יש לי תיק חדש. נראה מיליון דולר ועלה 40 ש״ח בחנות של ויצו. המוכרת אמרה בהתחלה שזה תיק ממש איכותי אז זה 50 ושזה אחלה מחיר ואז ישר אמרה לפני שהספקתי לפתוח את הפה או את הארנק שהיא תמכור לי ב 40. אני שילמתי לה ויצאתי. התיישבתי על ספסל בכניסה לרחוב צייטלין והוצאתי הכל מתיק הבד הכחול השנטי שעלה לי בסביבות ה 200 ש״ח וסידרתי הכל לפי התאים בתוך תיק עור חום קלאסי על זמני החדש שלי. 

בקפה שנמצא בבניין משרדים ליד בית המשפט אבל מהצד השני של הרחוב, יש רוגלכים מושלמים. מעט בצק והרבה סוכר וחמאה. את הפחזניה אכלתי למנה ראשונה ואת הרוגלך לקינוח. זה מקום קטנטן וזה למה לא ישבתי פה אף פעם. תמיד חשבתי שזה יהיה לא לעניין לשבת פה עם מחשב. היום לא ממש היה לי אכפת. אתמול לא הצלחתי להזמין לעצמי מקום לישון בו כי לא הייתי בטוחה שאני כשירה לישון במקומות ציבוריים. אבל נראה לי אני יותר טוב. קניתי טישיו אלוהי ועכשיו אולי האף שלי לא יהיה כל כך אדום. ואמשיך לקחת כדורים נגד אלרגיות שהחוכמה שבזה מוטלת בספק. 

כל ההורים האלו שמסבירים שהם פשוט חייבים להקריב את הבריאות שלהם בגלל שהחיים עם ילדים קטנים לא משאירים ברירה, פשוט מצחיקים. הרי כל מי שחיי חיים כלשהם מכניס עצמו למצבים של ״אין ברירה״. זה שם המשחק. אם יש ברירה אז לא כיף לנו. כן… נפלא פה. השמש כל בוקר עולה פה. ואני זיהיתי את מיקום של אנדורה על המפה. אבא שלי שלח לי קישור למשחק טלפון שהוא משחק בו עם זיהוי ארצות ודגלים. אולי זה יעזור לי לזיכרון. יכול להיות נחמד אם אזכור לפחות 10% מהמידע שאני לומדת. למשל מתי יום ההולדת של סבתא שלי… חשבתי לנסוע אליה כדי להרשות לעצמי להיות חולה על אמת אבל אז הבנתי שזה אקט תבוסתני. ושבטח יעשה אותי יותר חולה ממה שאני. בכלל החלטתי שאם אני כבר נוסעת עליה אז זה יהיה מקסימום ללילה אחד. 

אני חושבת שעכשיו אני ממש אשתלב בבית הקפה של עורכי דין. אני חייבת לשפצר את התיק הזה איכשהו לפני שאהפוך לאמא שלי. זה נראה הגון מידי. למרות שיש לו מראה טיפה יוניסקס אבל עדיין… זה רציני מידי. ויש לו רצועה צרה שלא נוחה בכתף. 

