-
חשבתי לקנות אייפד. אולי ככה יהיה נוח לצייר. במקום להדפיס צילומים אוכל להעתיק ישר מהאייפד ועוד לעשות גריד מובנה ולא להצטרך לשרטט עם סרגל על צילום מודפס. אבל את זה חשבתי כשעוד ישבתי בדירה שלי וציירתי. עכשיו אני באילת. ומי זוכר שאי פעם ציירתי. מולי בסניף של ארומה, יושבים שלושה תיירים רוסים. גדולים ובריאים, אוכלים
-
אולי משהו פשוט לא בסדר איתי. משהו באופן כללי לא בסדר. לא זוכרת אי פעם שהחלטה שנראתה כל כך נכונה הרגישה כל כך תפלה לאחר הביצוע, ועכשיו גם נוספו לי עצבים. הייתי די רגועה עד עכשיו. ממש בכוח גררתי את עצמי לסניף של ארומה ליד בית המלון כדי לנסות לעשות סדר בראש כי שום דבר
-
ניסיתי לשתות קפה שחור אבל זה לא הלך. הוא היה פושר. ביקשתי חדש והברמנית העילוי עם הדיכאון הכרוני עשתה לי חדש שלא היה חם בכלל גם כן. היא אמרה שזה הכי חם שיש כי זה יוצא מהמכונה ואז עשתה לי הפוך. למרות שהחלב גרם לאוזניים שלי לגרד כל הלילה, אני מניחה שזה היה לטובה כי
-
אני בבית זונות. נחמד פה. רק אתמול בערב, בתחנת האוטובוס בתל אביב קראתי את המייל בוקינג שקיבלתי לגבי ההוסטל שהזמנתי לי לשני הלילות הקרובים. היה רשום שם שההוסטל הוא מיזם חברתי בלה בלה בלה שהוקם במקום ה״פוסיקט״, מועדון חשפנות אגדי בלב הטיילת. אנחנו לא בדיוק בתוך המועדון אלא בחדרים שליד. המועדון זה מבנה עגול באמצע
-
אין ארומה שפתוח בפתח תקווה בשבת. אתמול הלכתי לבקר את אבא שלי וראיתי את האחים שלי. השם יברכם, שאלו אותי מה קרה לגבות שלי ברגע שפתחו את הדלת. שני עמודי חשמל מגושמים מחבקים אותי וצוחקים שככה אני בטח גורמת לכולם לחשוב שיש לי סרטן. אבל בלי טיפת שיפוטיות. גם כשסיפרתי לאח שלי על חוק הסינכרוניזציה
-
אני אפילו לא זוכרת מה קרה שהפסקתי לכתוב. אני זוכרת שסבתא שלי בילתה את רוב יום שבת עם הרדיו שלה. היא הבינה שאני לא אוהבת את זה אז בהתחלה כיבתה אותו כשאני הייתי במטבח ואז פשוט הלכה עם הרדיו לשבת בחדר שלה. ניסיתי לתת לה לראות ״בלי סודות״ כדי שהיא תתאמן על לשמוע עברית והיא
-
״אינך יכולה ככה סתם ללכת… יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי״ (החלונות הגבוהים) יש פה על הבמה בלובי של ההוסטל המבושם גיטרה, באס, סקסופון ועוד איזו חצוצרה, קלידים ותופים וכמובן זמרת. הם עושים קאברים לשירים ישראלים. ווליום הרבה יותר מידי גבוה ומרגיש כאילו הם מתחרים אחד בשני על תשומת לב. אני אכלתי יותר מידי וביקשתי
-
קר לי. סוף סוף הגעתי לבית קפה קונדיטוריה הנחשק במטרה לאכול את הפחזניה הענקית שעולה 36 ש״ח. רק שבכלל התחשק לי חביתה. אבל הייתי מחויבת למטרה. הפחזניה הייתה ממש לא טעימה. הבצק היה עבה מדי ולא פריך והקרם היה ישן והרגישו שהוא קצת נקרש בצדדים כי שכב במקרר יותר מידי זמן. והכל היה מתוק מדי.
-
אני זוכרת איך איזה עשיר כקורח אמריקאי מהתקופה של בניית מסילות הברזל, פעם נשאל איך הוא נהיה כזה עשיר. הוא ענה שבניגוד לרוב בני האדם, יש לו את היכולת להתרכז במשהו אחד ליותר מחמש דקות. הם לא הבינו. הם חשבו שהם יודעים להתרכז. אולי חוסר היכולת להתרכז בדברים שהם לא חיוניים להישרדות זה חיוני להישרדות?
-
יום ראשון. עכשיו כבר 7:50 וכבר אכלתי שלוש פרוסות לחם עם שוקולד. הגעתי ב7:11 וחיכיתי כמו בנאדם מנומס ותרבותי עד 7:30 בשביל לקחת לי קפה וסוכר. זה הפתיע כמה סוכר הייתי צריכה. אני לא בטוחה שסיימתי. יש מצב שאני רוצה עוד פרוסה. מקווה שלא אצטרך לחרבן בקרוב כי בא לי פשוט לשבת באוטיזם שלי ולכתוב.