אתמול חגגתי את זה שלא עבר לי האשראי. היום אני כבר מראש אוציא את השני. אין מה לעשות, את הקרואסון והקפה של הבוקר אני אקבל. ואז אלך לחיות ברחוב כשבאמת לא יהיה כסף.

מולי יושבים זוג. בני חמישים בערך. הגבר נראה כמו אינסטלטור והאישה מאוד מטופחת לבושה טוב עם שיער קצוץ. בטח רוסיה. הם יפים. בהתחלה לא ראיתי את זה אבל אז הם הסתכלו אחד על השני. הם מאוהבים והם יפים אחד לשני והכל יפה בעיניהם ולכן הם גם יפים. הוא התחיל לדבר בטלפון אז היא יצאה לעשן. אני חושבת שנשים כמוה לא מקבלות את זה יפה שהן לא במרכז תשומת הלב. מעניין איך זה מרגיש? אולי שווה לי לנסות את זה מתישהו. להתיפייף ככה ולמצוא מישהו שיסתובב סביבי ולנסות להנות מזה. אני, כשהייתי מתייפייפת בתיכון הייתי עושה את זה בשביל סטטוס ולא בשביל תשומת לב מינית. אז כשהיו מסתובבים סביבי הייתי ממש מזדעזעת מזה. אולי יש איזו דרך לשחק אותה ״יפה״ ולקבל מזה אנרגיה. אבל קשה לי לדמיין דבר כזה בלי להרגיש מזויפת. 

אחרי שחישבתי את כל מה שאכלתי אתמול נראה שסוף סוף הצלחתי להגיע לכמות הסידן שאני צריכה ביום. אם להחסיר מזה את הקפה שמוציא סידן מהגוף אני כנראה עדיין בסדר כי הצלחתי לדחוס לתוך עצמי בערך 1000 יחידות סטנדרטיות לפי סטנדרט כלשהו של סידן. איך עושים את זה כל יום? כנראה קונים ריקוטה. מלא ריקוטה. רק שלא היה לי מקום בבטן לפחמימות ואני ממש עייפה וחסרת מוטיבציה. למעשה בא לי ללכת לישון. מאז סבתא אני לא ישנה כמו שצריך. לא מצליחה להירדם בלילה וקשה לי לקום בבוקר. התעוררתי היום כנראה בשבע אבל פשוט לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה אז המשכתי להתהפך עד תשע. אין לי אפילו כוח לכתוב. אולי עדיף שאלך לאכול לי קצת מהירקות שלי אבל תכלס מה שבאמת אני רוצה זה הר של שוקולד. 

אתמול ישבתי פה כמה שעות וכתבתי את הסיפור שלי על הבחורה שמסתובבת חסרת כיוון באיזו עיר אלמונית. זה משעשע. אני נסחפת ככה לכל מיני מקומות אבל זה פחות כיף מלכתוב את הטקסט הזה כי אני צריכה להקדיש יותר זמן לשמור על נרטיב ולהבהיר דברים ולתת תיאורים קונקרטיים כדי שהקורא הדמיוני לא ילך לאיבוד בתוך המלל. פה אני יכולה לכתוב מה שיש והדברים מתחברים לבד. למשל שהיה מולי בחור אפריקאי שאחראי פה על הניקיון שניקה את החלונות שפונים לים ותוך כדי שהוא עושה את זה התחיל לרדת שוב גשם. הוא המשיך לנקות. מעל האזור שהוא ניקה כנראה יש גגון קטן והטיפות לא לכלכו לו את העבודה הקשה. ממש התחשק היה לי לצאת ולהסביר לו שהוא עושה את זה לא נכון כי הוא עבד עם נייר מגבת וספריי חלונות על שטח ממש גדול, בזמן שהרבה יותר נוח זה פשוט לסבן את החלון ואז לעבור עם מגב שיש קטן ולהוריד את הסבון. ככה מנקים חלונות של בניינים מבחוץ. אבל נתתי לו לעשות את מה שהוא יודע כי יש לנו תפקידים שונים ואני לא יכולה לקחת לו את החוויה. גם לא אבוא לברמן בעצות לגבי איך להגיש את הקפה. למשל שאין טעם להגיש לי את הקפה שלי כל עוד הקרואסון עוד לא יצא מהחימום. עדיף לתזמן אותם ככה שיצאו יחד. זה גם יותר נכון מבחינת שירות כי אחרת הקפה שלי מתקרר בזמן שאני מחכה לקרואסון, וגם חוסך לו הליכה כי אין פה מלצרים והוא זה שמתרוצץ להביא דברים לאנשים. וכשלקוח מזמין ממנו שני קפה זה לא סבבה להביא אחד מהם לשולחן ואז ללכת לעשות את השני. 

אבל אני אמרתי תודה ושתיתי את הקפה שלי. אתמול כאשר נשכבתי לי על המיטה המרווחת שלי והשקעתי את הראש שלי לתוך הכרית עם המצעים הלבנים הנקיים התחשק לי לצרוח מרוב אושר. פשוט הכי טוב לי שבעולם. ואז הגיעה מחשבה: 

״למה אי אפשר פשוט לחיות ככה טוב?״ 

למה אי אפשר באמת? זה לא כזה מופרך. בעיקרון אני צריכה למצוא עוד אלפיים ש״ח בחודש וזה מכסה לי את כל ההוצאות וכבר היו בחיים שלי מלא תקופות בהן ההכנסות שלי היו גבוהות בהרבה מזו שאני צריכה עכשיו. אבל התחושה היא שאי אפשר. שמשהו כל כך טוב יהיה חייב להסתיים. חייבת להיות איזו טרגדיה. ואז התחילה לצעוק על כל הבניין הזעקת האש. מישהו עישן בחדר שלו ולקח מלא להם זמן לגרום לו לפתוח את הדלת. כמובן שזה היה ישראלי. 

הגברת עם השיער הקצוץ מולי היא מסתבר ספרדייה. הבת שלה הצטרפה עליה ועכשיו הם יושבים כולם יחד כשהאמא מתרגמת משהו לבחור השרברב ששואל שאלות חביבות ומתעניינות כמו של סבא. 

אני גמורה. אלך לקנות שוקולד בטיב טעם ואז לישון.