אתמול התעוררתי בחדר סוויטה פרטי שלי ששודרגתי עליו בגלל שאמרתי שאם אני אצטרך להשאר בחדר דורם משותף שאין בו חלון, אני כנראה אשן אצלם בלובי. זה לא היה איום סרק אבל כנראה שהייתי מאוד מתחרטת על זה, כי נשבעת שהטמפרטורה ירדה מתחת לאפס בלילה. בהתחלה הם אמרו שאין להם חדרים פנויים אבל אחר כך אמרו שיש להם חדר גדול רק שהמזגן בו תקול. אני אמרתי שזה נשמע מצוין כי המזגן על חום במלון היוקרתי שלי עם הג׳קוזי לילה לפני, גרם לי לדמם מהאף. לא אמרתי בקול רם את הקטע עם האף. רק אמרתי שזה סבבה. זה ממש היה סבבה. נראה לי… בעיקרון ישנתי רוב היום כי היה קר מדי לצאת מהשמיכה, ולא ציירתי בכלל כי אי אפשר היה לשבת ליד השולחן הממש יפה בחדר הממש יפה, כי היה קר מידי. לקראת שלוש אחה״צ הבנתי שבכל זאת כדאי שאזוז קצת לפני שיחשיך אחרת לא אצליח לישון בלילה וגם כדאי שאמצא לי מזון כי אין שום דבר פתוח בקיבוץ פרוד. מצאתי בגוגל מפות את תחנת הדלק הקרובה ביותר ושמתי לעצמי מטרה. הלכתי על הכביש בין הרים ירוקים וכפור ורוח כי לא רציתי להסתבך עם שבילים שאולי לא יובילו לשום מקום. ולא היה לי מספיק סוכר בדם להרפתקאות. אחת ההליכות הפחות נחמדות שעשיתי למרות הנוף. מלא רעש ומכוניות צופרות סתם כי אנשים היו בטוחים שעוד שנייה הם דורסים אותי למרות שהלכתי מאחורי הברזלים של שולי הכביש. והיה קר. מסתבר שמעיל רוח ניילון צהוב, סווטשרט ירוק עם קפוצ'ון וצעיף עם הדפס של פירנצה לא מחממים מספיק. אבל הגעתי. אכלתי גלידה בדור אלון והצטיידתי בעוד מלא שוקולדים ללילה, 3 מנדרינות באריזה של חנות נוחות ופחית טונה. אחרי הגלידה הייתי טיפה יותר ערנית ושקולה במחשבה אז בדקתי באתר ״שבילים״ אם יש שביל שעולה לקיבוץ שלא דרך הכביש. היה שביל מושלם שיוצא ממש מתחנת הדלק ועולה לצד הנחל כל הדרך לפתח הקיבוץ. הלכתי. זו הייתה הליכה נהדרת. שקטה. רק אני, הנחל, הטבע ומלא פרות שבהו בי כאילו אני תפסתי אותן במקלחת. בעלייה כבר היה פחות קר. הבעיה שם הייתה שהתחלתי להזיע. אסור להזיע בקור. יש סיבה למה פינים ואסקימוסים לא מסוגלים פיזית לעשות את זה. 

הפרצוף שלי נראה זוועה. אני כמעט מתביישת להגיע ככה להוסטל שלי בפרישמן. זו הבעיה… בקצב הזה אני ארגיש כאילו יש לי מערכות יחסים עם כל ההוסטלים בתל אביב וכבר לא יישאר לי איפה להיות. זה יהיה התמריץ הסופי למצוא דרך לעשות כסף אונליין ולצאת לנדוד בעולם. נראה לי בעולם הגדול לא יגמרו לי ההוסטלים כל כך מהר. למרות שמי יודע. אולי אם אמשיך ככה איזה 8 שנים בסוף גם זה יגמר. ואז כבר אולי יהיה בסדר לפרוש. כמה זמן כבר בכלל נשאר לי בכל מקרה… 

בעיקרון מצב הרוח שלי לא בשמיים. בדרך מחיפה להוסטל חיכיתי לאוטובוס חצי שעה וכשהוא הגיע הוא לא עצר והמשיך לנסוע. חיכיתי עוד 20 דקות ואז הגיע עוד אחד ואני ישר קפצתי ונופפתי בידיים והוא עצר. שאלתי אותו אם הוא מגיע לאן שאני צריכה והוא אמר כן. אני אמרתי לו שאני רק מביאה את התיק שלי והסתובבתי לכיוון התחנה, והאוטובוס פשוט נסע. 

עמדתי שם קצת מזועזעת. ניגש עלי ברחוב גבר שאמר שהקווים האלו מופעלים על ידי דרוזים ומאז המצב הפוליטי הם ממש לא נחמדים. הוא גם אמר שאנשים לא מבינים עד כמה המצב בארץ באמת גרוע. אני חושבת שהוא צודק. אנשים באמת לא מבינים. וגם אני לא מבינה. אולי ממש ממש צריך פשוט לעוף מפה קיבינימט בלי שום ערבונות או בטחונות כמו פליטים אמיתיים לפני שאני באמת אבין על בשרי. כי יבוא הרגע בו השנאה תעלה למפלס שבו אני כבר אהיה פגועה מידי נפשית ולא אוכל לשקם את עצמי. אני מושפעת מדי. אני לא אוכל להתגונן מפני זה כשזה יבוא. ואני נחלשת. אני חסרת מטרה ומוטיבציה וזה הופך אותי לטרף. כמו הזקן בסלינה שישר זיהה שאני פגיעה וניסה להתחיל איתי תוך כדי שהוא מסביר לי עד כמה לא טוב אני נראית. 

