קל אחרי הסיגריה כי פשוט אני טיפוס די חביב. אבל רואים את זה רק אנשים שעומדים למות.
הבחור שנתן לי לגלגל לעצמי סיגריה כדי שאוכל לעכל את הכרוב, לא התעניין בי מעבר ל:
״מאיפה את? אה נחמד…״
פשוט כנראה הוא לא אובדני. אני כנראה אבוא לבקר את הדיכאוני מתישהו שבוע הבא. פשוט באמת נחמד לפטפט קצת עם מישהו שבאמת שמח לראות אותי. ואולי זה הגיוני גם קצת להתמרמר על המבוי הסתום של החיים. אנשים אחרים שאני מכירה שנמצאים במצב לא הכי נפלא, משום מה לא גורמים לי להודות בזה שאני לא בטוב. אפילו כשאני מנסה בכוח להגיד שאני לא משהו למישהו קרוב זה מרגיש כאילו אני סתם מעיקה ואפילו אני עצמי לא מצליחה להרגיש הזדהות עם מה שאני אומרת. ניסיתי להגיד לאבא שלי שאני לא במצב בסדר ושאין לי יותר כוח. הוא הנהן והבנתי שאין מה לומר כי הוא שם גם. אבל משום מה לבחור הדיכאוני הזה בא לי לספר הכל. הוא פשוט באמת דומה לי. כל כך לא ממומש שזה מפלצתי. אדם חד עם נשמה וכנראה שמה שהורג אותו זה הפער בין עולמו הפנימי למה שהוא עשה מהחיים שלו. זה קטלני. עדיף להיות חסר ציפיות וחסר דמיון כמו הלהקה פה על הבמה. הוא כמובן גם פדנט ואסתטיקן ואוהב לחשוב ולנתח. וגם מודע לעצמו. מיסכן. עד כמה זה באמת חכם להכניס לתודעה שלי מישהו אובדני שמומחה בלא לעשות את מה שהוא באמת רוצה? מישהו ש…
זה מדהים כמה שהיא שרה מדויק וכולם ממש מתלהבים מזה שהיא מצליחה לחקות את השירים נכון ואף אחד לא מזהה שאין לה נשמה. אולי צריך נשמה כדי לזהות שאין נשמה.
אז היום כשהתעוררתי ועדיין חשבתי שאולי יש לי עיקול חשבון, ישר הלכתי לארומה לקנות קפה וגביניה. הכרטיס עבר. בזמן שעוד פחדתי, אני חייבת לציין שזו הייתה כמעט הקלה. זה הרי משהו שאני מכירה. משהו שאני יודעת להתמודד אתו. מצוקה כלכלית זה סטנדרט.
ואז הכל היה בסדר וכל היום היה ממש בסדר ובגן היה רגוע ונעים והלכתי חזרה ברגל דרך הטיילת עם שקית מלאה מנדרינות. חשבתי לעצמי שאני ממש ממש נהנית מהחיים והמוח שלי בהיכון. כשכיף לי כל הגוף שלי מתוח. זה אבא שלי בראש שאומר לי:
״אל תצחקי כל כך הרבה כי בסוף עוד תבכי.״
אתמול אחרי הסיגריה עם הדיכאוני, הלכתי לרוץ בפארק הירקון. בדרך חזרה ראיתי שהקימו בפארק חדר כושר שלם עם כל מה שאי פעם יכולתי לדמיין לעצמי. ככה סתם. בחוץ. חינם. אפילו היו שם שני מסלולי ריצה לספרינטים. עשיתי קצת מתח והמשכתי לרוץ. עברתי מתחת למסעדה העגולה המפוארת שיש מעל הפארק והרגשתי פעם ראשונה שהיא לא מנוכרת לי. הרגשתי שהיא בשבילי. כמו החדר כושר. שאני עכשיו חלק מהאנשים בשבילם העירייה עושה מאמצים. ושאם אני ארצה גם אני אוכל להזמין את המסעדה ולעשות שם אירוע כמו כל האנשים שתמיד נראו לי סנובים מרושעים. זה הכל בגלל שאני לא חייה בבית. אין לי שום קונכייה לשבת בתוכה ואני מסתובבת בעיר כמו שהייתי מסתובבת בה פעם רק שעכשיו היא הרבה יותר מאי פעם מרגישה לי כמו מגרש משחקים אחד ענק.
