כשאני חושבת לעבור לגור בטבע יש לי דווקא תחושה קלסטרופובית. יחסית לעיר יש שם ממש מעט גירויים. כמו להיות בתוך חדר לבן בלי חלונות. אני יודעת שיש לי יכולת להתאקלם למפלס גירויים נמוך משמעותית אבל עדיין חסר יהיה לי העניין שיוצרים בני האדם. אז למה לא לגור בכפר? 

כי זה הכי נורא. לגור יחד עם קבוצת אנשים שמכירים את כולם ותלויים זה בזה זו התחושה הכי כלואה שאני יכולה לדמיין. זה העדר חופש מוחלט ופלישה קיצונית לאני העצמי שלי. למעשה לא בטוח שבצורת חיים כזו, בכלל יש "אני עצמי". יש ״אנחנו״. אז אולי דווקא המשיכה של אנשים לריכוזים עצומים של אוכלוסיה היא ניסיון שלהם לבודד את הזהות שלהם מהחברה. בריכוז כזה גדול יש אפשרות לחיות חיים טובים בלי למסור את הנפש שלך לקולקטיב וגם יש יותר סיכוי למצוא אנשים שישקפו לך את ההיבטים המיוחדים של האופי שלך. 

אני שוכבת כבר יומיים על המיטה בחדר אורחים של סבתא. שמתי 5 שמיכות כדי שאוכל לישון על המזרן הקשה ותקעתי את המאוורר מחוץ לחלון על הסורגים כדי שרוח מבחוץ תנשוב פנימה. אני ישנה וחולמת בהקיץ. מתהפכת בהזיות שלי. מאוד מעניין. שקעתי בתוך איזו מחשבה לא מכוונת ״להרפות הכל״ ניסיתי להישאר במצב רפיון שרירים בלי להתכווץ כמה שיותר זמן. נכשלתי מלא ובסוף נרדמתי וחלמתי שאני עומדת בבית שלנו בפרדס חנה, מסתכלת מחוץ לחלון. 

מעבר לחלון אני רואה פתאום אישה הולכת בחצר שלנו. אני יוצאת ומגלה אישה ממוצא אפריקאי בהריון קל. היא מנסה להגיד משהו אבל אני לא מבינה אותה. הבעת הפנים שלה לא חד משמעית. אני חושבת שזה מוזר שהיא תיכנס לחצר שלנו סתם ושואלת אם היא צריכה רופא. היא אומרת כן. אני מתקשרת להזמין אמבולנס ועונות לי פקידות חסרות עניין ולא ברור אם הן מבינות מה אני צריכה. השיחה מתנתקת ואני מתקשרת שוב ושוב ולא מצליחה להבין אם האמבולנס בדרך. אני יוצאת לרחוב והאישה עומדת לידי ונראית כבר לא טוב. אני מתחילה לחשוב מה עוד אפשר לעשות ואז אמא שלי מופיעה ואני אומרת לה ברוסית ״נו, נזמין לה מונית? אני אתחלק איתך בתשלום״ ואז האישה האפריקאית שכבר התיישבה על המדרכה מתחילה לדבר עם אמא שלי ברוסית ואני מתעוררת. 

התעוררתי בהבנה שחייבים כסף. אם לא יהיה לנו כסף לא נשרוד. אי אפשר יהיה לסמוך על מוסדות כמו שירותי בריאות ציבוריים. 

אוף. דווקא ממש רציתי לחיות חיי בוהמה בלב תל אביב…

אבל בהקשר יותר רחב, שום דבר לא יזוז מילימטר כל עוד לא פיצחתי את הקוד לחיים בקרב אנשים בלי להיאבד בהם. חייבת להיות דרך לשמור על עצמך שלם ולא מעורער בסביבה חברתית… 

וחייבת להיות דרך ליצור חיבור עם אנשים שלא על סמך מצוקות. 

ואז לא תהיה מלחמה. 

זה מה שרשמתי בתגובות של וידאו על איך למנוע מפסיכופטים להיות בשלטון. ההנחה של הבחור בסרטון הייתה שכל הפסיכופטים הם מסוכנים ופסיכופטיה היא הסיבה לאכזריות, שחיתות ונזקים שונים שעושים אנשים תאבי כוח וחסרי אמפתיה. 

אני חושבת שבשביל להיות בעמדת כוח אמיתית ולא סתם להיות אחראי ועדת קישוט בבצפר, אדם חייב להיות בעל רעב אדיר לכוח ורגישות מופחתת למצוקות של אנשים כלומר, פסיכופט. אחרת אין שום סיכוי שהוא יוכל לתפקד במצב שבו לא משנה מה אתה עושה, אנשים יאשימו אותך שפגעת בהם. אפילו אם אתה סה״כ רכזת של כמה גנים בצהרון. זו עבודה שאי אפשר לעשות אם אתה אמפטי לכל תלונה ואין לך שאיפה ברורה לעמדת כוח.

אז מבחינתי פסיכופטים מאז ומעולם היו בראש הפירמידה. ותמיד יהיו. וכל ניסיון להמציא שיטה שתגן על הציבור מפני האמת הזו, רק תגרום לפסיכופטים לפתח שיטות להסוות את עצמם. 

למעשה זה התפקיד הטבעי שלהם. זה היעוד שלהם. זה מה שהם אמורים לעשות כי אף אחד שהוא לא פסיכופט לא מוכן לעשות את זה. להיות הקודקוד של הפירמידה, זה מבודד ומלחיץ ברמות על אנושיות ורק מנטליות מאוד מסוימת יכולה להתמודד עם זה ולשאוף לזה. רק מה, זה שפסיכופט עומד בראש ארגון גדול, לא בהכרח אומר שהוא מניאק. פסיכופטים הם לא אכזריים כברירת מחדל. הם פשוט עושים מה שצריך כדי להגיע לפסגה.

פסיכופטים הם מראות. 

מה שמניע אותם לטפס לפסגה, זה בעצם הצורך הקיומי להיות במעמד מוגן ומקובל בחברה, ולכן הם יעשו הכל כדי לשכנע את הציבור שהתכונות שנחשבות רצויות באותו הזמן באותה החברה, הן בדיוק התכונות שיש להם. 

בחברה לוחמנית ותחרותית, אגרסיביות ואדישות לזולת יהיו התכונות שהפסיכופט יפגין בדרך לפסגה. בחברות בהן חשובה סולידריות, הפסיכופט יהיה הראשון שידבר בשם האחווה והשוויון. במדינות חמודות שבהן אין שום מצוקות, הפסיכופט התורן כנראה יהיה ראש ממשלה מותק סגנון ראש ממשלת ניו זילנד. 

וזו אמת קשה. כל עם מקבל את המלך שמגיע לו…

אולי כי האימהות השמאלניות גידלו את הילדים שלהן להיות מבוגרים מוקדם מדי. הם דרשו מהילדים לקחת אחריות על המעשים שלהם בגיל צעיר, ואותם ילדים גדלו עם סלידה קיצונית מאחריות והובלה. 

ילדים ימנים לעומת זאת, גדלו תחת אמא אסרטיבית והם פיתחו תיאבון לשלטון כי אחריות על עצמם לא ניתנה להם אלא במרד. 

