אני יושבת בבית קפה ונושבת עלי רוח. אני לבשתי את המעיל וכרכתי את הצעיף ונציה שלי סביב הצוואר אבל הידיים שלי עדיין קופאות. בחוץ כבר נחלשה הסופה וכבר רואים שזורחת קצת שמש מדי פעם על המדרכה אבל אני עשיתי את הבחירה הכנראה לא מדויקת והלכתי לקפה עם הקרואסון האלוהי. הזמנתי הפעם קרואסון עם גבינה וגם קרואסון עם קרם פטיסייר ואוכמניות וקפה. כשניגשתי לבר לקבל את הקפה שלי הברמן שאל אותי אם אני לא שותה נטול, כי הוא זכר שכן וכבר הוריד לי מנה של נטול לכוס. אני אמרתי שאני מעריכה את זה ומאוד מצטערת שיש לו כל כך הרבה מידע לא רלוונטי בראש, אבל הפעם אני רוצה קפה עם קפאין והרבה. הוא עשה לי קפה שחור של פועלים וערבב טוב טוב כדי שכל הגרגרים ישקעו. אני לא אבוא לפה שוב. לפחות לא עד הקיץ. וכנראה גם לא בקיץ. מערכת האוורור שלהם עובדת כך שעל אזור הישיבה למעלה, איפה שאפשר לשבת בשקט עם מחשב, פונים כל פיתחי האוורור של המזגנים. ההרגשה היא שאני יושבת לכתוב על סיפון ספינה. או שאולי הדימוי הזה הוא לא מדויק כי הוא למעשה שארית של הבוקר שלי בהוסטל ליד בית האופרה. 

בית האופרה זה אזור מפוקפק ותמיד היה. מעולם לא ישבתי באזור הזה של הטיילת בלי להתחרט. כנראה שאריות של בתי הזונות שהיו באזור פעם ושם זה אפילו יותר מורגש מאשר באשכרה בית הזונות שבו ישנתי לפני כמה שבועות. יכולתי להבין שמשהו לא סבבה עוד לפני שנכנסתי להוסטל. הבניין נמצא ממש על הטיילת עם נוף לים ונראה כאילו לא שטפו את החלונות מאז פסח שנה שעברה. את החלונות פה בקפה שוטפים כל בוקר. נכנסתי ונעמדתי בתור לקבלה. היה זוג רוסים שישבו על הספות בלובי. הבחורה דיברה בלי לקחת אוויר ומדי פעם הבחור היה אומר משהו בסגנון ״ואיך הרגשת עם זה״ ואז היה הייתה מתחילה גל נוסף של מלל. היא התלוננה על תנאי העסקה באיזה חור שהיא עובדת בו  והשתמשה במילים ציוריות במיוחד כמו שרק רוסים יודעים. אני לא יודעת אם זה אסוציאציה מילדות או שזה אשכרה תופעה אובייקטיבית אבל קללות ברוסית מורגשות פיזית בגוף. אין לי תחושות כאלו חזקות לגבי קללות בשפות אחרות. זה כאילו המילה ״בלאט״ מגיעה ממעמקים שלאנשים שהם לא רוסים פשוט אין. מזרחי שצועק ״יא בן שרמוטה״ יכול להרעיד טיפה אבל רק על פני השטח וכשמישהו אומר בן זונה זה אפילו לא מדגדג. משהו בעבודה של בחורה הזו לא היה מספק מבחינתה והבחור שמולה היה צריך לספוג את זה. מקווה שיצא לו מזה משהו בסוף היום. הבחורה בקבלה דיברה טיפה משונה. חייכה כאילו לא בא לה לחייך אבל צריך אז היא מותחת את הזוויות של הפה אבל העיניים נשארות אותו הדבר והיא חושבת שלא שמים לב. 

אני עוד שנייה מוציאה את הסווטשרט מהתיק… זה נהיה מוגזם. קר לי בגב.

הוצאתי את הסווטשרט. עוד תופעת ״רק בישראל״. כשהלכתי לכאן עם התיק טיולים שלי ברגל כל הדרך מהטיילת, הלכתי בחולצה אחת דקיקה וזהו. עכשיו אני יושבת בתוך בית קפה ולובשת יותר ממה שלבשתי על עצמי כל החורף. חבל שאין לי כפפות. 

