תאריך חמוד. החיים ממש לא. בן דודה שלי חולה. לא ראיתי אותו בכלל יוצא מהחדר כל הערב אתמול והבוקר הוא גנח מאחורי דלת סגורה וסבתא אמרה שכואבות לו העצמות. כבר אין לו חום אבל הוא לא ישן כל הלילה כי כאב לו. מה, שוב קורונה? לא סיימנו עם זה כבר? ומה אני אמורה לעשות? לברוח? יש מצב אני אהיה עכשיו משותקת לשבוע על הספה של סבתא. זה לא ממש משתלם כלכלית ואני כנראה אצא מזה מזועזעת ברצון לדירה משלי להיות חולה בה. אבל אין לי כוונה כזו. הכי מחורבן יהיה אם אזמין לי את ההוסטל שבוע הבא ואז בראשון בערב יעלה לי החום. אצטרך לצאת פשוט בלי לבקש החזר כספי כי מה אני אגיד להם, יש לי קורונה בבקשה תסגרו את כל המלון? וואלה בטח אסתדר באיזו צורה אלגנטית אבל ממש לא נחמדה לי המחשבה שזה מה שאצטרך להתמודד אתו שבוע הבא.
משום מה אבל המוח שלי נוטה אוטומטית לכיוון האסון. זה המקום הבטוח שלי. התחתית. אם אני לרגע עולה, אז יש סטרס מליפול. בתחתית הכל רגוע. יש שאיפה תמידית להגיע לחיים בתוך קופסת קרטון של מקרר. בתל אביב אף אחד לא גר בקרטון כי העירייה תגבה על זה ארנונה אז הם פשוט גרים בתוך הר של שמיכות על ספסל. זה האמת ממש מחשבה מנחמת. יש לי שק״ש ממש טוב. אם למצוא לזה גם איזו שמיכת פוך אימתנית וכרית מוצלחת, אני רק צריכה למצוא איזו פינה מקורה למקרים של גשם וזהו. מה עוד אדם צריך. יהיה לי חמים ונעים בצורה שלא בכל דירה ככה טוב. אסתכל לי על אנשים שעוברים מולי עסוקים בעניינים שלהם ולמעשה זו תהיה התגשמות חלום. אני אחייה לי בכיכר העיר. בלי סטרס, בלי ציפיות ודאגות רק נחת שלווה והתבוננות. מדי פעם אאסוף כמה פירות וירקות משוק הכרמל ואחזור לנשנש אותם בשמיכות שלי. בקיץ אתקלח בטיילת. בחורף מי צריך בכלל להתקלח. אשים לי שלט:
״אין לי כוח יותר לכלום מי שרוצה לתרום מוזמן ומי שלא הכל טוב. יום טוב.״
וכובע עם כמה שקלים שארוקן כל חצי שעה כי יצטבר לי מלא כסף רק בגלל התעוזה.
הקולומביאנית בהוסטל סיפרה לי על איזה בחור בלי גפיים שהיה עומד ליד הדלת בסופר ופותח אותה עם חבל שקשור לו לגוף כל פעם שמישהו רצה לצאת. ואנשים היו נותנים לו בתמורה כסף. היא מאוד התרשמה ממנו ותכלס גם אני. אבל אני גם יודעת שזה ממש לא נחוץ. אנשים לא צריכים את זה. נכון שהוא בטח די מבוסס כלכלית בגלל השטות הזו כי אנשים אוהבים יוזמה ונחישות וזה מעורר בהם השראה ומגמד את הסבל שלהם ועל זה הם ישלמו לו בנדיבות. אבל אם הוא סתם היה יושב בלי לזוז עם כובע לפניו, הם גם היו נותנים לו מספיק בשביל לחיות. פשוט הוא היה ממלא להם פונקציה אחרת. במקום לעורר השראה הוא היה מעורר רחמים וגם זה רגש שאנשים מעריכים. אולי לא אותם האנשים שמעריכים השראה אבל בהחלט יש קהל לרחמים. אבל היא לא הבינה את זה. היא הייתה מאלו שמעריכים יוזמה והשקעה. היא סיפרה על אמא שלה שידעה בדרך נס אינטואיציה כלשהי, שחלק מהחנייה של שדה התעופה עומד לקרוס ומראש הכריחה את אבא שלה לחנות את הרכב במקום אחר לפני הטיסה. הקולומביאנית לא הבינה איך זה שאמא שלה ידעה את זה.