אולי כדי לגדול חייבים התנגדות. אולי כל דור צריך רוע כדי לצאת לפעולה. אולי בלי זה יש התנוונות מסוכנת באמת. המנוולים והמושחתים והמשחיתים הם אלו שמעירים אותנו משנתנו ומניעים לפעולה. 

ככה זה יהיה לנצח נצחים? תמיד רוע יעלה?

אני כל הזמן מנסה ליצור מציאות אחרת, לאמץ את הצדדים האפלים של עצמי ולהראות לאחרים שרוע זה חלק מהחיים ולא צריך כל הזמן להילחם בעצמך או באחרים. הניסיון שלי להבין את הרוע, לתת לו מקום, לגיטימציה, פוגש בחוסר פירגון של הסביבה פעם אחר פעם. אולי זה מתוך הבנה אינטואיטיבית של אנשים שאת הרוע יש להשאיר רע כדי שיעורר התנגדות. אולי הם מבינים משהו שאני לא, שאם ננרמל את הרוע כחלק מאיתנו, הוא כבר לא יבצע את הפעולה שלו ונפסיק לגדול. 

1. להבין איך להפעיל אגרסיה בלי שזה יעורר בי תחושת שנאה. 

כמו שתי הגננות שלי. גננת הבוקר יכולה לתת כזו צעקה על הילדים כאילו הם כרגע שחטו אחד את השני. והגננת צהרים יכולה להיות כל כך קרה ושופטת במבט שלה שכולם קופאים במקום. ואין בזה שום זעם, אז הילדים לא מפרשים את זה כתקיפה. אצלם זה נתפס סתם דרך לגיטימית של הגננת להבהיר ש״הגננת רצינית עכשיו״. 

אם אני מנסה לעשות את זה, האקט עצמו מעורר בי תחושה קשה של שנאה וזעם ואני ממש מתחילה לרעוד. אין צורך. זה רק כלי וכדאי שאדע להשתמש בו. 

2. ללמוד איך להיות באוטובוס מלא אנשים ולהרגיש שאני לבד בחדר. 

בגן היום היה מוזר. הגננת של הבוקר קצת חסרת סבלנות כלפי וטיפה קרירה. קשה לדעת למה זה קשור ועד כמה זה תלוי בי. הגננת של הצהריים מנסה לשכנע אותי לעבוד איתה שנה הבאה אז כנראה שאני לא נוראית. 

היום יש מצב שעשיתי נזק לסרעפת שלי. אחד הילדים התחיל לצרוח בזעם על גבול הלא אנושי, כי ילד אחר הרס לו את הבניין מגנטים ואני דרשתי שיפסיק לצרוח עליו. רק שהוא ילד בשאיפה להיות אלפא וראה את זה כפגיעה נוספת בשליטה האבסולוטית שלו בגן, ורק צרח לי בפרצוף חזק יותר ואני צרחתי חזרה:

״צא החוצה!״ 

והוא ענה לי: 

״לא יוצא!״ 

אני צרחתי חזרה. לא עזר לי. אז הרמתי אותו והוצאתי אותו לחצר להירגע. הבעיה היא שבצרחות אנחנו לא כוחות. 

אחר כך נזכרתי מתי צרחתי ככה. הייתי בת 3 וסבתא שלי הייתה צריכה ללכת הביתה ואני נורא רציתי שתישאר כי היא הייתה היחידה מכל המשפחה שאשכרה ידעה להפגין אהבה. אני צרחתי כאילו שוחטים אותי. וסבתא שלי התחילה לבכות ולחבק אותי וההורים שלי כעסו עליה והיו צריכים לגרש אותה ולהחזיק את הדלת בכוח כדי שלא ארוץ אחריה. 

נראה לי מאז לא יצאה לי צרחה כזו. והיום זה היה בלי הכנה מוקדמת. ואחר כך הבנתי שקשה לי לבלוע אוכל ויש לי קוצר נשימה. 

הלילה שוב לא אשן בחוף. אני חוזרת לסבתא. זו לא אותה הסבתא שגמרה לי לצרוח. ההיא מתה. לבד.

מוזר שאני לא צריכה לחשוב על איפה אצחצח שיניים לפני השינה, ולא צריכה להבין מראש אם יש לי צורך להשיג לי משהו נוסף לאכול לפני שאגיע לאזור של הטיילת. גם זה ממש בסדר שלא הלכתי לחדר כושר היום איפה שכל הבגדים שלי מאוחסנים ואין לי חולצה להחלפה איתי. אני אפילו יכולה להביא איתי מחר מסבתא חולצה עבה יותר כדי שאשב בספרייה בלי לסבול מקור. מוזר גם לחשוב שאני יכולה לא להתקלח ומחר השיער שלי עדיין יהיה רך ונעים ובלי חול בכלל. 

יש לי שבועיים עד שיהיה לי כסף מהמשכורת למחשב. אולי אשאר אצל סבתא שלי בשבועיים האלו ואז אחליט מה עושים. יש לי עדיין רצון לעבור לדירה ולהכריח את עצמי למצוא עבודה נוספת אבל זה לא הגיוני כל עוד יש קייטנה. החיים בחוף מיצו את עצמם. 

בא לי לשנות פאזה. בא לי להשתדרג. 

אתמול ישבתי שעתיים בחדר הפנוי של סבתא ושרתי לאפליקציה של קריוקי. האפליקציה דירגה את השירה שלי במקום 4686 אבל לא היה לי אכפת. סוף סוף הייתי שקועה במשהו שהוא לא כתיבה. אחר כך עשיתי מתיחות במשך עוד שעתיים. כבר שכחתי איך זה לבלות זמן לבד עם עצמי בחדר סגור. זה לא רע. 

סבתא לא שומעת טוב ולא הפריע לה שאני צורחת (שרה). רק חבל שהמזרן שלה גיהינום ואין אוויר בחדר. זה ועוד כמה ניואנסים כמו זה שלבלות זמן עם אישה זקנה בדירה חשוכה, שואב ממני את כל הכוחות והרצון לחיות. אבל למעשה אינטראקציה עם כל אדם עושה את זה במידה כלשהי…

היום בגן התלבטתי לגבי הזהות שלי. האם אני האמן התלותי או היזם השאפתן. נזכרתי בקול קורא להצעות להרצאות בנושא ״פה זה לא אירופה״. הסתכלתי על איך 23 ילדים נדחפים לרוקן את הצלחות שלהם לפח ואז נדחפים בתור לזרוק את הצלחות לכיור, וראיתי את הילדה שהאבא שלה גרמני שוב נתקעת ביניהם בלי להבין איך מתמודדים.

ואין ממש איך. יש בלאגן. פתיתים עפים על הרצפה וילדים שמרגישים שדחפו אותם טיפה יותר מידי, נותנים מכה חזקה כדי לבסס את מקומם בהיררכיה ואני מסתכלת על כל זה ומזהה את היעדר הנשיות.