אתמול בלובי של ההוסטל לא רציתי להתיישב. למרות שהיו שם כמה ספות שנראו נחמד משהו היה שם לא מזמין. בקומה של המטבח וחדר האוכל נראה כאילו בסדר אבל לא. לא ברור לי אם היה לא מואר מספיק או לא נקי מספיק כי לא היה משהו שיכלתי לשים עליו את האצבע אבל היה פשוט לא מזמין. שמתי את הדברים שלי בחדר שהיה גם כן לא מזמין בצורה לא הגיונית כי סה״כ הוא היה סבבה ואפילו היה בו חלון. הייתי שוב לבד בחדר וזה היה דווקא ממש אחלה. יצאתי חזרה לרחוב כדי למצוא מזון והגעתי לטיב טעם בפינה של אלנבי. חשבתי לשבת בערב באיזה מקום כי לחזור להוסטל לא התחשק אבל לא היה שום דבר מזמין בכל האזור. היה מעונן, וגשום לסירוגין וקר ורוח וממש לא מזג אוויר לטיולים. חזרתי עם שקית ירקות וכבד שיבוט להוסטל אבל לקח לי עוד חצי שעה עד שיכלתי לעשות לעצמי אוכל. 

במטבח לא היו מזלגות נקיים ושני הכיורים היו מוצפים מים כשצלחות ומחבתות שקועות בהם יחד עם שאריות אוכל צף. על הרצפה היה מפוזר מלא אורז ואני רק רציתי סכין ומזלג כדי לשבת בצד ולקלף לי את הירקות שלי אבל הסקוץ׳ היחיד שיכולתי למצוא נראה כאילו פרה לעסה אותו. וממש לא התחשק לי להכניס ידיים לתוך הכיור המוצף לחפש מזלג. שאר האורחים התנהגו כאילו הכל סבבה. היו כאלו שישבו ואכלו וכאלו שהיו באמצע הכנות של אוכל וכנראה הם פשוט מצאו את המזלגות האחרונים או שצדו איזה אחד מבריכת הכיור ולא חשבו שזה משונה. אני חשבתי שזה משונה כי אמא שלי חינכה אותי טוב. ירדתי למטה ואמרתי לבחורה בקבלה שהמטבח לא במצב טוב ושאני אשמח לקבל סקוץ' חדש. היא דווקא פעלה יפה והתקשרה לכל מיני אנשי צוות ואחד מהם עלה למעלה והתחיל לנקות. המנהל עלה גם כן כדי לראות מה קורה ותוך 20 דקות היה לי מזלג. אבל סכין לא היה. פשוט היה רק אחד ומישהו כבר השתמש בו. שאלתי את הבחור שניקה את הכלים אם יש לו עוד סכין והוא הסתכל ואמר שלא. שמעתי איך הוא מקליט הודעה לבוס שלו שצריך גם סכינים. באופן כללי נראה כאילו הם פשוט לא היו במטבח איזה חודש ואין להם מושג מה הולך פה. אני חתכתי את הירקות שלי עם סכין חמאה ואז שמתי לב שהתנור לידי מחמם ממש נעים אבל כבר כמעט שעה ולא נראה שיש עוד מישהו שמחכה לאוכל. שאלתי את מי שהיה בחדר אוכל אם מישהו הדליק את התנור ואף אחד לא ענה. הם בקושי הרימו את הראש כאילו לא שמעו אותי למרות שדיברתי חזק כי בדיוק חזרתי מהגן ושם הקול שלי מקבל מימד אחר. אז שאלתי שוב ואז הם נאלצו להסתובב לכיוון שלי ולהנהן שלא. אז כיביתי. את השולחן עליו אכלתי כבר ניקיתי לבד. ומיד אחרי זה הלכתי לישון. אני אשכרה נרדמתי בסביבות שמונה בערב והתעוררתי בסביבות שמונה למחרת. מרשים. כנראה שלשעשע בחור דיכאוני ושתי ילדות זה משהו שדורש כיבוי אורות מסיבי. בבוקר התעוררתי מאוחר כנראה גם בגלל שפשוט לא זרחה השמש. היה חשוך ומעונן וסוער והתעוררתי רק בגלל שבמסדרון היה רעש כאילו גדוד חיילים התעורר ומתכונן למסדר. כשנשמע שהגדוד ירד לאכול ארוחת בוקר, התיישבתי במיטה והבנתי שחלק מהרעש עדיין לא הפסיק. משהו שחוזר על עצמו באופן מציק. התיקרה דלפה. כבר הייתה שלולית מכובדת על הרצפה ולמזלי עוד לא הגיע לתיק שלי. הרמתי מהרצפה את שק השינה והזזתי את התיק הצידה. אוף… התלבשתי ויצאתי מהחדר ישר לקבלה. 