״היא הרי בקושי יודעת לדבר ולכתוב.״
יענו מבחינתה חוסר ההשכלה של אמא שלה והיכולות שלה להרגיש את מה שעומד לקרות הם שני דברים סותרים שלא ברור איך יכולים להתקיים במקביל. מעניין אם ככה גם בן של דודה שלי רואה אותי. לא ממש יכול לקחת אותי ברצינות גם אם אני אומרת דברים שנשמעים נכונים כי אני כל כך ״לא משכילה״. אז כשאגיד לו שכדאי לו לקחת אבץ, סביר להניח שהוא לא ייקח. כי אני אמרתי.
סבתא שלי שמה את הדסקיות של האותיות שהבאתי לה כדי ללמוד עברית, יפה יפה בארון של הספרים. מה אני אגיד… טוב שלא בבוידעם. אתמול אמרה שהיא שלחה בדואר לאחותה חבילה שמישהו העביר לה ואמרה שהיא מרגישה לא בסדר עם זה שלא הוסיפה שום דבר מתנה לאחותה ממנה. אני לא הבנתי מה הבעיה הרי היא לא רצתה להביא שום דבר לאחותה ואם הייתה רוצה אז הייתה שולחת בעצמה. אז למה היא צריכה לחפש בכוח משהו לשלוח כשהיא בכלל לא רוצה. היא אמרה שאישה טובה צריכה להתעניין בכאלו דברים והיא אף פעם לא הייתה אישה כמו שצריך. ניסיתי להבין ממנה מה זה אומר ואיך אפשר להסביר לה שיש ספקטרום של נשיות ושהיא בסדר, היא פשוט אחרת וכו'. אבל לא הצלחתי. היא חושבת כמו שהיא חושבת ויותר קל לה להרגיש אי נוחות עם זה שלא שלחה לאחותה מתנה מאשר להבין את הטרגדיה האמיתית. הצער האמיתי הוא שכל החיים שלה היא הרגישה אי נוחות לחינם כשבעצם היא כל השנים האלו הייתה בסדר גמור. אחר כך היא אמרה שחשבה לנסוע לבקר את אחותה בגרמניה אבל היא לא יכולה לעזוב את הנכד שלה שצריך אותה. אני ניסיתי בכל כוחי לא לבזות אותה על המחשבה המפגרת הזו. הרי הילד רק מת שהיא תעלם לו כבר מהחיים. הם בקושי מדברים. הבית כולו בית קברות למצב רוח טוב. לרוב הוא יוצא ללימודים או לסידורים וכשהוא בבית הוא מסתגר בחדר שלו. הם לא אוכלים יחד והוא אסר עליה לדבר אתו על אוכל כך שהיא אפילו לא יכולה לשאול אותו מה הוא רוצה שהיא תבשל. והיא כל היום מסתובבת בדירה הנטושה מחדר לחדר שומעת חדשות על האם מתו היום באוקראינה יותר אנשים מהפצצות או מהיפותרמיה.
אז הבוקר ניסיתי שלא לברוח ישר. חשבתי אולי עוד נלך לקניות יחד ואז אשב לי באיזה ארומה באזור התעשייה ואכתוב. אבל כשבמקום לאכול ארוחת בוקר ולצאת איתי לסידורים היא התחילה להתרוצץ בדירה לחפש כדורים נגד כאבים לנכד האפרוח שלה שפתאום כן מרשה לה לשאול אותו מה אפשר להביא לו, הבנתי שעדיף לי כבר לצאת כי הסאגה הזו לא תסתיים בקרוב.