נשיות זו אותה התכונה שגרמה לבודקת הדרכונים השוויצרית להכריח אותי לעשות את כל הסיבוב הארוך דרך החבלול למרות שבכל אולם קבלת הפנים לא הייתה נפש חיה מלבדי. שם זה היה נשיות מוגזמת ודורסנית שמקדשת את הסדר הטוב על פני ההיגיון הבריא והחמלה האנושית. 

לכל דבר יש את הקיצון השלילי שלו. 

אבל בארץ הביטוי המינימלית ביותר לנשיות, הוא דבר מפחיד. זו החולשה והרגישות שכולם עקרו מעצמם בניסיון להיות היהודי החדש. החלוץ הציוני האגרסיבי שאף אחד לא יצליח להכניס לתא גזים. זה בטח מה שהיינו גם לפני הגלות. באמת שהשואה קצרה את היהודים יוצאי הדופן. היהודים הנשיים. 

אז בארץ אין נשיות. נשיות זה מסוכן. ואין אף אחד שיעשה סדר בתור לכלים. או בתור לכל דבר אחר. כל מי שמנסה לעשות סדר ישר מעלה לכולם את יצר האלפא ומושתק. ככה שאין סדר. אין שיח סובלני ומכבד. יש רק תחרות מתמדת והחזק קובע. אין ראייה לטווח ארוך, אין רוך, אין אמנות ולרוב הנשים יש קול נמוך ומחוספס. 

השאלה מה מסוכן יותר הנשיות החלשה מול האיום הערבי או הגבריות ההרסנית שאוכלת אותנו מבפנים. 

שוב אני מבינה שאסור לי לחנך. אני אירופאית. אני עוד אעשה להם סדר בדרך לכיור ואהפוך אותם לאירופאים רכרוכיים ואז הם יגיעו לכיתה א׳ והילדים הצברים ינגבו איתם את הרצפה. יש סיבה למה אף גננת לא עושה סדר אמיתי בגנים ובמקום זאת מסתמכת כמעט לחלוטין על משמעת של ג’ונגל. הן כנראה יודעות בתת מודע שככה שורדים פה. 

מעניין עד כמה אני באמת נשית… אולי אני כרגיל פשוט מאזנת את הבמה? אולי במדינה נשית אני פתאום אגלה את עצמי מאוד אדישה ואסרטיבית. מעניין אם כבר פספסתי את ההזדמנות לגלות. 

הנחה בסיסית שלי היא שכל עוד לא מסכימים איתי, אני נמצאת בסכנה. לכן אני מתאמצת נורא להגיע להבנה. לשכנע את הצד השני או לשנות את השקפת העולם שלי כדי להתאים לשלו. העיקר שלא יהיו חילוקי דעות. הרעיון מאחורי זה הוא מאוד רחב. בסופו של דבר האנושות תצטרך לעבוד יחד כדי למנוע אסון טבע בקנה מידה עולמי ולכן חייבים למצוא את המכנה המשותף שיאפשר זאת. 

ברמה הקהילתית, השונה הוא איום על הנורמות שמחזיקות את החברה ולכן השאיפה היא תמיד להסכים, לשלוט או להיכנע. 

להתבדל = מוות. 

מה אם יש דרך נוספת. מה אם אפשר ליצור מציאות בה בני אדם בעל מבנה פנימי שונה בתכלית מסוגלים להתקיים ואף לשתף פעולה? מה אם זו הסיבה שישראל קיימת. מה אם האיום היחיד על בני אדם הוא חוסר הסובלנות? אולי רק צריך למצוא את הנוסחה הנכונה שתאפשר קיום בלי הזדהות. מצב בו אפשר לבלות זמן לצד מישהו שונה ממך בלי להידבק ממנו במה שהוא משדר. 

קצת כמו להיות ליד חיות או פרחים. אף אחד לא מרגיש מאוים מחרצית. אבל אפשר לגונן עליה ולהעריך אותה בלי שהיא תיחשב חלק מהקהילה שלך… זו המשימה. 

אתה חיי בתקופה שלך כל עוד אתה עוד מתעניין בתהליך של הבנייה. ברגע שאתה פשוט רוצה שהבניין יעמוד כבר בלי התמיכה שלך, זמנך עבר. חיים זה בנייה. חיים זה שינויי. 

אני מרגישה שנולדתי מתה. 

אני יושבת בשישי ב 11:00 בבית אריאלה והדמויות בספר שאני מתרגמת הולכות אחרי ציפור רשמקול בין פרחים רכלנים בכוכב שיש בו שלוש שמשות…

עם הבנים בכפר סבא היה קצת צחוקים והרבה שתיקה. 

עישנתי בשביל למלא את עצמי בתוכן. 

אולי זה למה אני לא מצליחה לחיות במקומות בהם יש אוכלוסייה אחידה. אני נמשכת לתחנות רכבת, מרכזי ערים, בתי מלון. אולי זה חלק מאיזו תוכנית התפתחות אבולוציונית. לחיות בין שונים. אבל צריך להיות איזה שהוא סוג של יחד… לא?

או שאולי האלים מנסים בכוח לסנכרן את כל האנושות כדי שנאבד סממנים ייחודיים ולא נהווה איום. 

פרנויה חמודה. 

הבחירה: 

להיות אדם בוגר, חזק ועצמאי, יוזם, משפיע, תומך ומלמד. 

או 

להיות אדם ילדותי, יוצר, נזקק תלוי, רוחני, תמים, רגיש, מושפע משתנה וחולם. 

בשביל ליצור, צריך פסיביות מסוימת. צריך לתת למישהו אחר לנהל את המסגרת של החיים. בשביל זה אנשים נכנסים למערכות יחסים פטרוניות בין אם זה על בסיס כלכלי או רומנטי או סמכות הורית. העסקה מבוססת על זה שהאדם החומרי תומך באדם הרוחני בתמורה לתשלום די גדול. האדם היוצר מוותר על חלק משמעותי של החופש שלו וגם מעביר חלק מהקרדיט לתומך. אפילו כשזה במערכת יחסים זוגית. 

האדם הבוגר הוא החומרי. הוא זה שמסוגל להרגיש הבעלים של הגורל של עצמו וגם לקחת תחת חסותו אחרים ולקדם אותם. אבל זה במחיר של חוסר יכולת להתמסר לאמנות היצירה. הוא לא רשאי להרפות ולתת לאסוציאציות לסחוף אותו, לאבד תחושת זמן ומקום, לחלום בהקיץ, ליצור עולמות, לחקור. 

אני יכולה לקחת דירה בתל אביב ולהתחיל ללמד בבקרים, לכסות את החובות שלי ולבסס לעצמי מוניטין, קריירה ולתרום משמעותית להתפתחות האנושות על ידי הכוונה של ילדים בתחילת דרכם. אבל אז אני לא אוכל לשוטט ברחובות ללא מטרה ברורה בהתאם לאסוציאציה שלי, להיות מושפעת מהצלילים והמראות שאני חווה, לחבר מנגינות ודימויים, לכתוב ולצייר. 

או שאני יכולה לגור אצל סבתא בחדר הקטן המעופש תוך כדי שהיא גוססת לי מול העיניים ולוקחת ממני אנרגיית נעורים אחרונים, ולהמשיך לכתוב, לצייר, לטייל, לשקוע בחלומות וחובות. והיא תקבל את הסיפוק שלה מהתוצרים של החלומות שלי. מהציורים והסיפורים. 