״בוקר טוב, אני בחדר 104 בקומה שנייה והתקרה בחדר שלי דולפת ויש לי שלולית על הרצפה.״ 

״באיזה חדר את? תביאי לראות את הכרטיס?״ 

הראתי לה את הכרטיס המגנטי שפותח את הדלת והבחורה שהייתה יותר בהכרה מהבחורה של אתמול, התחילה לתקתק במחשב. הרימה את המבט ואמרה שאני יכולה פשוט לשים על השלולית מגבת אבל אם אני מעדיפה אז היא יכולה להעביר אותי לחדר אחר. אני אמרתי לה שזה חדר בקומה שנייה ויש חדרים בקומה מעלי וזה מוזר שיש מים מהתקרה ושאני לא רוצה להשאיר את הדברים שלי בחדר ההוא. היא אמרה: 

״כן… אני יכולה לשדרג אותך לחדר עם נוף לים.״ 

אני אמרתי בסדר והיא נתנה לי מפתח חדש. עליתי למעלה, לקחתי את התיק שלי והלכתי לחדר החדש. בחדר החדש היה ריח חמצמץ טיפה, מלא בגדים תלויים על המיטות ומספר שקים גדולים מונחים על הרצפה למרות שנראה כאילו היו רק שתי מיטות תפוסות. ובאזור של החלון הייתה שלולית שהגיעה כמעט לרבע מהחדר ובאמצע זרוקה מגבת ספוגה חסרת כל משמעות. 

לא.

אספתי את כל הדברים שלי יפה יפה לתוך התיק, שמתי מעיל, הלכתי סוף סוף להשתין וירדתי למטה לעשות צ'ק אאוט. לא היה עולה בדעתי להשתין לפני שאני מדווחת שיש דליפה בחדר כי כל רגע שהמים נאגרים בתוך התקרה עולה הסיכוי שהתקרה תקרוס וכל רגע שהמים נשארים על הרצפה הולכת ונהרסת רצפת הפרקט ומיטות העץ שעומדות עליה. אבל כנראה שרק אני ראיתי את הדברים ככה. הדיירים בחדר השני לא דיווחו על זה שהחדר שלהם מוצף והבחורה בקבלה אמרה שהמנהל יגיע רק בצהריים לבדוק את העניין והיא עצמה לא טרחה לעלות למעלה וגם לא שלחה לשם אף עובד ניקיון. אני אמרתי לה שהחדר השני גם מוצף ושאני רוצה לצאת. היא ניסתה להציע לי לבדוק חדר נוסף ואני אמרתי לה שאני לא מרגישה פה בנוח ואני רוצה לעזוב. היא אמרה שלא בטוח שיוכלו לתת לי החזר על הלילה השני כי הציעו לי חדר חלופי ולא לקחתי אותו. אמרתי בסדר גמור תודה רבה ויום טוב. אין מה לקחת דברים קשה. 

אני ידעתי שזה לא האזור שלי. אני ידעתי שאין לי עור של פיל ואם משהו לא מתאים לי נפשית אז זה יבלוט. כמובן אין מה לנסות להסביר לי את שטות של ״הציעו לך חדר אחר ולא לקחת״ כי במצב כזה עדיף להם לשתוק. אבל אני משערת שבתקופה של חורף גשם ופיגועים כל שקל שנכנס לקופה לא יוצא ממנו. ואני מבינה. אין לי כוונה להתעקש על החזר כספי. טעות, טועים, טעינו. גם ה 60 ש״ח שהוצאתי פה בבית הקפה על שני מאפים וקפה לא היו שיא האינטליגנציה אבל היום הזה ימשיך ויסתיים ויהיה מחר ומחר אולי אצליח להיות טיפה יותר חכמה. אולי. הלילה אני ישנה בפרישמן. זה אזור טוב. אני מקווה. 