הסניף ארומה פה באזור התעשיה בין בנייני הזכוכית הגבוהים הוא הכי לא נוח בארץ. יש רק שרפרפי בר מול שולחנות דלפק ליד החלונות וכשנכנסתי כולם היו תפוסים. הזמנתי לי קפה בכל זאת בגלל האמונה בהשגחה עליונה. כשההזמנה הייתה מוכנה עדיין לא היה מקום סביר אז נדחסתי בין שני זוגות והצלחתי לשבת שם חצי דקה לפני שהלעיסות שלהם הוציאו אותי מדעתי. אינטימי מדי. יצאתי החוצה. היה קר וטפטף אבל היו שולחנות פיקניק מתחת לסככה וחשבתי אולי יש סיכוי שאוכל לשבת שם מספיק כדי לכתוב משהו. רק שלידי ישבה משפחה עם שני תינוקות שבכו לסירוגין והמבוגרים היו עסוקים בלהסביר אחד לשני איך הכי טוב להרדים אותם.
״הכי טוב שהם כמעט נרדמים עלי ואז אני מעביר אותם למיטה ואת השלב הסופי של ההירדמות הם עושים במיטה ככה שכשהם מתעוררים הם לא נבהלים מזה שהם פתאום במקום אחר.״
סה״כ הגיוני. אבל ממש מוזר לי שזה לא ידע כללי נפוץ. כלומר, אנחנו מגדלים תינוקות כבר כמה אלפי שנים, עוד לא גיבשנו איזה תוכנית אחת באמת מוצלחת לאיך לתת להם לישון? למה זה עדיין נושא לדיון ומחקר? אנחנו סתם חייה טיפשה. אפילו את הצאצאים שלנו אנחנו לא יודעים להרדים.
ולא נוח לי.
לא היה לי חשק לשמוע על הרגלי השינה של הילדים שלהם והבנתי שאני בכלל עצבנית על זה שהם מעיזים להוציא את מפלצות הבכי האלו מהבית. ההקבלה הכי טובה שמצאתי הייתה שהם הרי לא היו מביאים תינוקות בני חודשיים לקונצרט של הפילהרמונית. למה? כי זה מפריע. אז למה אסור להפריע למאזינים של מוצרט אבל להפריע לי מותר? מה, אני לא בנאדם? לי אין זכות לשתות את הקפה שלי בלי שיצרחו לי באוזן? וכמו שאף הורה לא יגיד שיש לו זכות לשמוע קונצרט עם הילד הצורח שלו ככה אני גם לא מקבלת את הטענה שיש להורים זכות לשבת בבית קפה עם הוולדים ההיסטרים שלהם. פשוט לא. אין לכם זכות להגיע למקום בילוי שלא מיועד לילדים צורחים ולתת לילדים שלכם לפתוח את הפה.
אז קמתי. ונכנסתי פנימה בדיוק ברגע בו התפנה המושב הכי מדליק בכל הסניף. דלפק ארוך מספיק כדי להכיל שני אנשים אבל קצר מידי בשביל ששני אנשים שלא מכירים אחד את השני ישבו זה לצד זה, ולכן כולו שלי. אבל זה עדיין שרפרף והוא גבוה מדי יחסית לשולחן הדלפק והגב שלי מכופף והצוואר שלי כואב. זה הקפה השני שלי. אצל סבתא שתיתי בעיקר כי היה מבאס ולא היה שום דבר טוב יותר לעשות, אני שתיתי כבר כוס אחת ועכשיו יש לי דפיקות לב לא סדירות ועצבים.