זה הדיל. אני חושבת שלרוב העסקה הזו משתנה במהלך החיים של האדם. בהתחלה הוא תלוי בהורים ושקוע בחלומות ומתגמל אותם על ההשקעה בכך שנותן להם מאנרגיית הנעורים שלו וקרדיט על ההישגים. אחר כך הוא משתחרר מהם, בונה לעצמו זהות עצמאית חזקה ומתחיל לתמוך באחרים. 

רק שאצלי זה התבלגן. אני התחלתי בלתמוך בהורים שלי ושנים רבות לאחר ההתבגרות, אני גיליתי שיש אפשרות ליצור ולהישען לאחור. רק שאני עדיין בלימבו. לא מסוגלת להתחייב לאף צד. בשני הצדדים אני מכירה את המלכודות. האמן בקלות יכול להפוך לטפיל לא יצרני והפטרון יכול בקלות להפוך לסוהר קנאי. כשאני שוקלת לבחור צד ולהתחייב למשהו לפחות לתקופה, אני תמיד מתנגשת במלכודות האלו, נבהלת וחוזרת לעמוד בפרשת הדרכים בלי להתקדם לשום מקום. 

מה אם אין לי מה ללמד אחרים? 

מה אם מה שיש לי הוא חד פעמי ולא ניתן להעברה?

מה אם כשאני מנסה ללמד אז אני עושה לאנשים עוול. וכשאני מתנגדת לשונות שלי אני עושה לעצמי עוול? 

איך בכלל לחיות בלי לנסות ללמד מישהו? 

אני בכלל לא יודעת. לא מכירה את התחושה. לא להיות אחראית למישהו… מה עושים? איך קמים בבוקר?

ומה אם בעצם הייחודיות של הפרפורמר היא היכולת להיות בחדר עם אנשים ולהרגיש כאילו הוא לבד? 

אני יושבת במטבח של סבתא. כל היום כבר עבר ותיכף צריך ללכת לישון. לא עשיתי שום דבר מועיל עם עצמי פה למרות שיכולתי. לא הייתי עייפה ויכולתי לנגן בכינור, לעשות ספורט אבל סתם ישנתי אכלתי ושיחקתי בטלפון. סבתא שלי יושבת בסלון וקוראת חדשות על אוקראינה. פתאום קלטתי שאם היא לא הייתה בבית אז הייתי קמה ומתהלכת בסלון ומקבלת השראה לעשות משהו ובטח עושה ספורט אבל כל עוד היא בבית אני משותקת. אפילו אם היא תלך לחדר אחר, הנוכחות שלה מכבה לי כל יכולת להיות עצמי. אז יוצא שאני פשוט מסתתרת לי במטבח או בתוך הטלפון או בתוך השינה כדי להרגיש קצת מעצמי. 

אם רק יכולתי להיות נוכחת בזמן שמישהו אחר נמצא איתי בחדר אולי כל החיים שלי היו נראים אחרת. אולי זה כמו ללמוד להרפות שרירים ברגע של לחץ. אולי אני יכולה להיזכר איך זה מרגיש כשאין בבית אף אחד ואז להעמיד פנים שזה המצב במציאות. זה ממש יכולת על. נראה לי הייתי בוחרת בזה על פני לעוף או להרים בניינים ביד אחת. 

איפה בכלל השריר הזה נמצא ואיך מפתחים אותו?!

זה הגיוני סה"כ הרי גם אם המון זועם יבוא אלי עם קלשונים ולפידים, הנחמה שלי תהיה בכך שלא משנה מה יעשו לי, אני עדיין צודקת. אז מה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו? לוותר על הנחמה היחידה שלי? למען מה? מה מחכה לי בצד השני של ה״תיקון״? 

לקח לי יותר משעה להגיע לתל אביב מפתח תקווה למרות שהכבישים פנויים. פשוט לא הצלחתי להחליט מה אני עושה. יצאתי מהבית של סבתא והלכתי לתחנה של קו 82, ראיתי איזה אוטובוס מגיע והתחלתי לרוץ ברחוב כדי להספיק אותו אבל כשהוא נעצר מולי, פתאום כבר לא רציתי לעלות עליו. ואז לפני שנסגרו הדלתות שוב התחשק לי לעלות עליו אבל לא הספקתי והאוטובוס נסע. זה בכלל לא היה הקו שחשבתי שזה כשרצתי. זה היה קו שמגיע לתחנת המשך ממנה אפשר לקחת עוד אוטובוס עד לרכבת. אבל לא ידעתי אם אני רוצה לרכבת או לא. עמדתי בתחנה כמה שניות ואז פניתי חזרה לכיוון ממנו הגעתי והתחלתי ללכת ברגל לתחנה ממנה לוקחים אוטובוס ישיר לרכבת. היה נעים יותר ללכת מאשר לחכות. לא ברור למה. חשבתי שאולי אקנה לי סודה בדרך. סודה זה לא אוכל וראיתי לפני השינה סרטון ביוטיוב שאומר שזה מרפא סרטן. באמת הגיע הזמן שמשהו בריא יהיה גם טעים. עברתי ליד מכולת ולא נכנסתי אליה. המשכתי ללכת ועברתי גם את התחנה של האוטובוס לתחנת הרכבת. המשכתי ונכנסתי לסופר פארם. לא היה סודה בסופר פארם ולחנויות אחרות לא רציתי להיכנס. 

שום דבר מזה לא השתלב לי במצב הרוח הבוקר. הלכתי עד לתחנה של קו 1 ליד השוק בפתח תקווה. חיכיתי שם איזה רבע שעה עד שסוף סוף הגיע קו 1. נסעתי אתו שתי תחנות עד לקניון וירדתי שם. חשבתי לקחת משם את קו 82 אבל הוא לא הגיע. עליתי על קו 66 ונסעתי אתו עד ביאליק ברמת גן. בהתחלה חשבתי שאסע איתו עד הכרמלית ואבלה את היום באזור שוק הכרמל ופלורנטין אבל בביאליק פשוט מצאתי את עצמי לוחצת על הפעמון ויורדת מהאוטובוס. 

קניתי סודה בחנות השוקולדים הענקית ליד התחנות ואחר כך סוף סוף עליתי על קו 82. תכננתי לנסוע אתו עד לכרמלית אבל ירדתי בבית אריאלה. 

חשבתי שזה לא הגיוני שאני עושה מלא מאמצים כדי ליצור לעצמי את התנאים המתאימים כדי שאוכל לשבת ולתרגם אבל אני לא באמת עושה מאמצים כדי לשבת לתרגם. כל הבוקר ניסיתי למצוא דיל טוב למחשב ואחר הצהריים אני הולכת לבדוק דירה כדי שסוף סוף אוכל לשבת ולתרגם בנחת בלי שאהיה תלויה במחשבים בבית אריאלה. ועכשיו התיישב לידי מישהו ממש קרוב ומסריח ובא לי לברוח.

אולי השמאל הליברלי הוא רק ריאקציה? אולי זה תוצר של הורות נוקשה? 

