-
שוקולד לבן זה נחמד. נתנחם בו. אני יושבת במסדרון של סלינה נווה צדק. זה הכי קרוב ללובי שיש להם ושומעת את הפקידות מנהלות שיחת מרמור על כמה שהבוסים קמצנים. עצוב. מקום נחמד רק מרגישים את הזלזול. בדברים הקטנים. וחבל. מדברות על זה שהמנהלת שלהם מרוויחה 40 לשעה ושזו עבודה קשה והן לא מבינות למה היא
-
(א) היום קצת יותר טוב. ממש התאמצתי. הלכתי ברוטשילד ורטנתי לעצמי. ניהלתי כל מיני ריבים קטנים לגבי חינוך ופוליטיקה עם דמויות דמיוניות ואז הבנתי שזה לא משרת את המטרה. ניסיתי להסתכל על העצים והבניינים שאני כל כך אוהבת והיה לי ממש קשה לראות בהם יופי מבעד לכל הרטינות. אבל התעקשתי. לאט לאט משהו התחיל להשתחרר.
-
(ב) עשיתי בוקינג באברהם. משום מה בלב לא קל. אולי בגלל הבחור שעובד שם… אולי בגלל שאין שם וילונות למיטות. מצד שני המזרונים שם רכים יותר ויש אוכל בבוקר ולא צריך לשבור את הראש איפה לבלות את היום. הגננת לא אמרה לי מילה על מה שכתבתי או על מה ששלחתי לה אתמול. סביר להניח שפשוט
-
לא ברור לי כלום… בבית הקפה השמאלני שלי בקינג ג׳ורג׳ כמעט אין אנשים ואני מתחבאת פה. לא יכולה יותר לראות זעם. היום יום זעם. הראש שלי שוב מתחיל לכאוב. אולי זו לא דלקת בסינוסים. מה שמציק לי באמת זה ששוב נרדמו לי הידיים בלילה. אולי כל הסלינה הזאת ממש לא טובה לעצבים שלי כי המזרונים
-
היום לסבתא יש ניתוח בתעלה הקרפלית. אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב בו זה עובר טוב. אני אתקשר מאוחר יותר בערב כדי לשמוע איך היה ואני מצפה שהיא תגיד שהיא עוד לא יודעת ושזה מוקדם אבל הרופא אמר שהכל עבר כמו שצריך ואז אחרי חודש היא עדיין לא תוכל להזיז את היד ותתחיל להתעצבן על
-
יש לי בחילה. אני שותה כוס שנייה של קפה. היה תור ללחם הבוקר אז לקחתי 4 חתיכות של חלבה. אחר כך התפנה הלחם אז אכלתי גם שתי חתיכות לחם. אני מתחילה להבין למה נשים בולמיות. זה ממש רגשי. משהו להתנחם בו ואחרי שהנחמה סוג של הושגה מגיעים רגשות האשמה. מרתק. כל כך חשוב לנו להתנחם.
-
להתנחם. לא הייתי צריכה קפה ולחם ושוקולד בזמן הסגר הראשון של הקורונה כי לא הייתי צריכה להתנחם. בניגוד מוחלט לרוב האוכלוסייה על כדור הארץ, היעדרותם של אנשים מחיי היום יום שלי הוריד לי משמעותית מהסטרס ולכן הייתי חופשיה לעשות מה שבא לי בלי להיות תלויה בחומרים להתנחם בהם. עכשיו לעומת זאת אני מוקפת אנשים וחווה
-
סה״כ יום בסדר גמור. רק אתמול בלילה שמעתי את הבחור מהחדר השכן באברהם הוסטל צורח בעברית: ״אני רוצה למות!!! היא עבדה עלי! ישבתי שנה בכלא בגללה ואין לי כלום! אתה שומע, כלום! תעזור לי! שמישהו יעזור לי…״ הלילה ישנתי די חרא אבל התעוררתי מוקדם ואז נרדמתי שוב לאיזה שעתיים והשינה השנייה הייתה קצת יותר סבירה
-
בחדשות דיווחו שהחרדים חיכו למפגינים למען הדמוקרטיה בבני ברק עם פרחים וצ׳ולנט. הם לא צריכים אותי. הם מסתדרים יופי לבד. המדינה הזו תלך לאן שהיא צריכה ללכת ואני לא צד בעניין. קורה. הצוות באברהם עושה לעצמו ארוחת צהרים של מלכים. אולי זה למה כזה נחמד פה. העובדים פה מוערכים. אבל אני בסטגנציה. לא יודעת לאן
-
עכשיו 20:12 הגברת הודיעה שביום שני ב 20:05 היא תודיע הודעה. אז כל המדינה עוצרת נשימה ובדופק לא סדיר לקראת שמונה מדליקה את הטלוויזיה. לי אין טלוויזיה אז אני מחכה לידיעה של טמקא שתודיעה מה הגברת הודיעה. אבל בלובי המצומצם של סלינה, מישהו באזור הקבלה לא הסתפק בטמקא ומצא שידור ישיר אז אני שומעת את