ילדה א: ״אם את **** ***** אז **** *****!״

ילדה ב: ״שתיקה.״

גננת בדימוס:  ״את בטוחה שזו דרך טובה לדבר?״

ילדה א: ״מה אמרתי?״ 

גננת בדימוס: ״לא רק שאת מתכוונת **** אלא את גם דורשת מאחותך ****.״

ילדה א: ״את לא תגידי אותי! זה בסדר כי זה  ***  לבן!״

גננת בדימוס: ״אני לא מתערבת לך בעניינים ואני לא מתכוונת להגיד אף אחד אבל אם מישהו היה  ***  לך ככה ואומר שזה  ***  לבן את לא היית מרגישה עם זה טוב…״

ילדה א: ״את עושה לי ריגשי.״

גננת בדימוס: ״נכון.״

ילדה א: ״אויש! אבא!!! אני שפכתי את המים על המכוניות.״

גננת בדימוס: ״:))))״

אבא: ״תשתפי ידיים ושבו לאכול בבקשה, כבר נהיה מאוחר.״

גננת בדימוס: ״אתה יודע… לילדה שלך יש הרבה כעס …״

אבא: ״עברנו תקופה לא טובה, אבל מה יכולתי לעשות? אני חוזר הביתה מותש ולא היה לי רגע להתאושש וישר בלאגן והבנות צריכות ממני משהו ואשתי צריכה ממני משהו אז מה יכולתי לעשות?״ 

גננת בדימוס בלב:

״רגשות האשמה שלך לא מעניינים אף אחד. לקחת אחריות זה לא הלקאה עצמית והצטדקות אלא התחייבות לשינויי ומציאת פתרון.״ 

גננת בדימוס בקול רם:

״:||||״

הוא: ״אשתי כל הזמן הייתה נוזפת בי שאני קם ומביא דברים מהמטבח. ״למה אתה לא יכול פשוט לשבת איתנו?!״ אבל מה אני יכול לעשות? כל הזמן חסר משהו אז אני קם להביא את המלח ואז צריך להוציא את הביצים מהמים וחסרה כוס אז אני קם. ולא יוצא לי בכלל לשבת עם הבנות. כל הזמן צריך משהו.״

אני: ״בבית של סבתא שלי מי שנשאר לשטוף את הכלים בסוף הארוחה הוא המלך. והמטבח קטן אז שולחן האוכל והכיור קרובים ועד שהשוטף לא מסיים לשטוף, אף אחד לא קם כי התפקיד של שאר המשפחה זה לבדר את מי ששוטף כלים. כולם מדברים איתו ונותנים לו יחס עד שכל הכלים נקיים.״

הוא: ״וואלה? זה יפה. אני גם רוצה לשים פה שולחן במטבח ככה אני אוכל לקום ולסדר דברים ולהמשיך להיות עם הבנות ולא אצטרך כל פעם להשאיר אותן לבד בחדר האוכל.״

אני: 🙂

הוא: ממשיך לשטוף כלים. 

אני: מספרת סיפורים עד שהוא מסיים לשטוף כלים. 

סוף סוף התחממתי. עדיין נושבת עלי רוח אבל אולי הכתיבה או יותר נכון החלימה בהקיץ שמובילה לכתיבה, מחממת. 

עכשיו אני אלך למרוט את הגבות שלי בשרותי הנכים בקפה ואז לגן. בטח יש היום עוף לצהרים שזה טעים. וגם משביע וזה טוב כי בהוסטל בפרישמן אין מטבח. ואז אני אוכל סניקרס לארוחת ערב. 