״אנחנו לא נחנך לערכים כי הערכים של ההורים שלנו חנקו וייסרו אותנו.״

רק ככה אני יכולה להבין את הזעם שפרץ מההודעה של ידיד שלי אתמול אחרי שהתלוננתי שלא מדברים על ט׳ באב בגני הילדים. הוא כל כך הזדעזע מהמחשבה שמישהו ינסה לכפות על הילד שלו דעות דתיות שעף לי הפוני ברוח מלקרוא את ההודעה. 

״למה אי אפשר לחיות לפי ערכים ליברליים?! למה הם חושבים שהערכים היחידים הם של הדת?!״ 

לא הבנתי בכלל מה הקשר כי מבחינתי ט׳ באב זה בעיקר רגע היסטורי מכונן ולא בהכרח דתי אבל אותי לא מפחידה הדת. גם מעולם לא פגשתי אדם באמת דתי שניסה לכפות עלי משהו. אם כבר אז אני יכולה לומר בלב שלם שכל האנשים הדתיים שפגשתי היו רכים ועדינים ומתחשבים ומאוד מאוד מכבדים את השוני שלי. והשוני שלי הוא לא עניין של מה בכך.

דווקא לחילונים הליברליים האדוקים שפגשתי, היה הרבה יותר קשה לקבל את זה שאני לא ממש כמוהם. אבל אני כבר יודעת שאני פוגשת אנשים בהתאם למצב הנפשי שלי ולא בהתאם לאחוזי הייצוג שלהם באוכלוסייה. 

ואולי זה שקר? אולי המתלהמים בכנסת באמת מייצגים את הדתיים והאנשים הדתיים שאני פגשתי בחיי פשוט זייפו? אולי הם מתנחמדים אלי בכוונה כי הם מפחדים מעימות ואז מצביעים לאנשים אגרסיביים שילחמו למענם? אולי הם בעצם כמוני. 

ומה בעצם ההבדל בין מק בוק אייר למק בוק פרו והאם אני בכלל צריכה להשקיע בדירה ומחשב או להשקיע בלחסוך כסף ולעוף מפה סוף סוף. הרי כל החיים אני רוצה לצאת. גם אם בסוף אחזור, עדיין… להישאר זה לא סוג של תבוסה?

הסיבה הנוכחית שאני רוצה דירה זה כי בא לי לישון על גג. אני מוכנה ללכת לעבוד כל יום כדי שאוכל לישון לא בתוך קופסת בטון. בחוף הים נמאס לי להרגיש שאני אובייקט מיני לגברים בודדים או טרף פוטנציאלי לשודדים עירוניים. וזה גם סוג של כניעה. אני ישנתי אצל סבתא ולילה לפני זה בהוסטל ומרגישה שכבר יומיים לא באמת ישנתי. נעצמות לי העיניים ואני שותה עכשיו קפה שני רק כדי לתפקד.  

לאן בדיוק אני אלך? בכל מקום עירוני יש קוביות בטון שאנשים קוראים להן דירה. ולישון בטבע זה אחלה אבל בשלב מסוים בכל זאת מתחשק לי גירויים אינטלקטואליים ולא סתם בהייה בעלים על העצים זזים ברוח. אז חשבתי לישון על גג. כלומר לשכור דירה עם גג וככה אוכל לישון מתחת לשמיים וגם לשתות מים לפני השינה ולא לפחד שאצטרך להשתין בלילה ולא יהיה איפה. 

חול קר, צמא, יתושים, לחות, זעה, גניבות והטרדות לא מפחיתות מהשמחה והטעינה אנרגטית של לישון על החול בחוף הים מתחת לכוכבים. רק הבעיה היא שלפני שלושה ימים העיר אותי גבר ותוך כדי שאני פותחת עיניים ערניות במהירות כדי לא להראות סימני חולשה מול אדם זר בחוף בלילה, שמעתי באוזניי צליל חזק וברור של פעמון דיגיטלי. כמו הצלצול לפני הכריזה של רכבת או חנות כולבו גדולה. סוג של ״שמעו שמעו, עומדים להגיד משהו חשוב״ ואז הגבר אמר ״יש פה כושי שרוצה לגנוב ממך. תזהרי״ אמרתי לו תודה והוא המשיך ללכת. 

בהתחלה חשבתי שהצלצול היה מערכת הכריזה של החוף אבל כשהתיישבתי על המחצלת עם ציורי נוצות הברונזה על רקע שחור כחול שלי, בדממה של החוף הנטוש של אמצע הלילה, הבנתי שלחוף אין צלצול כזה ושהצליל הזה היה רק בראש שלי. אני יודעת מי זה ״הכושי״ הזה. כבר תפסתי אותו פעם מנסה לסחוב את התיק שלי מתחת לראש שלי. זה לא אותו הגנב שאיתו לחצתי ידיים אחרי שתפסתי אותו מנסה לגנוב ממני והוא אמר שלא יגנוב יותר. הבחור האפריקאי לא נשאר מולי כשהתיישבתי, אלא הסתובב והסתלק מיד בהליכה מהירה כאילו שאני לא אשים לב שהוא כרגע ניסה למשוך מתחתי את התיק. 

אני מפחדת בעיקר מפחדנים. הוא השאיר אחריו שובל של ריח אלכוהול ואם אחרי שכבר נכשל בניסיון לשלוף תחתי את התיק ואני ראיתי אותו, הוא עדיין מנסה, אני בבעיה. 

בטח באללה וקשור את החמור. 

ביי ביי בית החול שלי בחוף גורדון. שלשום הגעתי ל״בית״ שלי בחוף וגיליתי שהוא כבר לא הבית שלי. משהו שם השתנה באווירה. פשוט לא הרגיש מוכר ומזמין כמו מקודם. שמתי את התיקים שלי במקום הקבוע בין שתי סככות הצל אבל לא יכולתי להביא את עצמי לפרוס את המחצלת. במקום זה לקחתי כיסא פלסטיק והתיישבתי עם הפנים לים. ישבתי איזה רבע שעה עם הרגליים בתוך החול ואז הוצאתי את הטלפון מהתיק והזמנתי מיטה בסלינה פרישמן שנמצא כמה מטרים משם. התענוג עלה לי 160 שח ולא היו מים חמים במקלחת ולמרות שהייתי לבד בחדר ושמתי לי מזגן קריר ומפנק, אחרי שבע שעות שינה התעוררתי והרגשתי כאילו אני בהנגאובר. 

אצל סבתא היה עוד יותר גרוע. מחניק ורועש מהמזגן של הבניינים ממול מעבר לחלון והמזרן כל כך קשה שאיבדתי תחושה בידיים אחרי שהעצבים בכתפיים שלי נמעכו והגב התחתון שלי הרגיש שבור והמשכתי להתהפך מצד לצד במשך שעות של שינה זוועתית. קמתי סוף סוף בשבע בבוקר כי לא יכולתי יותר לסבול את הכאב. 