אז הצד האפל שלי…
ראיתי פרסומת על אוטובוס ״סוכן הביטוח הכי טוב מתוך מאה!!!״ ותמונה של איזה אידיוט עם חזה נפוח. אני חשבתי בהתחלה שזו בדיחה אבל אז נזכרתי שיש אנשים שחושבים שהתפארות כזו היא פירגון עצמי לגיטימי. אני חונכתי לדעת שאדם כזה כנראה סובל מפיגור שכלי ויש להתייחס אליו בכבוד ולעקוף אותו בזהירות בלי לבהות כי לא מנומס לבהות במפגרים. אבל כנראה שזה איש עסקים פעיל עם משפחה ולקוחות שהשקיע הרבה כסף בפרסומת שנראית בעיניו לגיטימית ואולי אפילו כבר משתלמת לו כי יש אנשים שקוראים דבר כזה ומה שעובר להם בראש חוץ מרוח בין שתי האוזניים הוא:
״היי! הוא סוכן ביטוח הכי טוב מתוך מאה. בטח כדאי לי לעשות ביטוח אצל סוכן ביטוח שהוא הכי טוב מתוך מאה…״
ולאנשים האלו גם יש זכות הצבעה לכנסת…
אמא התקשרה. אני עצבנית.
אמא:
״הי, את בעבודה? לא?
אה, יופי. סבתא התקשרה. היא אמרה שהילד חולה ואני רוצה לדעת אם יש לך אפשרות לעבור בחנות ולקנות לו כרית חימום.״
אני בקול רם וברור:
״בואי נעשה הסכם. את לעולם לא עושה לי טלפון בנושאים כאלו יותר.
אני יצאתי מהבית של סבתא לפני שעה ואמרתי לה שאם היא צריכה משהו אז שתתקשר אלי. זה לא הגיוני שאת מתקשרת עלי ומבקשת דבר כזה. למה היא לא יכולה להתקשר אלי בעצמה?״
אני בלב:
״זו האמא של הגרוש שלך מלפני יותר מ 20 שנה!!!! צאי לה מהתחת!״
ובהודעת טקסט אחרי כמה דקות:
״אם את רוצה לעזור את יכולה להגיד לסבתא שיש בחנות דבר כזה שנקרא כרית חימום ושהיא יכולה לבקש ממני לקנות. זה שאת לוקחת על עצמך להתקשר אלי במקום לתת לה את המידע, זה לא בסדר.
היא לא ילדה קטנה שצריכה שיעשו בשבילה דברים.
אם את רוצה לדאוג למישהו חסר אונים, תאמצי כלב עיוור.״
לא ברור לי למה אמא שלי לא עובדת סוציאלית. זה תפור עליה בול. למעשה מפקדת גדוד של עובדות סוציאליות שיסתערו על הכנסת עם חזיות שרופות שהן יזרקו ישר בפרצוף של שר הפנים יושב ראש ש״ס.
נו, אבל הרי ברור שאני אכתוב לסבתא שלי לגבי הכרית חימום . זין.
אז הצד האפל שלי…
את כל העצבים האלו אני יכולה להוציא רק על מי שקרוב עלי אבל אני לא יכולה להתעצבן על מי שלא משועבד אלי רגשית כי אני יודעת שברגע שאביע חוסר שביעות רצון, אז הוא ילך. אז אני לא כועסת באמת על מי שצריך.
אני מחכה שאנשים יהיו בתחתית כדי לתת להם עצה. אני לא יכולה לייעץ לאנשים סתם כי אני לא יכולה לקחת אחריות על התוצאות אם יש לאן להידרדר. יש משהו משחרר בלהיות בתחתית ויש משהו משחרר בלעזור למישהו בתחתית.
חשבתי להתייעץ עם רואה חשבון, לנסח פלייר לגבי מרד מיסים חוקי ולהפיץ אותו באזורים של הייטק אבל זה אומר לנסות לעזור לאנשים שעוד לא בתחתית אז אני לא אעשה את זה. אני אעשה את זה רק כשהכל כבר יהיה אבוד. יותר נכון כשהכל כבר יהיה אבוד אני אתייסר על זה שלא עשיתי את זה כשעוד היה סיכוי.