יש לי צמיד חדש! ובית חדש! וחוץ מזה מי בכלל זוכר שהבוקר טפטפה עלי התקרה כשיש בקומה 1- חלל ענק עם מלא מזרני יוגה ואף לא נפש חייה אחת! פשוט יצאתי מהגן והלכתי דוך באותו הרחוב עד לירידה לטיילת בפרישמן. ושם בפינה עמד לו הבית החדש שלי. הלובי הוא בעצם בר/קפה מלא אנשים יושבים בפגישות עסקים או מתקתקים על המחשבים שלהם. ומי שמדבר ברוסית לא מקלל כמו נהג משאית. אני סנובית. אפילו הסניף טיב טעם פה ממול נראה בוטיק. לוקיישן לוקיישן לוקיישן. יש להם כסאות בר עם משענת ושולחנות גבוהים ממש מול החלונות המראים את הים והרחוב. זו הטלוויזיה המושלמת. זה עלה לי 106 ש״ח והדבר היחיד שביאס אותי לרגע הוא שהייתי צריכה להוריד את האפליקציה שלהם ולתת מלא פרטים אישיים כדי לעשות צ׳ק אין אבל אולי זה הגיוני כי אני סוג של מתכוונת לגור כאן מעכשיו. בחדר שלי יש ארבע מיטות שרק אחת מהן תפוסה. יש מטבחון קטן ליד הדלת, מקלחת ושירותים צמודים מעוצבים, וילון על המיטה, חלון ענק שנפתח עם נוף לים, פוף גדול ומפנק מול החלון והכי טוב בעולם כולו, המצעים כבר על המיטה! קפה ומאפה עולים פה 22 ש״ח, לברמנית יש חצי קרחת חצי ראסטות והמוזיקה פה יחד עם רחש האנשים המדברים והמתקתקים באור החמים של הבר, גורמת לי להרגיש אופוריה שקטה. 

למה אין פה תחושת עוני ומרמור? כנראה בגלל שאין פה מטבח. יש שאריות של מטבח בקומה 1- אבל אין שם באמת סירים וכיריים ואפילו לא מיקרוגל אז המקום משרת רק אנשים שמתכוונים לאכול את כל הארוחות שלהם בחוץ. אולי זה אני. אולי פשוט צריך לדעת להיצמד למי שדומה לי. אני רוצה לבשל אורז עם נקניקיות בערב כמו שאני רוצה להחליף מצעים. למה לעשות את זה כשמה שאני בעצם אוכלת לארוחת ערב זה 100 גר' של שוקולד אוקראיני עם אגוזי לוז? בחוץ סופה ואני מוגנת וטוב לי. יש אנשים שמשרים קטניות ערב לפני ויש אנשים שאוכלים לארוחת ערב שתי עגבניות, גמבה מלפפון ופחית כבד שיבוט כי זה הדבר הכי טעים בעולם ומקנחים עם תפוז ולא רעבים אחר כך עד 10 בבוקר. מי צריך כיריים? 

הבוקר בשביל הקרואסון והמאפה פטיסייר לקחתי כדור חומץ תפוחים. אחר כך בשביל לאכול את הקציצות והאורז בגן לקחתי עוד אחד ועכשיו כשסיימתי את האורז והקציצות שלקחתי איתי לדרך, לקחתי עוד כדור. מקווה שזה יעזור לי לעכל את כל העמילן המזורגג הזה. כי לאכול סוכר עושה לי דלקות בברכיים וזה חבל. אולי אם פשוט אקפיד לאכול הר של ירקות ותפוזים זה יהיה בסדר. למרות שבימים האחרונים אכלתי ממש מעט סוכר ובעיקר הרגשתי אדישה, עצלנית וכאבו לי השרירים כשעליתי במדרגות. בשביל לבלות עם הבנות, ישר עשיתי לעצמי כוס ענקית של תה עם שתי כפיות סוכר. רק ככה היה אפשרי בשבילי לשחק תופסת מחבואים ולענות על שאלות מתחכמות של ילדה אינטליגנטית יתר על המידה, בתשובות מתחכמות אפילו יותר שיגרמו לה לחשוב פעמיים על איך שהיא מתנהלת ביום יום. וזה תוך כדי שאני גם מקדישה תשומת לב לילדה המופנמת המכופכפת ונזהרת לא להיכשל בלשוני ולהגיד דברים לא נאותים כשהגדולה שואלת אותי אם אני חלק מהקהילה הגאה. 