אז אני אעבור לגור על גג ואשים שם ארגז חול גדול שאוכל לישון בתוכו כאילו אני בים. ובגלל שהמקום היחיד שאני יכולה בערך להרשות לעצמי לשכור זה בשכונת התקווה בסוף עוד יפרוץ לי לבית איזה ״כושי״ שיכור, יאנוס אותי ויגנוב לי את המחשב. ומה עשינו בזה? 

הגברת של הטארוט אמרה שלפי הקלפים, הגלגול שלי פה נראה לה ״הקרבה״ אבל היא לא מצליחה להבין את המושג הזה בקריאה הנוכחית. אמרה שכנראה היא לא מפותחת רוחנית מספיק.

אני מבינה את המושג. אני פה כי האלים מפטמים אותי בחוויות ותשומת לב ואז הם יקריבו אותי כדי לקדם את האג׳נדה האלוהית שלהם למין האנושי. ימח שמם וזכרם. 

בינתיים אני צמה. לא אוכלת כל היום. כי ככה. 

״הי, אחרי שהילדים שאלו היום בצהריים ״למה ביטלו את יום האם?״ כי הם חשבו שט׳ באב זה ״יום האב״, אני מרגישה שזה יהיה נכון לכתוב להורים שהנושא של ט׳ באב לא מדובר מספיק בגן ושאולי שווה להקדיש לזה כמה דקות של הסבר בבית.״

זה מה ששלחתי אתמול לגננת הזקנה של הבוקר. ועכשיו אני מבינה שזה היה דבילי. הבעיה שלי בחיים היא לא שאני מפגרת אלא שאני מבינה כמה אני מפגרת. זה ממש מוריד. 

אני נזכרתי בפעם ההיא שצרחתי על ילדים בבית הספר לחינוך מיוחד בו עבדתי כי פתאום קלטתי שילד גדול בן 14 נשכב על ילד קטן ממנו משמעותית וחובט בו באגרופים בשיא הכוח. תפסתי את הגדול כמו אמא לביאה והרמתי אותו באוויר תוך כדי שאני מנצלת את הפליאה שלו כדי לנער אותו מהתקף התוקפנות ומתחילה לצרוח את הנשמה שלי כדי שיבין עד כמה מה שהוא עשה היה חמור. זה היה יכול בקלות להיגמר בבית חולים. 

למה זה חשוב עכשיו? כי אליסה, הגיבורה של הספר שאני מתרגמת, כרגע יצאה לבד מהספינה על כוכב לכת מסוכן אחרי שהסבירו לה כמה הוא מסוכן ואבא שלה צורח עליה לחזור רגע אחד לפני שציפור ענקית תופסת אותה ומרימה אותה באוויר. זה בכלל לא עזר לו שהוא צרח. הוא היה צריך לקחת את האקדח שלו ולצאת איתו ישר מהספינה ולירות באוויר כדי להבריח את הציפור ולהפחיד קצת את הילדה המפגרת שלא מייחסת חשיבות לסכנה. ובכלל היה כדאי לחנך אותה לקחת אזהרות יותר ברצינות. אבל אבא שלה לא סומך על שיקול הדעת שלו מספיק כדי לרסן את הילדה וכל הזמן שואל אותה מה דעתה על דברים של מבוגרים וככה זה נגמר. 

באותה פעם אחרי שסיימתי לצרוח על הילדים שהלכו מכות, אחד המורים בבית הספר פנה עלי בדיפלומטיות והחמיא לי על זה שטיפלתי בזה מהר ושהוא לא ידע שאני בכלל יודעת לצעוק ככה ושהוא שמע אותי מהצד השני של בית הספר… ואחרי שנרגעתי והתרככתי מהמחמאות והפירגון, הוא הוסיף שהילדים האלו הם לא כמוני, ושאי אפשר לתת להם להשתולל כמו שהם עשו לפני שהתחילו להרביץ, כי הם בנים ואין להם וויסות. אז כשישבתי לידם וראיתי שהם מתחילים לשחק בלריב ולא עצרתי אותם בהנחה שזה רק משחק, אני זו שעשיתי את הטעות. הייתי צריכה לעצור אותם הרבה קודם. 

אני שמעתי והפנמתי כל מילה וזה לא נשמע לי בכלל כמו האשמה. 

איך אני יכולה למצוא בעצמי את היכולת לדבר ככה כלפי אדם שאני חושבת שטעה? 

אולי יכולתי לכתוב לגננת שאני מרגישה שהנושא של ט׳ באב מפוספס בלי לציין שהיא צריכה לעשות משהו לגבי זה. אבל זה לא מרגיש לי מספיק. אנשים באמת לא חושבים שיש מה לעשות כדי לשנות דברים בעולם הזה אז לא עולים לבד על זה שאפשר לכתוב על זה להורים. וכמה נמאס לי לשתוק מחשש שלא יבינו אותי נכון…

כשאדם גדל בבית בו הוא תמיד אשם, לקיחת אחריות היא איום בכאב. לכן עדיף ליצור מערכת חוקים וכללים שתהיה אחראית על הסדר החברתי ככה אף אחד לא יבוא אלי בטענות שאני הטעיתי אותו בשיקול הדעת שלי. 

יצירה זה כמו לנסוע על אופניים בין שני עמודים צפופים. אם אסתכל על מה שקיים, אתקע בו. כדי ליצור משהו חדש, אני צריכה לתת את מלוא תשומת הלב שלי לחלל הריק שבין מה שקיים. 

והחלק הכי חשוב זה לסיים את הדוגמא פה ולא לתת עוד דוגמאות או הסברים כדי להיות בטוחה שהצלחתי להעביר את המסר. אני את שלי אמרתי. הצד השני צריך לעשות מאמץ להבין, אם יש רצון להבין. 

אפילו לא ראיתי את הדירה עצמה. דירת גג ב 2,800 ש״ח בשכונת התקווה בתל אביב. הספיק לי לראות אישה יפה באה לקראתי כשהלכתי מרכבת ההגנה לכיוון שכונת התקווה. היא הייתה אפריקאית עם שיער קצוץ לבושה בגופייה חומה וחצאית כתומה עם הדפסים שבטיים כלשהם. היו לה פנים עדינות אבל מפוסלות לשלמות והגוף שלה היה צעיר וחזק. רק שהיא לא נראתה כמו היפיפיות שמתהלכות ברוטשילד. למרות שהיא לוקחת אותן בהליכה, ההליכה שלה הייתה אחרת. היא הייתה שפופה, נוקשה ועוינת. המשכתי לתוך השכונה. עברתי ליד גבר על כיסא גלגלים קטוע רגליים שהיה עסוק בלהשתין לתוך בקבוק. אחריו ישבו שני גברים על כסאות פלסטיק מחוץ לקיוסק וברגע שעברתי ביניהם אחד מהם פלט ״סקס..וניה״. ואני נזכרתי בילדים שאומרים לי:

״מה!! אני לא קראתי לו מפגר. אני אמרתי מפגל מפגל זו לא קללה.״ 

הבנתי שפה אי אפשר להיות יפה. גם אי אפשר להיות עשירה או אפילו סתם מרוצה מהחיים. זה מושך יותר מידי תשומת לב. ופירגון זה לא הרגש הרווח ברחוב. אני לא יודעת להיות אדישה לקנאה, זימה ותבוסתנות. אני אבלה פה חודש ולא אצליח לצאת מהמיטה מרוב דיכאון. 