כתבתי לסבתא לגבי כרית החימום.
אתמול חיפשתי באבן גבירול סנדלים יפניות מעץ. משום מה החלטתי שזה חייב להיות ממש נוח. כמובן אין, כי מי המטורף שיקנה דבר כזה. אבל נכנסתי לאיזו חנות של בגדים יפנים והמוכרת בהתה בי באגרסיביות שכמעט גרמה לי לצאת אבל במקום זה חייכתי ואמרתי לה שהיא מלחיצה אותי. היא אמרה:
״מה פתאום! זה לא מלחיץ.״
היא התכוונה לומר שהיא לא מתכוונת להלחיץ אבל יצא לה גזלייטינג. אנשים בורים רגשית ואומרים עלי שאני לא קולטת סיטואציות חברתיות… בכל מקרה לא רציתי דרמה והחלטתי להתאמן על להתעלם מאנשים. זה תרגיל טוב בסיטואציה בה אתה נמצא בחדר קטן עם מישהו שלא מוריד ממך את העיניים. והיא לא הפסיקה לבהות בי גם אחרי שהערתי לה. אבל נראה לי שהצלחתי לדחוק אותה מתוך התודעה שלי והמשכתי להסתכל על בגדים ואז פתאום אני שומעת אותה אומרת:
״מה כתוב לך על המעיל?״
הסתובבתי והתחלתי לגמגם תוך כדי שאני מנסה להבין עד כמה היא קהל אוהד ועד כמה סבלנות יש לה. הסתבר שהייתה לה. הסברתי לה את כל התיאוריה שלי על מרד המיסים ואמרתי שזה לא עובר בכיתוב ואני עוד לא יודעת איך לנסח את זה ככה שאנשים יבינו. היא אמרה בעיקר שאנשים לא יתעסקו בזה כי להפנות משאבים לתרומה זה הרבה בירוקרטיה ואני אמרתי שנכון אבל פה זה לא המותרמים שהם בעלי האינטרס אלא התורמים עצמם ולכן כדאי להם להזיז את עצמם ולהתחיל להתעסק בזה כי אחרת המדינה לא תראה טוב כל כך. נראה שהיא קצת הסכימה אבל הבנתי עד כמה אנשים רחוקים מצורת המחשבה הזו. כמה עצום הוא המרחק בין מה שהגיוני לעשות לבין מה שאנשים אשכרה מוכנים לבצע. בערך כמו שהגיוני להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול ירקות ולעשות ספורט. ועם כל ההיגיון הזה אנשים הולכים ישר לקיוסק, קונים לעצמם עוד חפיסת סיגריות וחטיף שוקולד וחוזרים הביתה לראות נטפליקס. מה צריך בשביל באמת לגרום להם לשנות אוריינטציה? אסון. אז אין שום סיבה שאכריח את עצמי להדפיס פליירים כי זה כמו לחלק פליירים למודעות לסכנות העישון. רלוונטי רק כאשר לבנאדם יש סרטן. אז נחכה לסרטן ואז נראה אם הם יצטרכו אותי. האם אני רוצה להיות פה כשזה יקרה? אולי עדיף לי להיות בסלינה פורטוגל? הרי תמיד יש אנשים שכן אוכלים בריא ועושים ספורט גם בלי שהמציאות הייתה חייבת לסובב להם את הזרוע עד שכמעט ונפרקת להם הכתף. אז אולי אלו הם הקהל האמיתי שלי? כמו הבחורה הקולומביאנית. היא הייתה במצוקת משמעות לחיים אבל לא הייתה במצוקה קיומית. אלו שני דברים שונים. אולי אני יכולה לתת משמעות לאלו שאין להם ובמקום זה אני מתעקשת לתת משמעות לאנשים שיש להם כבר משמעות וצריכים משהו שלי אין לתת.
הצד אפל שלי…
שתלטנות?
כעס?