מזגתי לי מהבר קצת מים קרירים עם לימון ומלפפונים בכוס לואו בול. אני מאושרת. 

גלוקוז זה חיוני. אבל אולי צריך לדעת מתי וכמה? אני צריכה גלוקוז כדי לחשוב ולהרגיש לא עצובה ואני צריכה גלוקוז בשביל לעשות שכיבות שמיכה. אז אולי דווקא לארוחת ערב אין טעם לאכול סוכר. אבל היה חסר לי עוד מאתמול אז זה מה יש. עכשיו רק 18:30 ואני כבר מוכנה לסיים את היום. נראה לי אבל שאעשה מקלחת במקלחת הפרטית שלנו ואז אשים גרביים חדשות וארד למטה לעשות יוגה. חומץ התפוחים כנראה עושה משהו טוב כי אני לא מרגישה כאילו יש לי אבן בבטן למרות שאכלתי היום מלא קמח ואורז. ויש לי צמיד חדש. הכרטיס מפתח של סלינה הוא שבב קטן על צמיד סרט צבעוני. ככה אני יכולה לצאת מהחדר בבוקר בלי לפחד שלא אוכל להיכנס גם אם אין לי כיסים. למרות שמי בכלל צריך לצאת. יש שם הכל. אולי הבחורה שישנה פה איתי היא ממש מגניבה ואז בכלל החיים בסדר גמור לחלוטין. 

היה אתמול איזה משהו שראיתי ביוטיוב על לשלב את הצד האפל שלי ופתאום הבנתי במה מדובר. אני רציתי היום לעשות קצת עבודת חפירה על מה זה אומר אבל אני לא במצב הרוח הנכון. או שאולי למעשה עשיתי ולא ממש שמתי לב… היום הגננת הייתה מותק. ממש עדינה ונעימה והילדים הקשיבו לה אבל לא המון. אז יצא לי להיות הרעה וזה הרגיש נפלא. היא ביקשה שאעזור להם לאסוף קצת את הטושים מהשולחן כי יש שם מלא בלאגן. אני כבר מיומנת בתחום הזה. הגעתי ואספתי אחד אחד את הטושים תוך כדי שאני אומרת להם שאני רואה שהם לא משתמשים בטושים המפוזרים אז אני יכולה לקחת אותם הביתה. הילדים בהתחלה לא הפנימו אבל המשכתי לאסוף לאט לאט. 

״והנה גם את זה הכחול, והאדום הזה אני ארצה לי, וגם את הצהוב שבכלל אין לו פקק אז בטוח אף אחד לא רוצה אותו.״ 

האוזניים של הילדים התחדדו והעיניים התרוממו מעל הציורים ואני בלי טיפה של חיוך לקחתי את האוסף שלי והמשכתי לשולחן הבא. התיישבתי שם והתחלתי לאסוף גם שם, ותוך כדי שאני לא מספיקה להסביר להם, באים ילדים מהשולחן הקודם ואומרים: 

״היא אוספת את כל הטושים המפוזרים כי היא חושבת שאנחנו לא צריכים אותם!״ 

אז הילדים בשולחן החדש התחילו ישר לאסוף את הטושים המפוזרים שלהם לתוך הכלי ואני אמרתי בתמימות אדישה: 

״מה, אתם כן צריכים אותם?״ 

״כן! אנחנו צריכים!״ 

ענתה לי המקהלה. ואני אמרתי להם: 

״ומה גם את אלו אתם צריכים?״ 

והראתי את האוסף שלי. 

״כן! גם את אלו.״ 

אני המשכתי עם ההתניה. 