אז כתבתי לבחור של הדירה ש״לא תודה״. 

עכשיו כבר ערב ואני בדרך לכפר סבא לשתות וויסקי עם בחורים חילונים למהדרין שמבינים שט׳ באב זה לא כפייה דתית. 

או שאולי זה יותר מאיים ממה שנדמה לי? 

היום ערב ט׳ באב. 

אני אצל סבתא. 

ברגע המכריע כל אלו שהתרגלו שטוב להם לא עומדים בפרץ האלימות, ונסוגים. משאירים חלל פנוי לשנאה והרס למלא. 

האופוזיציה החרימה לחלוטין את ההצבעה על חוק הסבירות ויצאה מהמליאה. איזה סיכוי היה למישהו מהקואליציה, שאולי היה מוכן לשלם את המחיר האישי הכבד ולהצביע נגד, אם אפילו חברי האופוזיציה לא עומדים על המשמר יותר. 

אולי הבעיה היא ניסיון הקיבוע? יש איזה רצון למצוא את צורת המשטר האולטימטיבית, זו שתהיה הנכונה לכולם לתמיד. אולי זו הבעיה? אולי כל עוד נותנים לדברים לזרום ולהשתנות באופן טבעי, אז הכל הרבה פחות הרסני? 

הבעיה היא תמיד ״הפתרון הסופי״ ההפיכה, רפורמה, השתלטות. כמו פרויקט הענק של עיר החומה באמצע המדבר שרוצים לבנות בערב הסעודית. וכמו קוטג׳ים צמודי קרקע שנראים כמו כל שאר הבתים בשכונה. לא נשאר מקום לגדילה, לביטוי עצמי. 

אולי זה למעשה טבעי שכל דור ישלוט על עצמו אחרת. שכל זוג הורים ימציא מחדש את חלוקת התפקידים המתאימה לו. אולי לא צריך ״דמוקרטיה״ או ״קומוניזם״ או ״דיקטטורה״ או ״מונרכיה״ או כל צורת שלטון אחרת כי בסופו של דבר השלטון יראה כמו שנראה האדם הדומיננטי של אותה התקופה. אולי הדבר הקבוע היחיד זה שינוי, תחלופה של השלטון. והכוונה היא לא אחת ל4-8 שנים אלא ברמה מערכתית, משטר שונה לכל דור כי כל דור שונה באופיו ובצרכים שלו מזה שלפניו.  

מה גרם לאנשים לוותר על הדינמיות הזו ולפתח אובססיה למציאת פתרון שליטה סופי? כמות ההרוגים והזוועות בשלטון לא דמוקרטי? מה עם כמות האנשים שסובלים מדיכאון וחוסר הפריון במדינות בהן האזרחים סורסו משאיפות ריאליות לטפס בהיררכיה, לטובת הסטטיות של ״שלטון החוק״? 

אולי זה לא ההשכלה של נשים שגורמת לירידה בפריון אלא דווקא חוסר המוביליות של הגברים. אישה יודעת שהילד שלה לעולם לא יהיה ראש השבט כי יש דמוקרטיה וכולנו שווים, אז למה לטרוח? אולי נשים כמו גברים פשוט רוצות כבוד ובהיעדר מערכת המאפשרת טיפוס בהיררכיה שלטונית, אין להן דרך לקבל את הכבוד הזה על הישגי הבן? 

במקרה כזה הן נאלצות ללכת ללמוד ולפתח קריירות, כי הקריירה של הבעל היא שלו אישית והוא כבר לא חולק את הכבוד והקרדיט עם אשתו. אולי יש משהו טבעי בזה ששואלים אישה ״מי את?״ והיא עונה ״הבן שלי טייס״. 

אולי אין צורת חינוך ״טובה״. אין שיטה שאפשר ללמד את כל הגננות באיזה סמינר אינטנסיבי שיגרום להן לעשות עבודה סבירה בלחנך את הדור הבא. אולי זה הגיוני שכל אחת מחנכת איך שהיא יודעת והן עצמן מתנהלות בהשראת הגברים שמובילים את הקהילה. הגברים שמייצרים את התכנים הרוחניים והתרבותיים והפוליטיים, הספרים והסרטים שנעשים באותה התקופה ומשקפים את הצרכים של החברה. והצרכים משתנים. 

יש תקופות שקטות ושלוות ויש מלחמות ואסונות ויש זמנים לגדל חקלאים ויש זמנים לגדל מהנדסי תוכנה. והחינוך כל פעם שונה. אין תוכנית לימודים אחת. ועד שיכתבו אותה היא כבר תהיה לא רלוונטית. 

הכי ברדק זה כשיש כמה גננות בגן אחד. גננת בוקר, גננת צהרים, גננת מחליפה… כל פעם הילדים צריכים להסתנכרן מחדש. כל מנהיגה משנה להם את חוקי הקיום ואת האופי. אולי אנחנו כמו הילדים בגן, מעולם לא נועדנו להיות אינדיבידואלים שווי זכויות בעלי זכות בחירה. אנחנו רק מערכת הגברה למנהיגים שלנו. לפעמים הם צ'רצ'יל ולפעמים הם מיילי סיירוס.

אולי עם בריא הוא כזה שמנהיגיו לדורותיהם, היו יחסית דומים זה לזה והנתינים שלהם פיתחו סנכרון תרבותי אחד עם השני לדורות. ליהודים מעולם לא היה רגע כזה. אולי בשביל רגע כזה מנהיג אחד צריך להביס ולהכניע ולהכחיד מהתודעה הציבורית את כל יריביו. 

אולי. 

עכשיו אלך לעשות פאזל בבית אריאלה. המשוטטים המזדמנים האלמונים בספרייה כבר הרכיבו את הרוב. 

אבל רגע, למה אף אחד בשמאל לא רוצה לשלוט? למה הם כולם מתחבאים מאחורי הציבור והמוסדות והנורמות הליברליות? למה אף אחד לא רוצה להיות זה שאומר: 

״ככה, כי אני אמרתי!״

 למה רק בימין יש אנשים שמוכנים לקחת את ההובלה? אנשים שיש להם חזון לדרך משלהם והם מוכנים להילחם עליה. בשמאל יש רק ריאקציות. 

״טוב לנו וכיף לנו ואנחנו מתעצבנים רק אם מישהו מטלטל לנו את המיטה.״

אבל זה לא מספיק כדי להוביל. וזה למה השמאל מפסיד. השמאל לא מתקדם. הוא רק דוגר על קן שכבר ריק מבייצים. פשוט מכוח ההרגל. 

אולי כוח השינוי הוא תמיד גדול יותר מכוח ההרגל? הציונים הצליחו כי הם היו השינוי. הם היו ההתפתחות של היהודי הגלותי למשהו חדש. היום השמאל הפסיק להשתנות ולכן הוא עומד להיכחד. חוקי הג’ונגל. 

אולי כל העולם נמצא על סף מלחמה בגלל שהמנגנונים והמוסדות הישנים לא אפשרו התפתחות. אולי זה תהליך נורמלי. כמו צמח שתמיד ימצא דרך אל האור אפילו בין הסדקים באספלט. 