תמיד הייתי באמצע לימודים או בין עבודות מנסה להגשים את עצמי ועכשיו כשאין לי באמת שום שאיפות אני מרגישה כאילו אני נוכחת. ואני חלק מהסביבה שלי. אני רצתי ממש לאט ודי גרוע ולא הצלחתי לעשות אפילו פעם אחת מתח כמו שצריך והייתי מוקפת באנשים שעושים ספורט אמיתי והרגשתי שזה שאני גרועה לא רלוונטי בכלל. אני חלק מהם לחלוטין פשוט בשלב אחר אבל אני והם באותה הקהילה. גרתי בתל אביב כמעט עשרים שנה אבל עכשיו שאני תיירת אני מרגישה תל אביבית.
בערב שבו הגעתי לפה הסתובבתי מתוסכלת. היו הרבה דברים מדליקים לעשות כמו חדרי יוגה ואולם ענק עם טרמפולינות אבל הכל היה בתשלום. האני החייזר שלי לא הצליח להבין איך זה שזה לא חינם. למה אנחנו לא פשוט נותנים לאנשים להנות מכל הדברים המגניבים שהצלחנו להמציא. כמו שאמא שמבשלת רוצה שכולם יוכלו. היא לא מתנה את זה בכלום. ואני לא הצלחתי להבין איך זה שזה לא נגיש. אבל היום הרגשתי שהכל נגיש. פשוט צריך את הסיסמא הנכונה. הסיסמה פה היא כסף אבל זה רק טריק מחשבתי. זה רק הדרך שבה האדם מאותת לסביבה שהוא מאמין שהוא זכאי ליהנות מהמשחקים. וכל עוד אתה חיי בתחושה שאין לך הזכות ואתה לא חלק מזה אז אתה לא מקבל את הסיסמא. היום הרווחתי 165 ש״ח ופתאום הרגשתי שזה המון. טכנית גם קיבלתי 400 ש״ח על עבודה שעשיתי בקיץ ורק עכשיו שילמו לי עליה אז אולי פשוט מגיע לי לשחק במשחקים. ולא בגלל שעשיתי משהו אלא בגלל שזה נראה לי הגיוני שזה מגיע לי. מבחינתי זה מגיע לכולם אבל אם אני פשוט אתן את הסיסמא לאנשים ברחוב הם יתעצבנו עלי. ובצדק. הם עדיין לא בשלב בו הם מאמינים שהם זכאים לקבל משחקים חינם. ויש להם עוד מסע שלם לעשות והם יחוו מלא במסע הזה. מלא חברויות ויצירה ואת כל מגוון הרגשות שיש לבני אדם ואולי הם יבינו יום אחד שהכל גן שעשועים ויש להם סיסמא. ואולי לא. אולי הם יהיו עסוקים בחיים אחרים. ואנחנו נחייה זה לצד זה אבל לא ממש נראה אחד את השני. אני אהיה התפאורה שלהם והם שלי. ואולי אין מה לעשות בקשר לזה.
עכשיו יש איזה מישהו שנותן את הנאום הכי מחורבן ששמעתי בחיי. הוא מדבר על איזו משלחת מתנדבים לאפריקה:
״החוויה הזו פשוט משנה את החיים. והיא תשנה לכם את החיים ו… כל החברים שתפגשו וכל החוויות… פשוט ישתנו לכם החיים…״
פשוט נאום לא איכותי בשום סטנדרט. אני אוהבת סטנדרטים.
״אז… אני רוצה להגיד לכם המון המון תודה ו… מחכים לכם בכיליון עיניים ובכיליון… עוד לא יודע מה… ואני רק רוצה להגיד שזו תהיה חוויה שתשנה אתכם והמון תודה… ו… ״
ואז פתאום השיר נושא נכנס לו בדברים.
יש את אלו שלא מבינים סטנדרט מהו ויש את אלו שהסטנדרט שלהם קובר אותם תחתיו ויש אולי איזה סוג שלישי נדיר של אנשים שמצליחים לגבש סטנדרט ובכל זאת לפעול.
נראה לי שכיף להיות בסוג של חממת יצירה שבה לאנשים סביבך יש מספיק סטנדרט לדחוף אותך קדימה אבל לא יותר מדי כדי לא לעכב אותך. כמו ילדים שלומדים גיטרה יחד ומראים אחד לשני טריקים שלמדו והם גרועים אבל הראש שלהם בעננים והמוטיבציה גבוהה. צריך פשוט להמשיך עם זה מספיק זמן כדי לעבור איזו משוכה דמיונית.
סבתא שלי מעולם לא עברה אותה. גם אבא שלי לא. גם כל החברות שלי. הם כולם נבהלו ופנו אחורה ועושים מאמצים אדירים כדי לשכוח שאי פעם רצו. אולי פגשתי את הבחור הדיכאוני ברגע בו הוא לא יכול היה להעמיד פנים שהוא לא רוצה. יש משהו מאוד נקי בתחתית. מעניין אם אני יכולה לתקשר אתו בלי לשפוט אותו.