״טוב אבל איך אני יכולה לדעת שהם לא יתפזרו שוב אם אני אחזיר לכם אותם?״ 

ילד גיבור אמר לי שהוא מבטיח לי שהוא לא ייתן לילדים לפזר אותם שוב. ואני גרמתי לו להבטיח שהוא אחראי. מסרתי לאדון ״אחראי טושים״ את האוסף והוא הכניס אותם ישר לתוך הכלי והסביר לשאר הילדים שצריך לשים אותם בתוך הכלי אחרת אני אקח להם. במהלך היום יצא לי עוד שלוש פעמים להרים את העיניים שלי לכיוון השולחנות ציור ולהתעניין האם הטושים שאני רואה בכל זאת מפוזרים, כבר לא נחוצים להם וישר ילדים עתו על השולחן וסידרו. בסוף היום לא נדרש הרבה כדי לסדר את השולחן רק נעמדתי מעל הטושים שכמובן היו מפוזרים ושאלתי ברוגע אם עכשיו הם סיימו איתם ואני יכולה לקחת. ישר השולחן היה מסודר. מה שאני יודעת על בני אדם ועל ילדים בפרט זה שהתניית הרגלים חדשים לוקחת זמן ונחישות ועוד אני יודעת ששיימינג מאט את התהליך. אז אני יוצאת מנקודת הנחה שאם הטושים מפוזרים אז התהליך עוד לא הסתיים וצריך להזכיר את התוצאה של ההרגל הישן כדי לדחוק אותו החוצה. מהניסיון שלי זה לוקח בערך שבוע. אם לשפוט לפי היום, בקבוצה הזו זה היה לוקח לי פחות. כמובן שיבוא הרגע בו יגיע איזה חכמולוג ויגיד: 

״היא לא באמת תיקח אותם הביתה. אסור לה. זה רכוש של הגן.״ 

אבל אם יש לי מספיק סוכר בדם אני אדע להגיד: 

״אני יכולה לקחת הביתה כל דבר שאני רואה שלא משתמשים בו או שמשתמשים בו לא נכון. אבל מכיוון שאני לא יודעת בדיוק כמה אתם משתמשים בטושים ואני רק רואה אותם מפוזרים, אני יכולה בינתיים לשים אותם אצלי וכל פעם שילד רוצה טוש הוא יכול להגיע אלי ולבקש אותו ואז הוא גם יצטרך להחזיר לי אותו ליד כשיסתיים להשתמש. ככה אני אדע בדיוק עד כמה אתם משתמשים בטושים.״ 

ומכיוון שיש לי מספיק סוכר בדם גם אין לי שום בעיה לעשות את זה. זה איום סביר לחלוטין ולא תהיה בעיה לבצע. אני אשטוף כלים וילדים יגיעו אלי ויבקשו את האדום ואני אגיד להם בוודאי, רק אסיים לנקות את הצלחת הזו ואביא לך מהכיס שלי. והילד יחכה בסבלנות וככה שוב פעם ועוד עד שימאס להם בערך תוך שלוש דקות והם יבואו ויתחננו שהם יסדרו אותם במקום. ובבקשה תשימי את הטושים בשולחן כי אנחנו משתמשים הרבה. ואני שוב אתן להם סיכוי ואניח את הטושים על השולחן עד לעוד חמש דקות כשהם שוב יפזרו אותם ואז אני אצטרך רק להגיע לשולחן ולעמוד מעליהם והם יראו את המעיל שלי בזווית של העין וכל הטושים יהיו במקום בלי שאצטרך להרים את הקול ואחרי כמה דקות הם שוב ישכחו ולי כבר לא יהיה כוח ללכת עד לשם אבל לצעוק זה סימן של חולשה אז אני אתפוס איזה ילד ואתן לו משימה: 

״לך בבקשה לשולחן של הטושים ותזכיר לילדים שהטושים צריכים להיות בכלים אחרת הם יחזרו לכיס של אילה.״ 

ואין להם שום סיכוי כי טרם נולד הילד שיותר אקשן ממני כל עוד יש לי סוכר בדם. אבל כשאין לי סוכר, אז כל עוד אף ילד לא פתח לעצמו את הראש או נכנס לתא שירותים של הילדה כדי להציץ לה בפושפוש, עזבו אותי, אני מנקה ומצידי תצפו את הרצפה בשכבת פקקי טושים אחידה ותעברו עליה עם מכבש. 

מחר עוד גן ואז נוסעים שוב לסבתא. וואלה לא יודעת למה. תכלס הייתי נשארת כאן. אפילו כביסה כבר עשיתי אצל הבחור הדיכאוני. אבל אולי אם יהיה לי מספיק סוכר בדם אז סבתא שלי תלמד להחזיר את הטושים לכלי ולתרגל עברית בדסקיות האותיות החדשות שלה במקום לשמוע חדשות.