כל הדרך לתחנת הדלק וחזרה אני חשבתי שזה התשלום. אני ממש לא בטוב וככה אני משלמת על הזמנים בהם ממש טוב לי. אין לי יכולת לשלם לפני ה״טוב״ על ידי עבודה קשה כמו רוב האנשים שטוב להם. אז אני משלמת אחרי על ידי מצבים מבאסים כמו ללכת חצי חולה שעתיים בקור בשביל לקנות שוקולד ואז לבלות לילה נוסף ב 2 מעלות חום בחדר שכואב לי בעצמות כל פעם שאני הולכת לשירותים. חשבתי לעצמי שאולי זה לא פגם נפשי. אולי ככה האנושות בנויה. הרי אין אף תינוק שגדל בלי לבכות. וכל פעם שהוא בוכה, הוא מתחזק. רק צריך לפתח את מנגנוני הרגיעה הנכונים. לא לכרסם לעצמך את הזנב כל פעם שמחשמלים אותך אלא ללכת ללקק את החבר שלך או למשוך בידית שתלויה בכלוב שלא עושה כלום, אבל אתה לא יודע את זה, אז אתה מושך ונרגע. 

אני חושבת שעולה לי החום. 

אולי מלחמות זה גם סוג של תשלום. אולי משהו בתת מודע של האנושות מכתיב לנו שאחרי תקופה בה אנחנו חיים נחמד, אנחנו חייבים להביא חורבן כלשהו אחרת זה יוצר אי נוחות ומרגיש כאילו החוב רק גדל וגדל. 

אני חושבת שאנסה לא לשתות חלב בימים הקרובים. אולי התיאוריה של ״חלב מורתח לא עושה אלרגיה״ לא מדויקת. בכל מקרה עכשיו הסערה עברה ויותר נוח בתל אביב. זו לא עיר שבנויה לגשם. כשגשום פה הכל נראה מוזר ולא נוח. ואין איפה להיות. עכשיו יש שמש וגם זה קשוח. השמש תמיד חזקה מידי גם בחורף. בשמש אני ניצלת ובצל אני קופאת. וזה מעגל החיים. בטח יש אנשים שלא חיים ככה… איפה הם? יש להם כתובת? הם לא עושים סרטונים ביוטיוב ולכן אין לי איך למצוא אותם. אולי הם פשוט חיים חיים משעממים בדנמרק או משהו כזה… 

עשיתי סרטון קצר ליוטיוב על הנסיעה במעלית החביבה עלי שטסה מתוך הקניון במושבה הגרמנית בחיפה, מעל הגג של הבניין הראשי ועולה למיקום שממנו רואים את כל הנמל עד עכו ואת רכס הכרמל בפנורמה מרהיבה. היו לזה 8 צפיות. למה? לא כי זה סרטון משעמם אלא כי החשיפה פשוט לא מרגשת אותי. אולי אני באמת זקנה מידי. אני מסתכלת על סרטונים מושקעים שמצחיקים ומעניינים וחושבת לעצמי שבשביל לעשות משהו כזה צריך ממש לרצות למצוא חן. צריך להרגיש צורך באישור חברתי ואני כל כך מיומנת בלבוז לו שאין לי יותר שום דבר שמניע אותי לפעולה. ובטח שלא לחשיפה. זה אף פעם לא היה מניע מספיק חזק. גם כשלא הייתי זקנה באמת. תמיד נראה מהצד כאילו הם משחקים בכאילו מתרגשים יותר מדי וזה מזויף. ואז פעם בכמה שנים הייתי רואה מופע של איזה מוזיקאי או שחקן שנראה כאילו הוא אמיתי ואז הייתי מקנאה כי ככה הייתי מוכנה לחיות אבל לא ידעתי איך הוא שומר על המציאות השברירית שמאפשרת לו להתמקצע ככה? חשבתי שאם תהיה לי דירה משלי בלי שותפים באזור מבודד אז אני אוכל לעשות את זה גם אבל לא. עדיין כל פעם שיצאתי, הבועה התפוצצה. האם לא הייתי מבודדת מספיק? כנראה שעדיף להיות מוקפת בסביבה תומכת מאשר בידוד מוחלט אבל אין באמת סביבה תומכת מספיק כי אף אחד חוץ ממני לא יכול ליצור בשבילי את העולם שתומך בעולמי הפנימי. נראה לי שמה שמאפשר את ההתבודדות הפרודוקטיבית שלהם זה איזה איום מבחוץ. איזה צורך חזק. אני לא זזה מטר. רק מחליפה מיטות ותיקים.