אז למה שלא באמת אבחר? לשם שינויי? למשל פשוט אבחר, על דעת עצמי כיוון מסוים, ואלך בו בלי לחכות ל״סימנים״ ואותות. ובלי שאגיע למצב בו כל שאר הדרכים חסומות בפני ובעיקר בלי שאשכנע את עצמי שזה הייעוד היחידי שלי. 

הרי ייעוד זה גם סוג של היעדר בחירה… 

אז פשוט לבחור וללכת. לא כי אני מאוהבת או שומעת את קולו של אלוהים, או מנסה לזהות מראש את תמרורי האזהרה שאומרים לי האם אני עושה טעות או לא. אולי אין דבר כזה טעות. אולי הכל לגיטימי ובאמת יש בחירה חופשית. אולי הטעות היא רק החרטה. 

אז מה בוחרים…?

מוזר… לא אכפת לי בכלל שבחוץ לח אימים. פעם, שמש וקיץ היו מבחינתי השטן. עכשיו זה מרגיש אפילו נחמד. עוטף. 

יכול להיות שהמצב הפוליטי הקיצוני במדינה אשכרה גורם לי להרגיש יותר בנוח. כאילו שעכשיו המידה של הסטרס בעולם החיצון סוף סוף שווה למידת הסטרס שגדלתי והתרגלתי עליה. אולי אנשים כמוני נולדו למלחמות. 

אני רוצה להיות האדם הראשון שחיי ללא אזרחות. 

אני רוצה להתייחס לבני אדם ששונים ממני באותה מידה של חמלה שיש לי כלפי צמחים ובעלי חיים.

אני רוצה לשבת ליד אנשים שמדברים שטויות בלי להתעצבן. בלי לחשוב שהטיפשות שלהם היא איום עלי. 

אני רוצה לקבל אותם כמו שהם בלי ביקורת. לתת להם להיות, לתת להם לגדול בקצב שלהם ואם בא להם אז לא לגדול בכלל. 

אני רוצה הגנה אבסולוטית כדי שאוכל לאהוב ללא פחד. 

ישבתי בבית אריאלה מול המחשב שסוף סוף התפנה ושמעתי ערבוביה מעניינת. קולות של עשרות אלפי אנשים צועקים ברחוב המקביל את הדעות הפוליטיות שלהם יחד עם מוזיקת המעליות הקלאסית של ״הסלון העירוני״ בספרייה. זה נשמע מאוד עוצמתי. כמו כרמינה בוראנה (קרל אורף). כל כך רציתי ללכוד את התחושה הזו, לעבד אותה, להנדס אותה ולפלוט אותה כתוצר שאחרים יוכלו לחוות. 

בשבת סבתא ודודה שלי נסעו לסבא ואני נשארתי לבד בדירה. ניגנתי בכינור ועשיתי יוגה כמו שלא עשיתי בערך עשר שנים. אני מתגעגעת לעצמי. מעצבן שכדי לחוות חלקים של עצמי אני צריכה כל כך הרבה נסיבות חיצוניות. רצפה גדולה בחלל ממוזג בלי אנשים והפרעות ועדיף גם שטיח יוגה מוצלח. וכינור. וטלפון לכוון איתו את הכינור. מי אני בלי נסיבות, חפצים, יכולות. אני מחשבות אבל זה לא מספק אותי. בא לי עוד המון מעצמי. עדיין בא לי לרקוד על בד טיסיו באוויר. החשק לא באמת עבר. רק כמו אהבת נעורים הפך בלתי מושג עד כאב. ואני אפילו לא רוצה יותר להופיע. רק תנו לי לחוות את עצמי כמו פעם. כמו אז כשרקדתי בסלון בגיל 8. לחוות את החוזק של הגוף שלי ואת הווירטואוזיות שלי והזריזות והרגשות שנוטפים מכל תנועה. אני רוצה לחבק את עצמי חזק כדי שארגיש את עצמי. 

אולי פשוט אקנה מחשב. או אשקיע במניות. 

היום בבוקר שאלתי את הגננת הזקנה אם נראה לה הגיוני שנדבר עם הילדים על ט׳ באב. היא אמרה שהיא לא זוכרת את תוכנית הלימודים המעודכנת לגבי חגים ומועדים ושווה לשאול את הגננת הצעירה של הצהריים כי היא באה מבית דתי.

שאלתי את הגננת הצעירה והיא נבהלה קצת ואמרה שהיא לא יכולה לדבר על זה כי היא דתיה והיא מפחדת שההורים יחשבו שהיא מנסה להחזיר את הילדים בתשובה. 

ישבנו שתינו על הרצפה בג'ימבורי והסתכלנו על הילדים קופצים על הכריות הענקיות ואני אמרתי שמעניין אם הם בכלל יודעים מה זה בית המקדש. היא אמרה שיתכן ולא. אני אמרתי שזה ממש חבל. במפגש לפני סוף היום, שמעתי אותה מנסה להסביר לילדים על חורבן הבית. היא הסתבכה. היא בת 21 ואין לה שום ניסיון פילוסופי או רטורי והיא לא יודעת לדבר על אמונה דתית בלי שזה ישמע קשור לאמונה או דת. מבחינתי לדעת על בית המקדש זה כמו שהיוונים מכירים את סיפורי האלים. זה לא אומר שהם באמת מאמינים שבחור עם קלשון הוא זה שעושה סערות בים. אבל לאדם דתי זה לא כך. לאדם דתי זו המציאות. יש אלוהים. 

לא פשוט. 

בסוף היום יצאתי מהגן עם ספוג וכלי מים עם סבון, נעמדתי מול הפח הירוק הגדול של הגן ברחוב והתחלתי לשפשף ממנו את המילים ״לשרוף את חווארה״ שמישהו בטוב ליבו החליט שצריכות לקשט את הכניסה לגן ילדים. 

הילדים שעמדו עם ההורים שלהם מחוץ לגן ניגשו אלי ושאלו מה אני עושה. שמעתי את ההורים אומרים לי שאני להסביר להם. אז הסברתי: 

״מישהו כתב כאן משהו שמעודד אלימות ואני לא מעודדת אלימות ולכן אני מורידה את זה.״ 

היה לי מוזר שההורים לא ניצלו את ההזדמנות להסביר לילדים בעצמם. כשסיימתי להוריד את המילה לשרוף (לשאר לא נשאר לי ספוג כי ספוג הפלא התפרק לחתיכות) ראיתי איך אחד הילדים הקטנים תופס איזו כרזה שהייתה מודבקת ללוח מודעות ברחוב ותולש אותה בהנאה גדולה. 

אני אמרתי לו שזה לא בסדר ואז קלטתי שפה אני לא הסמכות. הסתובבתי לאחור ולא היה שום מבט או מילה של גינוי לוונדליסט הצעיר. ההורים בכלל לא חשבו שקורה פה משהו לא תקין. הילד השתעמם מהכרזה זרק אותה על הרצפה ורץ להורים שלקחו אותו לאכול גלידה. 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. 

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. 

וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.